הפער בין מי שאני באמת לבין מי שאני חושבת שאני מדהים אותי בכל פעם מחדש, והוא מסוג הדברים שיש לי נטייה להצניע, עד שקורה משהו והאמת המרה יוצאת לאור. סביר להניח שלו הייתי אשת המכירות של עצמי, הייתי הופכת את חשבון האינסטגרם שלי לכרטיס הביקור הרשמי והלא מהימן, זה המציג את הקלילות הזאת שבה אני עפה לכאורה ממקום למקום, עוברת מסטורי אחד של ארוחת בוקר במסעדה לגלישה בים ואז לפגישת עבודה "כיפית", וחוזר חלילה. בפועל אני חושבת שלוש פעמים לפני שאני יוצאת מהבית למכון הכושר, לקפה ואפילו לים, אהבתי הגדולה.
 

אם מישהו יזמין אותי לדייט, ידפוק לי הלב לכמה שניות. אחר כך המוח יעבד את הבקשה כמו מדפסת מ–1996, יכין תצוגה ויישר את השוליים. אז אענה "כן", אך אקבע "בשבוע הבא". למה בשבוע הבא יותר נוח? אלוהים יודע למה לוקח לי כל כך הרבה זמן לעכל התהוות של רעיונות חדשים. זה רשמי, אני לא טובה במעברים, בדברים שהם על התפר, בתקופות של אי־ודאות, ברגעים קטנים שמחברים בין שני מצבי צבירה שונים זה מזה וצריך להתרגל אליהם, כמו שצריך לתרגל עלייה במדרגה כפולה שמצריכה מאמץ מיוחד של שרירי הליבה והירכיים.

מעברי תפר כאלה הם למשל השבוע שמחבר את סוף אוגוסט עם תחילת ספטמבר, היום האחרון של החגים והשעה שבה מחליפים את שעון הקיץ בשעון חורף, ולעזאזל עם אחר הצוהריים החשוך שלמוחרת. לא משנה כמה תאהבי חורף וכמה תכיני את עצמך אליו, הוא יכה בך בשעה הארורה הזאת כמו סכך שעף ברוח ונופל לך ישר על הראש. 
 

זה קורה גם בערב שלפני טיסה, בלילה שבו את חייבת ללכת לישון מוקדם, אבל לא מצליחה להירדם. בשעה המבוזבזת שאת מעבירה בבית בצעידה מקיר לקיר לפני שאת מתחילה עבודה חדשה או פרויקט, ומתהפכת לך הבטן משמחה של התחלות וקצת מפחד של שינויים. את כמובן אף פעם לא רוצה להודות שזה מפחיד ומזיז אותך מאזור הנוחות, יש דברים שלא מודים בהם בעידן החדש. 

זוגיות, מערכת יחסים. צילום: אינגאימג
 



אני מלאת קנאה באנשים שזה לא מזיז להם, כאלה שנעים בחופשיות ממצב צבירה אחד לאחר. אותם יחידי הסגולה שמסוגלים ליהנות ביום האחרון של החופשה, אלה שיודעים לנצל באופן מקסימלי את השעות הבודדות בין הצ'ק אאוט לטיסה חזרה. אותם אנשים שיכולים באמצע היום להיכנס לסרט ולכבות את הטלפון או לעבור למוד דרינק עם חברים עשר דקות אחרי שהם יוצאים מהמשרד. אנשים שיכולים לנצל את הבוקר בהנאה, גם אם יום העבודה הארוך והעמוס שלהם מתחיל רק בשתיים בצוהריים. ובכלל, אנשים ששום דבר לא "יושב להם על הראש".
 

גיליתי שאני לא טובה במעברים גם כשמדובר במערכות יחסים. נניח, בדייט המשמעותי והלא מתוכנן שהופך את כל סיפור הידידות לרומן, או הרגע שבו מחליטים לקחת פסק זמן, אבל עדיין יושבים יחד ברכב עם ההחלטה שמרחפת באוויר ויש לצלוח נסיעה משותפת הביתה, אף על פי שכל מה שאת רוצה זה לפתוח את הדלת ושרוח אקראית תשאב אותך או אותו מהרכב החוצה.
 

כאדם שמחשיב את עצמו כבעל גמישות מחשבתית וראייה מחוץ לקופסה, מדהים איך אני מצליחה לאכזב את עצמי בכל פעם מחדש כאשר בכל מה שנוגע למעברים שבענייני הלב, אני מקובעת כמו מוסד ממשלתי שלא עובד אחרי 12 בצוהריים, סגור בשבתות וחגים ולא מקבל מיילים אלא רק פקסים. כשאני מנסה לרכך את עצמי ולדבר אל קול ההיגיון, הוא עונה שכל העמדות עסוקות בפניות אחרות, אנא המתיני או השאירי מספר טלפון, אבל רק של בזק.
 

אני מניחה שאת הרגעים האלה צריך למגר. ואם אין ברירה, חייבים איכשהו להתרגל. כמו למבטים על השעון בין הזמן שבו צריך ללכת לישון לבין השעה המוקדמת שבה צריך להתעורר ביום חשוב; לבוקר האפור הראשון בשנה; לזמן שעובר בין הרגע שבו לחצת "שלח" על מייל ועד שמתקבלת התשובה שאת מחכה לה. או שלא.

אני תמיד מנסה להתאמן על המעברים הללו בניסיון להפוך אותם לחלקים יותר. אבל 40 שנה אני על הכדור הזה, ועדיין אין לי תשובה לשאלה איך זה שתמיד אביב מחליק טוב יותר מסתיו, או למה יום שישי בשבע בבוקר משמח הרבה יותר משבת בשלוש אחרי הצוהריים. ומה עושים לעזאזל אחרי שבת בצוהריים כשאת יודעת שבפעם הבאה שיצלצל השעון שלך זה יהיה ביום ראשון בשש בבוקר. ואני אוהבת את העבודה שלי. ואופס שכחתי, אנחנו כבר בשעון החורף. 
 

אני טסה השבוע, אז תהיו בטוחים שלא אשן בערב שלפני ובלילה שאחרי, שאצעד מקיר לקיר עד שתאסוף אותי המונית ושבבוקר האחרון שם אחשוב רק על איך לצלוח את המעבר, עד החזרה בערב הביתה.