יחרב ביתכ, שיט הול, להעמיס את המלצרית. אוי, איך נזדהמה לה השפה, נאנחים רבים. אני נאנח על ביטויים איומים אפילו יותר, ביטויים עבריים פגומים שחדרו לתוך השפה שלנו. כל אחד מהביטויים האלה שגור, ורוב האנשים לא חושבים שיש בעיה בשימוש בהם, אבל אל תהיו תמימים; אין בהם שמץ של תמימות. הם נועדו ביודעין לעצב את התודעה ולעוות אותה.

הנה ביטוי שאני שומע הרבה בעולם הספרות, ולא מזמן הוא גם חמק ממני בטקסט בנושא ספרותי, שאילו הייתי שם לב אליו, הייתי מבקש לשנות. הנה המשפט שקראתי: “זהו סיפור שואה, הגירה לישראל, תקומה מן השברים ובנייה על תלי ההריסות”. מה כאן לא בסדר? מה מקפיץ אותי? הביטוי “הגירה”. הביטוי הנכון הוא עלייה לישראל ולא הגירה לישראל. ההבדל ענק. הגירה היא ביטוי לכאורה תמים שמשתמשים בו הרבה בטקסטים ספרותיים ואקדמיים בעברית.

אני מבין מהיכן הוא בא. יש בעולם ספרות על חוויות של מהגרים, ואקדמאים בעולם כותבים על יצירות ספרות כאלה מאמרים. זה מפותח בעיקר בארצות הברית שאליה מהגרים רבים (כנראה משום שהיא המדינה השנואה ביותר בעולם, השטן הגדול ומה שאתם לא רוצים). אכן, רבים עוסקים בעולמם של המהגרים, ומלומד ישראלי שכבר מייחל לראות את המאמר שלו משתלב באסופת האוצר האקדמי הזה - קרא כל כך הרבה מאמרים שבהם משתמשים בהגדרה מהגרים, שגם הוא משתמש באותה מילה, וזאת בשעה שהוא כותב על עולים.



עד כאן זו טעות תמימה. זה נעשה מעט פחות תמים כשאני מעיר על כך ומבקש להשתמש במילה עולים. ההתנגדות חושפת לא אחת את ההתנגדות לשימוש במילה “עולים” כי זה נשמע, איך לומר, חשוד בציונות.


עולים אינם מהגרים, עולים הם בני אדם ששבים למולדתם. זה קיים כמעט רק בקרב העם היהודי, אבל לא רק. המילה “עולה” עצמה איננה ניתנת לתרגום, כי יש בה גם הכרזה שהמעבר לארץ ישראל מארצות אחרות הוא עלייה בדרגה. אבל הביטוי המתאר הגעה של יהודי לארץ ישראל מארץ אחרת נשאר אותו דבר גם כאשר מבחינתו זו אפילו הידרדרות. הביטוי מתאר אדם ששב למולדתו. גם בשפות זרות יש ביטוי כזה: “רפטריאציה”, חזרה למולדת. כשאני מדבר עם זרים באנגלית או בשפה אחרת, אני משתמש רק במילה זו ולא ב”אימיגרנט” כשאני מדבר על עולים ועלייה. סבא וסבתא של אשתי, שעלו מגרמניה ובנו יישוב, לא קראו לו “רמות המהגרים”, אלא “רמות השבים”. לא מפני שיקים התקשו בלימוד עברית, אלא כי הם ידעו שהם אינם מהגרים, אף שהם עזבו (לפני השואה) את גרמניה שהם היו ספוגים בתרבותה.

הביטוי הפגום השני הוא “שטחים”. לאחרונה עלתה תלונה על שימוש בביטוי “כתבתנו לענייני שטחים” בגלי צה”ל. ירון לונדון נהנה ממש עד לדגדוגי עונג בכל פעם שהוא אומר בשידור “השטחים הכבושים”. הוא נוהג לחזור על זה פעמיים, להגברת עוצמת הסיפוק. אני מדבר לפעמים עם ירון, ולכן אגיד לו: “דבר עברית נכונה. אתה מסרב לומר יהודה ושומרון, ורוצה להדגיש את הכיבוש, ניחא. לפחות אמור ‘שטחי ארץ ישראל הכבושים’, או ‘שטחי המולדת הכבושים’, הרי זהו הביטוי הנכון. טוב, אתה אוהב לסלסל בלשון מעבר לנורמה. אמור אם כן: ‘שטחי המכורה הכבושים’. אם אומרים בטלוויזיה ‘השטחים הכבושים’ בלי לציין היכן, עלול עולה שאיננו מצוי ברזי הרמזים החינוכיים של העברית לחשוב שאתה, ירון לונדון, מדבר על שטחים שישראל כבשה בחצי האי קרים או בצפון קוריאה”.

הביטוי השלישי שקצת מחרפן אותי הוא השימוש בביטוי “ארץ ישראל השלמה”. זה ביטוי שבו משתמשים הגורמים מימין כדי להגדיר את שאיפתם למדינה שכוללת את שטחי המכורה הכבושים, אשר הם מייחלים שעוד ועוד ישראלים ותיקים ועולים יבואו להתנחל בה. כאשר הם משתמשים בביטוי “ארץ ישראל השלמה” שוב ושוב, הם שוכחים לגמרי שזה ביטוי שגוי. הרי כל אחד יודע שהביטוי ארץ ישראל השלמה מתייחס לארץ ישראל משני עברי הירדן. יש מפה. כיום, הקיצונים ביותר בשאיפתם למדינה גדולה (גדולה, עלק) מתכוונים רק לשטח שבין הירדן והים. מבחינה גיאוגרפית: הגדה המערבית של ארץ ישראל השלמה. לכן די לזלזל בשפה העברית. הכריזו מעתה גם בשיא הלהט הקיצוני: “לעולם לא ניסוג משליש ארץ ישראל השלמה! אולי”.

תקנו את השפה. אם נשתמש בשפה מדויקת ונקייה, נגיע למחשבה מדויקת ונקייה, ואז, בבקשה, נתווכח במסגרת הדיוק והניקיון.