המתיחות בגבול הצפון תעלה הרבה מאוד כסף. תקציב הביטחון הוא כ־70 מיליארד שקל, ללא מענקים מעודפי גביית מס, וההסלמה תתבטא בתוספות ניכרות לתקציב. ומכיוון שכסף כבר אינו גדל על העצים, צפויים קיצוצים בתקציב משרדי הממשלה האחרים, האזרחיים. בית חולים ציבורי לא נבנה כאן כבר יותר מארבעה עשורים, וסביר להניח שגם לא ייבנה בקרוב. כמות הנפטרים הקשישים ממחלות בחורף הנוכחי גבוהה מכמות החללים וקורבנות האיבה בעשר השנים האחרונות, אבל מי סופר.

הקטל בכבישים קובע שיאים חדשים בכל חודש, אבל אין תקציב לגידור סופח אנרגיה בין הנתיבים ביותר מדי כבישים בארץ, אז הביצוע יידחה. גם השנה נספור לפחות 350 חללים בכבישים ועשרות אלפי פצועים, חלקם באורח אנוש (בשנה שעברה נספו 362 בני אדם, מתוכם 113 ערבים. בממשלות שלנו, מאז ומתמיד, לא סופרים נפגעים ערבים). ב־40 הימים הראשונים ב־2018 נהרגו כבר 36 בני אדם בכבישים.

על אף ההבטחות השונות, גם לא חל שינוי במצבם של רוב מוחלט בציבור הנכים. הקצבה שלהם לא השתנתה, ואם תשתנה, יתבטא השינוי בכ־400 שקל – סכום ששווה בערך לעלות מעיל היוניקלו שבו התהדרו חברי הקבינט כאשר יצאו לטיול בצפון בשבוע שעבר. הדרישות השונות של המתנחלים ועסקני ההתיישבות באיו”ש, שמגובים בלובי פוליטי חזק מאוד, יזכו למענה מחבק של הנהגת המדינה. בשבילם תמיד יימצא כסף, רק כדי לחשק את ה”בייס” הפוליטי, שאותו צריך כל הזמן לפנק־לפנק־לפנק. המציאות הזו נוחה גם לחרדים, שעסקניהם התמחו בלמידת הסעיפים השוליים בתקציב המדינה, כדי לייצר למגזר שלהם כספים שהציבור החילוני ברובו המוחלט אפילו לא יודע על קיומם.



האופוזיציה, במציאות הנוכחית שבה האיראנים יושבים לנו על הגדר בסוריה, לא תילחם בשביל השכבות המוחלשות: נכים, קשישים, ניצולי שואה. אבי גבאי ושות’ לא יקשו על הממשלה, כדי לא להיתפס בעיני הציבור כשמאל קיצוני שמחבל באחדות הלאומית. כי כשהתותחים יורים, כל פוליטיקאי עושה חשבון איך לשמר את כוחו הפוליטי.

גם אם יאיר לפיד יישא את דגל המצוקה לפתע פתאום, יהיה קשה להאמין לו. הציבור עדיין זוכר את השת”פ שלו עם הליכוד בעת מלחמת צוק איתן. יותר מדי יישובים בעוטף עזה, גורמים מסחריים וחקלאים, עדיין לא קיבלו את הפיצוי, שלפיד הבטיח כשר אוצר, חודש אחרי המלחמה. אומנם הגבול הצפוני רוחש, אבל אף אחד לא הבטיח לנו שאם תהיה שם התלקחות רצינית, לא תחל בעירה גם בגבול הדרומי. המשמעות היא עוד ועוד מיליארדי שקלים, שיוקצו למימון הפעילות הביטחונית. ומי ידאג לנזקקים? מי ידאג לאלו שקולם לא נשמע, אלו שגם במלחמה וגם ברגיעה נלחמים מדי יום על הישרדות?

הבעיה היא שאת הנכים, הקשישים וניצולי השואה, הפוליטיקה שלנו, עם כל הבריתות וההסכמים, לא רואה. הם שקופים, כי הם לא יכולים לנהוג על טנק ולא להטיס מטוס. הם גם עוזבים אותנו בקצב של 800 מיתות בשבוע, ורובם לא יגיעו לקלפי בבחירות הבאות. אז הם לא ב”בייס”, הם עול בדוחות האקסל של החשבים במשרדי הממשלה השונים. שום שר ו/או ח”כ לא מתקשר לשאול לשלומם כאשר הם מאושפזים, גם הנשיא לא מגיע לבקרם כאשר הם בסכנת חיים.
זקנה ונכות הן לא כותרות טובות, חיילים וכלי נשק מצטלמים הרבה יותר טוב.