החרב מונפת מעל הטלוויזיה החינוכית, שעתידה להיסגר באמצע אוגוסט, והקמפיין נגד הסגירה בעיצומו. בובות גרב מהתוכניות השונות גויסו כעדות מדינה ועושות הכל כדי לחתום על עסקה שתאריך את חייהן. הן נודדות ברחבי הארץ, מתחננות למנת חמצן, והגיעו עד לכנסת כדי להצטלם עם בובות אחרות, שאמרו שיעשו הכל כדי לעזור להן. 
 

כנהוג, נפתח גם דף פייסבוק עם סרטון מרגש, שבו מככבות דמויות מיתולוגיות כמו קישקשתא, מרקו וכוכבי "פרפר נחמד". בסרטון הם מסרבים להיפרד ושרים: "שלום לכם, שלום לכם, שלום לכם, שלום". "החינוכית צפויה להיסגר באמצע אוגוסט", נכתב שם באותיות שחורות, ומוני מושונוב (מתוך הסרט הערבי ב"זהו זה!") אומר למצלמה: "לא, וואללה?!". "בית לא סוגרים", הם כותבים, וקישקשתא אומר במבט עצוב: "ואף אחד לא יתערב?". מוזיקת פסנתר נוגה מלווה את הסרטון. היא מזכירה את הנעימה מרצח רבין או מסרט השואה "הפסנתרן", אך זו רק סונטת חצות של בטהובן. 


המדינה לא מגלה עניין, כי לא מדובר במפעל חרסינות או טקסטיל בדימונה, אלא במפעל תרבותי שממוקם על גבעות האוניברסיטה בצפון תל אביב. זה באמת עצוב, נוגע ללב ומרגש, אבל לנוכח הנוף התקשורתי החדש והאכזרי צריך להגיד: החינוכית צריכה לסגור את הבסטה. היא סיימה את תפקידה ההיסטורי ואינה רלוונטית עוד. היא כבר לא חשובה לחברה הישראלית. בישראל 2018 אין עוד מקום לדמויות קסומות ותמימות שמנסות לחקור את העולם מסביב, ששואלות שאלות כדי לגלות את האמת. בעידן הפוסט־מודרניזם האמת מתה. התמימות פסה. 




ילדים נצמדים למכשירים ניידים מרגע לידתם ונחשפים לסרטונים של עדן בן זקן מתפשטת בתא הלבשה של חנות בגדים. עם כל הכבוד לעשרות העובדים, הטלוויזיה החינוכית נשארת על המסך כשריד נוסטלגי למה שהיה פה פעם. הפרזנטורים שלה, שמבקשים מאיתנו להזדהות איתם, הם בובות פרהיסטוריות שמסמלות עולם ישן ונאיבי. 


החינוכית לא באמת הצליחה לתקוע יתד בישראל של היום. אילו היו קוראים את השטח, בץ ואוזה היו צריכים למשל להמציא את עצמם מחדש ולאמץ אידיאולוגיה ימנית אקטיביסטית ולמחות נגד התקשורת השמאלנית שמנסה להעיף את ביבי. ואז אולי היו משאירים אותם. רגע עם דודלי היו צריכים לתת איזה רגע לאופירה וברקוביץ', אז אולי הייתה סיבה לקיומם. מה היה נגרע מהעולם אם דובי דוברמן היה מצטרף למיקי זוהר ולדודי אמסלם, ותוקף קצת את המשטרה? עם מעט שינויים בתוכן היה הרבה יותר קל לעזור להם. 
 

אבל זו לא רק האידיאולוגיה. החינוכית התחילה במאה הקודמת כ"טלוויזיה הלימודית". מטרתה הייתה טובה: ללמד את ילדי ישראל אנגלית, עברית ומדעים, או יותר נכון לגרום לילדים לעשות את עצמם חולים כדי להשתעמם בבית ולבהות ב"רחוב סומסום". ילדי דור המילניום הם יצורים מופרעי קשב. הם לא יודעים מה זה להשתעמם. חלקם נוטלים ריטלין, רובם התרגלו לחיות עם הורים קרייריסטים, נוכחים–נפקדים. 


אמא של מרקו יכולה רק לחלום שהבן שלה ייצא למסע לארגנטינה כדי לחפש אותה. אין עוד מקום להשתהות ולבהייה, כל הזמן צריך לקרות משהו. גבי ודבי היו צריכים לעשות חילופי זוגות עם דאג וטוני, ולהמציא כל חצי דקה קווי עלילה חדשים, ואז אולי ילדים היו נדבקים למסך. הבן שלי מכור לדמויות יפניות זרחניות שנראות כמו שאלתיאל קוואק על סטרואידים. הוא לא מסוגל להתחבר לתוכנית מצוינת כמו "החפרנים", להתעניין יחד איתה בשאלה "מדוע הפיראטים עוטים רטייה?" ואולי גם לכתוב לחבר שלו: "היי אחי, זה בדיוק מה שדיברנו עליו אתמול". זו תוכנית שנתפסת כהזויה ו"של חנונים". וזה הכי גרוע להיות חנון. 


הקצב, ההתנהלות והיעדר האג'נדה של כוכבי החינוכית הביאו עליה את קצה. ההרפתקנות של "נילס הולגרסון", הסקרנות של קיפי הקיפוד, ההעמקה של "עושים סדר", ההתפלפלות של "שניים אוחזין" והמסתורין שמאחורי "דלת הקסמים" - אין להם מקום יותר. עובדי החינוכית היקרים, קפלו את הבובות, אפסנו את הידענות. הקרב אבוד. לא רק שאיכות היא מילה גסה, אלא שגם יומרה לחנך הפכה קללה. חפשו את המג'יק סטיק ועופו לעולם אחר.