1995 יום גיבוש ליחידות החטיבתיות של הצנחנים, ובראשן הסיירת המהוללת. חיילים צעירים לוקחים את עצמם עד לקצה גבול היכולת הפיזית והנפשית כדי לצלוח את הגיבוש. קאט. תצוגת אופנה בבית סוקולוב בתל אביב, 1998. על המסלול צועדות יפהפיות שחלקן היו מאז לאייקונים מוכרים בתרבות הפופולרית בישראל, אבל המצלמה מתמקדת בדי־ג'יי, מוותיקי סיירת צנחנים שהיה בין מי שהעבירו את הגיבוש ההוא. קאט. המצלמה עוברת מהדוגמניות, השמפניה והמוזיקה אל נפת חברון, שבה חברו של הדי־ג'יי לסיירת עדיין משרת, הפעם כמ"פ של פלוגת צנחנים בתעסוקה מבצעית. קאט.

הקטעים דלעיל לקוחים מתוך סרט תיעודי בשם "המחסום", סרט ביכורים שיצר ניר טויב ז"ל שנפטר לפני חמש שנים, ושהוקרן לראשונה באירוע זיכרון שנערך לו בסינמטק. היה לי הכבוד להשתתף בפאנל לזכרו של היוצר הדוקומנטרי המחונן. טויב היה לא רק מתעד מוכשר, אלא גם מה שנקרא בימים שבהם ביטויים ביידיש היו עדיין לגיטימיים: "מענטש". אולי משום כך הוא מצליח, גם חמש שנים אחרי מותו, למלא את הסינמטק ועוד בשישי בצהריים, זמן שאותו תל אביבים נוהגים להקדיש לדרינק ומנוחה.

"מחסום" נפתח כאמור בגיבוש לסיירת צנחנים, שחלק ממשתתפיו הם מי שכונו "נוער הנרות", כאלה שהיו שמיניסטים עת נרצח יצחק רבין. והוא מלווה חלק מהמשתתפים שלוש שנים מאוחר יותר, בעת פעילות מבצעית בגזרת חברון.



ביום שבו הסתיימו הצילומים אירעה במחסום תרקומיה תקרית קשה שבמהלכה נהרגו שלושה פלסטינים מירי של חיילי הצנחנים, לאחר שאלה היו משוכנעים כי רכב שעמד במחסום ניסה לדרוס אותם. באופן מטלטל, מצליח טויב לעמת בין התגובה הנכונה מבחינה מבצעית לתוצאות הרעות שלה מכל בחינה אחרת (בשולי הפרשה היה מדהים לראות את בנימין נתניהו מודל 1998 מתנצל מעומק לבו בפני משפחות ההרוגים, שונה כל כך מתגובתו לפרשת אלאור אזריה, 18 שנים מאוחר יותר).

אף על פי שאנחנו חיים בדמוקרטיה, אני מודה שבעינַי הזכות המוסרית למתוח ביקורת אינה שמורה לכל אחד, וטויב היה בפירוש מי שהרוויח את הזכות הזאת בגדול. אולי משום כך התחברנו הרבה מעבר למה שנהוג בין יוצר סרטים למבקר טלוויזיה (כפי שהייתי בשעתו). הוא לא היה עוד תל אביבי סטלן שדילג מהתיכון לאומנויות היישר לדשא שליד בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, והאולם שהיה מלא בחברים של טויב שיקף נאמנה את מי שהיה: היו שם חברים שצמחו איתו בהתיישבות העובדת, שירתו ביחידה קרבית ולימים עשו לביתם, התבססו, הקימו משפחות, טיפחו קריירה ולפעמים גם כרס, שילמו מסים ושירתו במילואים עד שגילו ש"גנבו להם את המדינה".

ועתה בכומתה אדומה ושני כנפי צניחה הם עומדים ושואלים: למה? איך קרה שבזמן שבו הם חלמו ולחמו, יישבו והקימו, הגנו וניצחו - שינתה את פניה עד לבלי הכר הארץ שלמענה התגייסו באמונה.

התשובה שלי היא שבזמן שהם היו עסוקים בלהכות על חטאי "הכיבוש" והפכו אויב לקורבן, הם החמיצו את מי שנכבשו תחת גלגלי גרסת הבמאי של המעשה הציוני והפכו אח למנוכר. ניכור שמסביר למה גם במלאת 31 שנים ל"מהפך" מצביע אותו האח הצבעת מחאה, או למה למשל כל "גילוי" חדש על אודות נתניהו מוסיף לו עוד תמיכה בסקרים. נתניהו הוא אולי ראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר מבין קודמיו, אבל כל עוד הוא נתפס כמי שנלחם נגד המובלעות האחרונות של "ארץ ישראל הישנה והטובה" - בית המשפט, האקדמיה, התקשורת ואפילו חלק מהקצונה הבכירה של צה"ל - הרי שהוא לא רק ראש ממשלה אלא גם מנהיגה האמיתי של האופוזיציה!

בניגוד לכמה פוליטיקאים, אין לי רצון לשפץ את הביוגרפיה הפרטית שלי: גדלתי למשפחה ישראלית שורשית ולהורים צברים ילידי שנות ה–20 של המאה שעברה. הייתי חניך ומדריך בתנועת נוער סוציאליסטית, שירתי ביחידה קרבית, בני עושה כמוני כיום (רק טוב יותר כמובן!). אני בשר מבשרו של הקהל שגדש את אולם הסינמטק והתגעגע לניר טויב, אבל בתוך כל הגעגועים נאלצתי להודות שבמשך שנים השמאל הישראלי נובח על העץ הלא נכון.

אם הטרגדיה של הציונות הדתית היא התמסרותה המוחלטת לחזון "ארץ ישראל השלמה", הרי הטרגדיה של צאצאי דור המייסדים היא בראיית "הכיבוש" (וכפועל יוצא מכך את "השלום") כחזות הכל, בזמן שכל אותה העת התרחש הכיבוש האמיתי בתוך הקו הירוק, והם העדיפו להתעלם ממנו עד שהתעוררו למציאות שבה גנבו להם את המדינה.

יצאתי מהסינמטק לרחובות שטופי השמש האביבית וחרמנות הנעורים של תל אביב, וכל שיכולתי לחשוב עליו הוא שאף שאולי לא היה מסכים איתי, הרי שטויב, חמוש במצלמה, היה יכול לעשות על זה יופי של סרט.