1



ב־13 בספטמבר 1971 הגישה ממלכת ירדן תלונה למועצת הביטחון של האו"ם. ישראל, טענו הירדנים, פועלת לייהוד ירושלים המזרחית, והייהוד הזה "מסכן את השלום". הירדנים פירטו בתלונתם כיצד פועלת ישראל בניגוד להחלטות עצרת האו"ם, ודרשו מהמזכ"ל הבורמזי או תאנט לשלוח שליח לאזורנו כדי שזה יחזור בתוך 60 יום עם דוח מפורט בכל הנוגע למתרחש במזרח ירושלים. 
 

מדור "יומן מעריב", מאמר המערכת של העיתון באותם ימים, הסביר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כיצד צריכה להיראות התשובה הישראלית. "כשתעלה תלונת ירדן בעניין ירושלים לדיון במועצת הביטחון, בסוף השבוע", הסביר "מעריב", "יאשימו הירדנים את ישראל כי היא פועלת למען ייהוד ירושלים המזרחית. התשובה המשכנעת ביותר של ישראל לתלונה זו תהיה, לדעתנו, להודות ב'אשמה' המיוחסת לנו, ולהודיע קבל העולם כולו כי אכן אנחנו 'מייהדים' את ירושלים ורוצים לראותה מאוחדת כבירת המדינה, ואנו עושים לייהודה על ידי פיתוח ובנייה, ולא על חשבון התושבים הערבים המקומיים. אין כל פגם בכך שמדינה מפתחת את בירתה ודואגת שהבירה תייצג נאמנה את אוכלוסיית הרוב במדינה". 
 



הן המאמר הזה והן כותרתו, "כן - ייהוד ירושלים", מעוררים מחשבות וגם סוג של געגוע. כותרת כזו לא תמצאו היום בשום מקום. המילה "ייהוד" הפכה למילה גסה, ובמדינה המנומסת שלנו, כך נראה, מקפידים שלא להשתמש במילים גסות. יום העצמאות ה־70 למדינת ישראל הוא הזדמנות מצוינת לשאול מה קרה לנו. מה גרם לשינוי הזה בשיח? מדוע השימוש ב"יהודי" על הטיותיו השונות מלחיץ אותנו כל כך? ולמה מה שיכולנו להגיד בעבר אנחנו לא אומרים היום, לא כשמדובר בגליל או בנגב, אפילו לא כשמדובר בירושלים?
 

לפני כמה שבועות התפוצץ בתקשורת סיפורו של מכרז לשיווק קרקעות בכפר ורדים שבגליל. כשהכותרות דיווחו על החלטתו של ראש המועצה, סיון יחיאלי, לבטל את המכרז בשל זכייתם של ערבים במחצית מהמגרשים, הסביר ראש המועצה שהוא "אמון על שמירת צביונו הציוני־יהודי־חילוני של כפר ורדים", וש"הסוגיה של הפיכת יישובים שהוקמו כיהודיים, ליישובים עם אוכלוסייה מעורבת ברמה והיקף כאלה או אחרים, אינה סוגיה פרטית של כפר ורדים. היא נכונה בעפולה, בנהריה, בכרמיאל ולכל אורכו ורוחבו של הגליל".
 

יחיאלי ניסה להסביר עוד שבכפר ורדים מתגוררים ערבים, אבל זה לא באמת עזר לו. הגינויים עפו מכל עבר. המילה "גזענות" נזרקה מיד לחלל האוויר. תושבי כפר ורדים - ש־74% מהם הצביעו בבחירות האחרונות למחנה הציוני, למרצ וליש עתיד - הוצגו כזוללי ערבים. קצת לפניהם היה העסק הזה נחלתם של תושבי עפולה, שגילו שבמכרז לשיווק קרקעות בעירם זכו רק אזרחים ערבים, שהגיעו מחוץ לעיר, והביעו מחאה נמרצת. אז נכון שברמה העובדתית ערבים יכולים להתמודד במכרזים לשיווק קרקעות ביישובים יהודיים, ויהודים לא יכולים להתמודד במכרזים לרכישת קרקעות ביישובים ערביים, אבל איכשהו היהודים הם שמוצאים את עצמם תמיד בצד הגזעני. 
 

השבוע מצאתי מאמר מעניין שפרסם בהקשר הזה הסופר אהרן מגד בעיתון "דבר" בדצמבר 1983. המאמר היה כתב אישום זועם נגד קבוצה שכינתה את עצמה מנ"ע - מגיני נצרת עילית - שאנשיה חילקו כרוזים נגד מכירת דירות בעיר לערבים, בטענה שמדובר במהלך ש"נוגד את עקרונות התורה". אחרי שלא חסך את שבט ביקורתו מהפעילים הללו, הוסיף מגד סיפור אישי מעניין. "לפני שנים", כתב, "נכנס לי שיגעון לראש, לחיות בכפר ערבי שנים אחדות, כדי להכיר את חיי יושביו. היו לי כמה מכרים בכפר דרוזי סמוך לחיפה, והם קיבלו במאור פנים ובחמימות את כוונתי זו. אך כששמעו על רצוני לרכוש שם בית קטן שעמד למכירה - מיד הפנו לי עורף ונידו אותי בשתיקה. הכוונה לא יצאה לפועל, כמובן. ההתנגדות החשאית הייתה כללית". מגד גם ניסה להסיק מסקנות מהפרשה ההיא. "האם הייתה זו גזענות?", שאל את עצמו. "אינני סבור כך", השיב. "תושבי הכפר, בינם לבין עצמם, ודאי אמרו: הנה בא אחד לתקוע כאן יתד, בעקבותיו יבואו שני ושלישי ורביעי ויקנו בתים, ורקמת החיים שלנו תיהרס". 
 

ואת זה אי אפשר לקרוא ללא חיוך קל על השפתיים. שהרי זו בדיוק הטענה של היהודים בעפולה ובכפר ורדים היום. הרי גם אצלם לא מדובר בגזענות. גם אצלם הכל נובע מחשש שמא הערבים ישנו את מרקם החיים שקיים אצלם. אבל הסיפור הזה לא נגמר בעניין של רקמת חיים. הוא הרבה יותר רחב מזה. 

לפני הכל, צריך להיות ברור שמכיוון שהערבים - ברמה האישית, לא הלאומית - הם אזרחים שווי זכויות, המדינה צריכה לדאוג להם לאפשרויות בנייה והתפתחות. אבל אחרי שאמרנו את המובן מאליו הזה, מגיעה השאלה הגדולה באמת. מה מותר לנו לעשות כדי לשמור על הרוב היהודי ועל הצביון היהודי - של המדינה כולה, של הגליל והנגב או של יישובים ספציפיים. ושאלה גדולה מזו, איך זה שפעם יכולנו לדבר על הדברים האלה בקול, והיום מי שמעלה את הסוגיות הללו נחשב מיד לגזען? 
 

ירושלים. צילום: גילי יערי, פלאש 90


הלכתי בימים האחרונים אל ארכיוני העיתונים כדי להיזכר איך דיברו פה פעם. שהרי לכאורה, לא אמור להיות הבדל בין אז להיום. הערבים אותם ערבים, היהודים אותם יהודים, המתח בין הצדדים אותו מתח, הציונות - לפחות לכאורה - אותה ציונות. האומנם? הנה מקבץ קטן שאספתי מתקופות שונות.

במאי 1974 התכנסה לשכת המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה לשתי ישיבות, שהתקיימו בצפת ובמעלות, ובנוכחות 180 חברים מכל הארץ, החליטה לפעול "ליצירת דעת קהל ולחץ פרלמנטרי למען ייהוד הגליל". לא הליכוד. לא בצלאל סמוטריץ'. לשכת המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. קצת יותר משנה אחר כך, בתחילת אוגוסט 75', יצא נשיא המדינה, אפרים קציר, ליומיים של סיור בגליל המערבי. מנחם רהט דיווח אז ב"מעריב" שקציר הבטיח למתיישבי הגליל לפעול ככל יכולתו בקרב שרי הממשלה ומשרדיהם כדי להחיש את "משימת ביצוע ייהוד הגליל". 
 

ב־1 בפברואר 76' דיווח "דבר" שקבוצה של 50 סטודנטים חברה לתנועת הקיבוץ המאוחד כדי להקים גרעין התיישבותי חדש. "לקבוצה זו", כך דווח, "הוצע להשתלב בתוכנית ייהוד הגליל ולהיות גרעין ראשון מהשלושה שיקים הקיבוץ המאוחד באזור בקעת פרוד וחזון". כך ממש. בלי בושה. בראיון חגיגי שהעניק רענן וייץ, ראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית בסוכנות, לקראת חג הפסח של 1976, לדב גולדשטיין ב"מעריב", הוא הכריז על הקמת 50 יישובים חדשים בגליל בין נצרת לגבול הלבנון, מתוך שיקול מדיני של כיבוש השטחים הריקים מיהודים במרחבי הגליל. "על המטרה הזו, ייהוד הגליל, יש צורך להצהיר בגלוי ובפומבי", אמר. "אין טעם להסתיר אותה מאחורי כל מיני כסות ומסתור... אין אנו מחויבים להסתיר מפני איש כי אזור כמו הגליל, שיש בו רוב גדול לאוכלוסייה הערבית, הוא נושא לדאגה לישראל, ומוסדותיה יפעלו לייהד את הגליל". 
 

עיתונאי "דבר", יוסי ביילין שמו, פירט באותם ימים בפני קוראיו את המעלות ואת החסרונות של אותו פרויקט ייהוד. את הצורך להצליח בפרויקט הזה הגדיר: "אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר המוצבות כיום בפני הציבור היהודי בישראל". יצחק פונדק, מתאם פעולות הממשלה בגליל, הסביר באותה שנה למה צריך להפקיע אדמות מערבים לטובת הקמתם של יישובים ליהודים, ולמה לא צריך לשחק בתעלולי לשון כדי שזה יישמע טוב. "הבה נדבר גלויות - אנחנו מעוניינים בייהוד הגליל. לא אכלוס, לא פיתוח, אלא ייהוד, פשוטו כמשמעו. לשם ייהוד הגליל צריך פיתוח, ולשם פיתוח צריך אדמות. אי אפשר לפתח אזור בלי להפקיע קרקעות". 
 

בתחילת 1978, אחרי המהפך, הבטיח שר האוצר, שמחה ארליך, שהממשלה תגביר את ייהוד הגליל ותעמיד אותו בראש סדר העדיפויות שלה. באפריל 79' סיפר עיתון "דבר" כי "כ־2,000 חניכי תנועת הנוער העובד והלומד יצאו אתמול לסדרת מחנות וטיולים בני שלושה ימים בסימן המבצע 'הנוער העברי לייהוד הגליל'. שנה אחר כך פרסם עיתונאי "דבר", איש קיבוץ גבעת ברנר, ארנון מגן, סדרת כתבות שיוחדו למצב בגליל. "גליל הגוים משווע ליהודים", הייתה הכותרת של אחת מהן. בכתבה אחרת, שבועיים קודם לכן, סיפר על דליה, שהתלבטה וחשבה לעבור ליישב את יהודה ושומרון, אבל החליטה ש"גם ייהוד הגליל הוא משהו רציני". "בהערת אגב", הוסיף עיתונאי "דבר", "זה אפילו משהו רציני מאוד, בעיקר אם יושבים בלוטם ומשקיפים על הכפר הגדול דיר חנא או נוסעים ללוטם דרך הכפר הגדול לא פחות עראבה".
 

ביולי 79' המשיך מאמר המערכת של "מעריב" להציב קו ברור בכל מה שקשור בהתיישבות. הפעם היה זה בעקבות יום של התפרעויות בכפר מעיליא, שבא אחרי ההחלטה על "תוכנית המצפים", תוכנית רחבת היקף שקיבלה הממשלה במטרה לפרוס אוכלוסייה יהודית ברחבי הגליל ההררי כדי להגדיל בו את אחוז היהודים, ולמנוע זליגת תושבים ערבים אל אדמות מדינה באזור. "אלמנטים קיצוניים מוסתים לאומניים יצאו לפעולה ישירה, לא רק כדי לסכל את הפעולה ההתיישבותית היהודית הספציפית הזו - שקשורה בהקמת 30 מצפים בגליל - אלא כדי ללכד את ערביי הגליל למעין חזית סירוב אידיאולוגית ופוליטית המכוונת נגד תוכניות ייהוד הגליל... הפורעים ותומכיהם לא יצליחו למנוע את ביצוען של תוכניות אלה, שגורל הגליל היהודי כולו תלוי בהן לא במעט". 
 

זה כמובן לא נגמר בירושלים וגם לא בגליל. כששלמה להט נפגש בקיץ 1990 עם ערביי יפו, שנבהלו מהתוכנית בדבר "ייהוד יפו", הוא הבהיר להם כי אין בכוונתו לפגוע בהם, כי אין כוונה להביא יהודים להתגורר בעיר במקומם וגם כי "מיעוט במדינה חייב להיות בעל שוויון זכויות", אבל הוסיף והזכיר להם: "זו מדינה יהודית עם רוב יהודי". 


צעדת הנכבה בדרום. צילום: יאסר עוקבי


אז מה קרה מאז? איך זה שפעם ראשי המדינה - שמאל וימין, ליכוד ועבודה, נשיאים, ראשי ממשלות וחברי כנסת - דיברו באופן גלוי וחופשי, והיום רעדה אחזתם? איך זה שפעם הקימו כאן עשרות יישובים יהודיים בגליל, במגמה ברורה למנוע רצף טריטוריאלי ערבי, והיום כולם זזים בחוסר נוחות כשהנושא הזה עולה, אף שהרוב היהודי בגליל נמצא באותה בעיה כמו שהיה בעבר? הרי זה ברור שגם היום לא ישושו ראשי השמאל הציוני לרוב ערבי בגליל או להשתלטות של הפזורות הבדואיות על הנגב. אלא שהיום הם לא מוכנים להגיד את זה בקול. זה לא משרת את האלקטורט שלהם, ולא משרת גם את תפיסת המדינה הדמוקרטית והשוויונית שהם מנסים למכור.
 

ובמובן הזה הם משחקים משחק כפול וצבוע. כי הפוליטיקלי קורקט הזה והמלחמה הזו לשוויון זכויות נגמרים תמיד במקום אחד. במקום שבו השמאל מזהה הזדמנות לוותר על שטחים מהמולדת לטובת הערבים. אז מותר להתגזען. אז יכולים מנהיגיו להסביר שחייבים ללכת לפתרון של שתי מדינות, כי אחרת נישאר פה בלי רוב יהודי. הופה, מה זו הגזענות הזו? אם שוויון הוא ערך עליון, אז יהודים שווים לערבים בכל מקום, ולא צריכה להיות שום בעיה עם רוב ערבי. מה, הערבים פחות טובים מאיתנו?
 

וזה לא נגמר כאן. שהרי גם חוק השבות הוא חוק גזעני. הרי בשער של המדינה עומד שומר ובודק מי יהודי ומי לא. יהודי נכנס. גוי - בין שהוא ערבי, בין שהוא נורווגי שחשקה נפשו בארץ התנ"ך - נשאר בחוץ. איך חיים עם זה כל שוחרי השוויון? למה זה סביר ולגיטימי, וייהוד הגליל או הנגב או כפר ורדים או עפולה, פחות? 
 

ולמה מה שמותר למדינה אסור לכפר ורדים? ונניח שלא כמה עשרות משפחות ערביות יקנו מגרש בכפר ורדים, אלא כמה מאות, והאופי היהודי של היישוב יהיה בסכנה. האם אז מנהיג המחנה הציוני ישמיע קול נגד? ומה הוא יגיד אז? שיש מכסות לערבים? ש־60 זה בסדר אבל 600 לא?
 

אז נכון, יותר נעים להגיע לפגישה עם שרת החוץ של האיחוד האירופי או עם דיפלומט מערבי אחר מעמדה של פוליטיקאי נאור שמדבר על שוויון ועל דמוקרטיה, ונכון שיש מי שמרגישים נעים יותר להתייחס אל אירועי הנכבה כאל אירועים לגיטימיים של שמאל שוחר שוויון, ולא כאל אירועים שמנציחים שקר של מי שרצה להכחיד אותנו. אבל אחרי 70 שנה הגיעה העת לחזור אל אמיתות של פעם. לשאול את עצמנו מה קרה לנו, וממה נבהלנו, ולמה לא נעים לנו לומר שהארץ הזו שלנו וקודם כל שלנו, ולהגיד גם שאנחנו צריכים לעשות הכל כדי שהרוב היהודי שלנו יישמר בכל מקום, בנגב ובגליל ובירושלים. בלי ללכת על ביצים. בלי לחשוש. ממש כמו אז. 




2

זה סיפור מעניין שאירע השבוע בבית המשפט הגבוה לצדק. הכל החל בעתירה שהגיש איש "הארץ", העיתונאי אורי משגב, בניסיון למנוע מראש הממשלה, בנימין נתניהו, להדליק משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל בערב יום העצמאות. בית המשפט דחה את העתירה בהחלטה קצרה, ובאופן מוזר, בתוך כמה שעות פרסם שתי החלטות. בראשונה, חייב את משגב בתשלום הוצאות משפט בסך 4,000 שקל. בשנייה, נמחק החיוב הזה. בניסיון לעשות סדר בבלגן, פרסם בית המשפט הבהרה. 
 

"טיוטה של פסק הדין שוחררה בטעות לאינטרנט על ידי גורם מנהלי, מבלי שנחתמה על ידי כל שופטי ההרכב. נוסח פסק הדין שנחתם על ידי כל שופטי ההרכב שוחרר לאינטרנט בשלב מאוחר יותר, והוא אינו כולל חיוב בהוצאות". משגב ניסה להסיק מסקנות מהאירוע הזה בטור שפרסם ב"הארץ". הוא העריך, ויש להניח שהצדק איתו, שאת ההוצאות ביקש להטיל עליו השופט נעם סולברג, שהוא שחיבר את פסק הדין. שני עמיתיו, עוזי פוגלמן וענת ברון, שהיו אמורים להוסיף את חתימתם על החלטתו, המשיך והעריך, התנגדו לעניין ההוצאות וכנראה בשל כך ירד הסעיף הזה מההחלטה הסופית. 
 

מכאן הלך משגב צעד אחד הלאה. "מה שמטריד אותי עוד יותר, אם ההשתלשלות שתוארה כאן מדויקת, הוא עמדתו הבסיסית של סולברג, שלשמחתי מצא את עצמו בדעת מיעוט", כתב. "אני רוצה להאמין שאין להחלטתו להטיל עלי הוצאות, שום קשר לשני מאמרים ביקורתיים ביותר שכתבתי בעבר ב'הארץ' בנושא עצם כהונתו בבית המשפט העליון בעודו מתגורר בהתנחלות בשטחים הכבושים - שמדינת ישראל מעולם לא סיפחה באופן חוקי לתחומיה ומוחזקים תחת משטר צבאי. כולי תקווה שסולברג, שלא פסל את עצמו מדיון בעתירה, ידע להפריד כאן בין האישי לציבורי־מקצועי...". 


עכשיו, שמעו סיפור. לפני שנתיים התרחש מקרה דומה, רק הפוך פוליטית. במקום אורי משגב השמאלני, הייתה בעמדת העותר עמותת רגבים הימנית. במקום השופט סולברג, המזוהה כימני, היה בעמדת השופט מני מזוז, המזוהה כשמאלני. רגבים הגישה אז עתירה נגד שר הביטחון ונגד המינהל האזרחי, בדרישה להרוס בנייה בלתי חוקית של פלסטינים. העתירה נדחתה על הסף, וזה פחות חשוב לענייננו. מה שחשוב הוא שגם לעתירה הזו נכתבו שני פסקי דין כמעט זהים. הראשון הסתיים ב"סוף דבר - העתירה נדחית על הסף. העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 שקל". בשני, נעלמו שבע המילים האחרונות הקשורות בהוצאות. 
 

כאמור, את פסק הדין של משגב חיבר נעם סולברג. את פסק הדין הראשון של רגבים, זה עם התשלום, כתב מני מזוז. על השני, זה בלעדיו, הוסיפו את חתימתם עוזי פוגלמן ודפנה ברק ארז. אני לא יודע אם לסולברג יש חשבון עם אורי משגב, אני כן יודע שלמזוז יש היסטוריה ארוכה של יחס בעייתי מאוד כלפי עמותת רגבים. וממש כמו שמשגב התמלא תקווה שסולברג ידע להפריד בין האישי לציבורי ומקצועי, כשביקש להטיל עליו הוצאות משפט, התמלאו אנשי רגבים באותה תקווה ביחס למזוז.

kalman.liebskind@maariv.co.il