ואת זה אי אפשר לקרוא ללא חיוך קל על השפתיים. שהרי זו בדיוק הטענה של היהודים בעפולה ובכפר ורדים היום. הרי גם אצלם לא מדובר בגזענות. גם אצלם הכל נובע מחשש שמא הערבים ישנו את מרקם החיים שקיים אצלם. אבל הסיפור הזה לא נגמר בעניין של רקמת חיים. הוא הרבה יותר רחב מזה.
זה כמובן לא נגמר בירושלים וגם לא בגליל. כששלמה להט נפגש בקיץ 1990 עם ערביי יפו, שנבהלו מהתוכנית בדבר "ייהוד יפו", הוא הבהיר להם כי אין בכוונתו לפגוע בהם, כי אין כוונה להביא יהודים להתגורר בעיר במקומם וגם כי "מיעוט במדינה חייב להיות בעל שוויון זכויות", אבל הוסיף והזכיר להם: "זו מדינה יהודית עם רוב יהודי".
מכאן הלך משגב צעד אחד הלאה. "מה שמטריד אותי עוד יותר, אם ההשתלשלות שתוארה כאן מדויקת, הוא עמדתו הבסיסית של סולברג, שלשמחתי מצא את עצמו בדעת מיעוט", כתב. "אני רוצה להאמין שאין להחלטתו להטיל עלי הוצאות, שום קשר לשני מאמרים ביקורתיים ביותר שכתבתי בעבר ב'הארץ' בנושא עצם כהונתו בבית המשפט העליון בעודו מתגורר בהתנחלות בשטחים הכבושים - שמדינת ישראל מעולם לא סיפחה באופן חוקי לתחומיה ומוחזקים תחת משטר צבאי. כולי תקווה שסולברג, שלא פסל את עצמו מדיון בעתירה, ידע להפריד כאן בין האישי לציבורי־מקצועי...".
כאמור, את פסק הדין של משגב חיבר נעם סולברג. את פסק הדין הראשון של רגבים, זה עם התשלום, כתב מני מזוז. על השני, זה בלעדיו, הוסיפו את חתימתם עוזי פוגלמן ודפנה ברק ארז. אני לא יודע אם לסולברג יש חשבון עם אורי משגב, אני כן יודע שלמזוז יש היסטוריה ארוכה של יחס בעייתי מאוד כלפי עמותת רגבים. וממש כמו שמשגב התמלא תקווה שסולברג ידע להפריד בין האישי לציבורי ומקצועי, כשביקש להטיל עליו הוצאות משפט, התמלאו אנשי רגבים באותה תקווה ביחס למזוז.
התרעות פיקוד העורף