זו חתונה מלכותית בלי פוליטיקאים", הסב אבא שלי את תשומת לבי כמה שעות אחרי שפסטיבל הארי ומייגן הסתיים. אחר כך פתחתי את הטוויטר וראיתי את הברכה המשוגרת של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי, שלא דחפה את עצמה לחגיגה לא שלה. למירי רגב זה לא היה קורה. אחרי שבשבוע שעבר נציגי משרדי ממשלה החלו לרחרח בעקיפין בעניין האירוויזיון בשנה הבאה בירושלים כאילו היה חלק מחגיגות ה־70, היה די נדיר לראות אירוע בעל עניין ציבורי גדול בלי התערבות של פוליטיקאים. בכלל, כל הסיפור של כלה אמריקאית חצי שחורה שהתחתנה עם הכבשה הג'ינג'ית הלא מרוסנת של בית המלוכה, תוך שירת גוספל ומול ניסיון כלשהו לשמור על מסורת בריטית מלכותית מאופקת, הוא שחר של יום חדש.

אוי, כמה אני הולכת לחטוף, אבל ממש לא אכפת לי: כי למרות הריור המסיבי מול טקס החתונה של הדוכסים, הרפיסות והביטול העצמי אל מול בית משפחת המלוכה - שלא לומר רוממות המונרכיה, שיצרה בסופו של דבר את תרבות העבדים - גם אני ישבתי בפעם השלישית מול הטלוויזיה, כאחרונת המשרתות, כדי לצפות בחתונת יורש עצר כלשהו. ועשיתי זאת בבושת פנים, הרי החתונה האחרונה שהופעתי בה בעשור האחרון הייתה החתונה של אחותי ומכל היתר הצלחתי לחמוק, כך שהווידוי הזה מפיל אותי בפח.

שבת בצהריים, ערב חג וארבעה ערוצים ישראליים שבדרך כלל משדרים בשעות הללו מחווה לאומן שהלך לעולמו, מעבירים בשידור חי כקולוניה בריטית פעילה ובועטת טקס מתחת לאפם של הדתיים שנכנסו להסגר בן שלושה ימים, וסביר להניח שיתעוררו בצאת החג למעשה הזוועה שהתחולל במהלך השבת בטלוויזיה ציבורית, שלא לומר ברשת החברתית. והנה ההוכחה שכשרוצים אפשר לעקוף את הכפייה הדתית בשבת, ואם היה לי גם אוטובוס לנסוע בו להורים באותו היום, אולי לא הייתי מעבירה את הצפייה לבדי, אבל ניחא. אני אשב לבד ואסבול בשקט כשאחד מכסת"ח את השני בשביל משכורת של שר ונהג.



הצצה קטנה ברשת גילתה שהחתונה המלכותית היא כמו פרק פתיחת העונה של "האח הגדול", שבו הצופים נחלקים לשניים: אלה שרואים ואלה שטוענים שהם לא רואים, אבל מכירים היטב את כל הדמויות. החוויה האנתרופולוגית הזאת ריגשה את העם בישראל, שהביט בהשתאות במופע הכובעים המטורף של הכובען מ"אליס בארץ הפלאות" ונפעם מדבריו של הבישוף: "רגע, הוא דיבר עכשיו על סקס?".

ההיי לייט של החתונה, זה שנגע ללבנו יותר מכל זכייה באירוויזיון, היה שמור לרגעים המעטים שבהם קול העוגב הכנסייתי פסק וברקע נשמעו "צהלולים" או כפי שטענו בטוויטר: "שמענו קולולו". "לא יכול להיות", אמר אבא שלי. "בחיי, גם אני שמעתי קולולו", ניסיתי לשכנע. כולנו שמענו קולולו, וזה לא יעזור לאף אחד, גם הבריטים הם חלק מהמזרח התיכון החדש. אכן, התחרפנו כאן לא רק בשל 42 המעלות בצל. ובהתחשב במאורעות האחרונים בפיסת האדמה שהמנדט נטש בצורה אכזרית, זה גם ממש לא מפתיע.




לפני כמה שנים הייתה יוזמה פייסבוקית כלשהי להחזרת המנדט. אז, כשעוד הייתי תמימה ואופטימית, חתמתי על העצומה בציפייה שמישהו יחזיר לנו את כריכי המלפפונים והפייב או'קלוק למנהגי העדה. לא רק שזה לא קרה, אלא שניכר כי בימים אלה אני משתייכת למיעוט נכחד שחושב שהמצב פה גרוע מאי־פעם. אני מניחה שלא נשיג היום יותר מ־20% תמיכה ברעיון, גם אם אקים את סבא שלי ששירת בצבא הבריטי ואת כל חבריו מהקבר כדי להצביע למען החזרת הגנרל אלנבי.

ובחזרה לאסקפיזם, כי כנראה זה בדיוק מה שהיינו צריכים כאן כדי להתעלק על שידור שאינו שייך לנו בשום צורה (וזה עצוב וחמוד כאחד) וכזה שאינו משדר התרעות ריצה למקלטים או סופר הרוגים כמו כבשים. בערוץ עשר שלחו את מי שצריך לקבל תואר סר ישירות מהמלכה אחרי השידור הזה ובכלל, אלי ראכלין החמוד שבקיא על אמת גם בהלכות השירותים של בני המלוכה, ואם הוא יאשר לי אני פונה מיידית בעניין הזה לארמון ווינדזור.

כמובן שאי אפשר לדבר על אירוע כזה בלי לעשות הומאז' לגבר היפה בתבל: דיוויד בקהאם, שאף שהוא גומר את הקריירה שלו בצורה מאוד מביכה בעיני כבעלים של איזו קבוצה במיאמי, הוא פשוט ההוכחה שאין אלוהים. הגברים היפים ביותר לא מזדקנים והם לא יהיו שלנו. לעולם. בגזרה הנשית, מי שגנבה את ההצגה גם מקייט מידלטון וגם ממייגן (שלדעתי שמה את גיסתה בכיס הקטן) היא אמאל קלוני, אשתו של ג'ורג' שעשתה ממנו ומכל הנוכחים בטקס עפר ואפר.

"זה בחיים לא היה עובד בישראל", אמרתי אחר כך לחברה. "אם מישהו היה קורא לי נסיכה הייתי מורידה לו את הראש", היא ענתה לי. הקסם פג, הכרכרה חזרה להיות דלעת, ואני הלכתי להוציא את כובע הקש עם הפרח משוק הכרמל מהארון, כי התחיל להיות כבר מסוכן מדי בשמש. ככה זה כשעבדים.