אולי זה הגיל שהולך ומשיל מעלי את תחושות האשם. זה היה צריך לקרות כבר מזמן, ש"אמא טובה דיה", כמו שהגדיר את זה דונלד ויניקוט, תבעט אחר כבוד החוצה את "אמא רעה דיה" שניקרה לי בראש ובלב מאז שהבאתי ילדים לעולם.  

את שיחות הצהריים שלי עם אמא שלי, כילדה בגן ובבית ספר היסודי, קשה לי לשכוח. זה היה טקס קבוע. הייתי מגיעה הביתה, מניחה את הילקוט ושועטת לטלפון. אולי "שועטת" זה מוגזם, כי בדירה הקטנטונת, בבניין האבן הירושלמית, כל שעטה הייתה מובילה להתנגשות בקיר אחר. היה לנו נוהל שיחה ידוע מראש, לי, ילדת המפתח, ולאמא שלי.

"מה שלומך, כרמיתי?", הייתה שואלת כשברקע קול צלילי המיקרוטום, המכשיר המונוטוני לחיתוך רקמות במכון שבו עבדה. אצלי ברקע נשמעו צלילי הפתיח של "לבת ולבן ולמי שמתעניין" ברשת א', כאלו שהזכירו לי יום אחר יום שגם אם את לבד בבית, כי אמא ואבא בעבודה, את לא באמת בודדה. "היה כך וכך בבית הספר", הייתי משתפת את אמא שלי, והיא הייתה מקשיבה קשב רב. כשהגיע שלב רישום מספרי הבדיקות על הסליידים, הקשב היה מתרופף, ואז היה לנו משחק קבוע: גילינו שאם שתינו מניחות את האפרכסת בדיוק באותה השנייה, מגיע צליל מיוחד. אז היינו סופרות: אחת, שתיים, ו־ש־לוש, ומנתקות.



הודות לעובדה שגדלתי בבית של שני אנשים, שמאז שאני זוכרת אותם עבדו מצאת החמה עד כמעט צאת הנשמה, היינו בין המשפחות הראשונות בישראל שהתחדשו במכשיר שמחמם אוכל במהירות שיא. בהיעדר נוכחות הורית בבית, הרבה יותר מדי שעות ביממה, למדתי לבשל לבד ולחמם אוכל לבד, אבל דעתם של הוריי לא הייתי נוחה עם הרעיון שאתעסק עם גז ואש. השמועה על המיקרוגל של משפחת ספיר עשתה לה כנפיים, והמוני סקרנים באו לצפות בפלא שמחמם אוכל בשניות ומכין קציצות מגעילות במיוחד תוך דקה.

אני חושבת שזו הסיבה שתמיד חלמתי להיות אמא כזו, שמקדמת את פני ילדיה בחיוך רחב, עם ריח מזדחל של שניצל במדרגות. והיה עוד דבר: כשילדיי נולדו, גיליתי מהר מאוד שקשה לי לעזוב אותם. הייתי אז עורכת בעיתון יומי גדול, ואיך לומר, הרעיון שאשב בירושלים הרחוקה לא נשא חן בעיניהם של מעסיקיי.

הם צדקו כמובן, מבחינתם. מבחינתי לא בא בחשבון לעזוב את התינוק שלי, כנדרש ממני על פי חוק במדינת ישראל, שמעודדת ילודה אבל לא ממש מעודדת את היולדים, היולדות והילדים. בתום משא ומתן לא קל עם מעסיקיי, קיבלתי אישור לעבוד בבית וטיכסתי פתרון ביניים: להסתגר בחדר ולהיעזר בשירותיה של מטפלת שתגיע אלינו. את מצעד המטפלות המטורללות קצרה היריעה מלהכיל: מהגברת שנעלמה יום אחד בלי התראה, ועד הבחורה מהאולפנה שמצאתי שרועה בעיצומו של חרופ על השטיח, כשהקטן עושה עליה פזצט"א ותרגילי כושר קרבי.

התחנה הבאה הייתה מעון יום ומשפחתון פרטי. כשהעברנו את הילדים לשם, אלה לכאורה תנאים בשלים לחזרה לעבודה בחוץ, אבל לא כך קרה. מצאתי שעבודה במערכת עיתון יומי היא בעיקר עיסוק בת”ש: מלא ברבורים, מעט עבודה ונסיעות מתישות בכביש ירושלים־תל אביב, שגזלו ממני את כוחותיי עוד טרם התחיל היום.

כך נשארתי לעבוד בבית. לכאורה, פתרון מושלם: נוכחת גם בבית, גם בעבודה. רק לכאורה, כי תחושות האשם על כל יציאה החוצה הלכו והתגברו. גרוע מזה, הבנתי שנקלעתי לכף הקלע של שוק העבודה: הייתי נוכחת־נפקדת. יפה ניסח את זה הבן שלי, כשצייר אמא עם אבועגילה ורשת על הראש ופיג'מה מכוערת להפליא.

מהגננת ביקש לכתוב ליד הציור: "אמא שלי עובדת בבית. היא כאילו בבית אבל בעצם עסוקה ואסור לדבר איתה". זו אולי הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שבקרב על הזמן עם הילדים, כשהמשכנתה והארנונה ומיליון תשלומים מרחפים מעל הראש, אין מנצחים.

אולי זה הגיל שהולך ומשיל מעלי את תחושות האשם, ואולי לא. על מי את עובדת? אני שואלת את עצמי. את, שלא מתנתקת לרגע מהטלפון הנייד כי אולי הילדים יצטרכו משהו. את, שנוסעת מחוץ לירושלים ומרגישה את המחנק נוטש את הגרון רק בחזרה הביתה, בשער הגיא. את, שיושבת בעיניים פקוחות בזווית של 90 מעלות במיטה, כשהילד הגדול שלך יוצא פעם בכמה זמן לבילוי. את, שיודעת שלא משנה כמה תשתדלי, תמיד ינקר בך הספק ותמיד יכרסמו בך רגשות האשם.

אז אם תחושות האשם וייסורי המצפון הם ממילא גזירת גורל, למה לא פשוט לחיות, ולנסות לעשות הכי טוב שאת יכולה? הכל ממילא ידוע מראש: יום אחד הילדים יישבו מול החברים ויספרו כמה אמא שלהם רעה. ואחר כך הם יבינו שאמא שלהם השתדלה ועשתה הרבה מעבר לכפי יכולתה. אמא שלהם טובה דיה. לא. אמא שלהם טובה מאוד.