את הטור הזה אני כותבת בשלוש לפנות הבוקר. אין לי ספק שבבוקר הוא לא היה נכתב באותו האופן, אם בכלל. משהו בשעה, בנדודי השינה, בכאבים העמומים שאני חווה עכשיו, מעניק לי אומץ לחשוף את הלך חיי בחודש האחרון.

לא פעם הצגתי בפומבי את רצוני באהבה ואת הפירות היפים שהבשילו לזוגיות טובה שבה אני נמצאת היום. ובכל זאת, מדי שבוע תיבלתי בשמץ של בדיה, שיניתי פרט כזה או אחר, כדי לשמור לעצמי את הזכות הפיקטיבית השמורה לסופרים - רק הם באמת יודעים מה אמת ומה שקר. הפעם לא אשקר לכם, כי אין עבור מה. ככל שאייפה את התמונה, עדיין ישרוף לי. אז אוותר ואפרוש בפניכם אמת טהורה, מה שיהיה - יהיה.

***



בלבי צרוב לי המקרה ההוא, מגיל 6, כשאמי אספה מעט שקלים ולקחה אותי לתופרת הגרוזינית בשכונה הצבעונית שבה גרנו בחולון. "תעשי לה שמלה פרחונית", ביקשה אמי. "מאיזה בד?", חייכה אלי התופרת. "משהו שיהיה נעים, לא צמוד מדי", אמי השיבה. התופרת ניגשה אלי, כרכה סביבי סרט מדידה צהוב ולחשה: "ילדה בריאה יש לך". אמי ליטפה את ראשי, "ברוך השם" היא סיכמה.

יומיים אחר כך, ליד דלת ביתנו השכור עמדתי לבושה בשמלה פרחונית, ורודה, עם שסע קטן באזור הרגל שגילה נעל לבנה מעוטרת בחרוזים צבעוניים. שערותי נקלעו לצמות, ואמי אף הגדילה לעשות ומרחה אודם ורוד על שפתי. "אבל אל תגלי לאחותך, היא תרצה גם, טוב?".

ביד אחזתי מתנה. בפעם הראשונה מאז שעברתי אל גן הבוגרים כל כך רציתי להגיע למסיבת יום ההולדת של אחד הילדים, כאילו שכחתי שרק שלשום עמדתי לבדי בחצר המשחקים וחיפשתי אחר חבר או חברה.

השבת עמדה בפתח, ואני ואמי טיילנו בשדרה, מול הפילבוקס הישן, עד שהגענו לביתו המפואר של ילד יום ההולדת. "בואי", אחזה אמו בידי, "זה על הגג שלנו, והקוסם מיד יתחיל". נפרדתי מאמי שהבטיחה שאבי יגיע לאסוף אותי עוד לפני הקידוש. "אמא", קראתי לעברה אחרי שהסתובבה, "אני יפה?". אמו של הילד אמרה ש"כל הבנות יפות", אמי השלימה "אבל הבת שלי הכי", והדלת נסגרה.

כשחיפש הקוסם מתנדבים למשחק הכובעים, הצבעתי. הרגשתי כי למרות ביישנותי המוכרת כל כך, השמלה שאותה אני לובשת מגינה עלי מכל פגע, בדיוק כמו גלימתו הסגולה של הקוסם. הוא בחר בי, שיחקתי לקול עידוד הילדים, ואפילו הרווחתי אקדח שמשפריץ מים, שהחלטתי לשמור אותו לאחותי הקטנה.

בחזרה אל מקומי, על השטיח לצד ילדי הגן, דילגתי מעל כמה מהם וניסיתי להתיישב. ילד וילדה שפשקו את רגליהם והניחו ביניהן סוכריות שאספו, סירבו לפנות לי מקום. "מרסל, תתיישבי בבקשה, הקוסם רוצה להמשיך", לחשה לי אמו של ילד יום ההולדת מהצד השני של השטיח. התיישבתי, סוכרייה אחת נכנסה תחת ישבני, קמתי מעט, הוצאתי אותה והחזרתי אל הערימה של אחד מהם. "יא דובה", הוא לעג לי, "לא מספיק שאת שמנה, את גם גונבת לנו את כל הסוכריות".

הילדה צחקה ומלמלה: "איזו יוקוזונה את". לא ידעתי אז מה משמעות המילה, אבל האכזריות הזו שברה לי את הלב, קרעה ממני את השמלה והעלתה דמעות בגרוני. לא על עצמי כאב לי אלא על טרחתה של אמי. לו ידעה שכל זה לשווא, לו ידעתי אני שלא משנה מה אלבש, משקלי העודף תמיד יכסה כל יופיי.

לקסם הבא כבר לא נשארתי. ביקשתי שיתקשרו לאמי. היא עמדה בפתח בשמלת השבת שלה ושאלה: "מה, נגמר כל כך מהר?". הצגתי בפניה את אקדח המים ששמרתי לאחותי, אחזתי בידה ונכנסנו למעלית. הסתרתי ממנה את דמעותי.

***

בנפשי צרובה בי גם הפעם ההיא שבה המתנתי במרכז דיזנגוף סנטר לבחור שאותו הכרתי בצ'ט באינטרנט. הייתי אז חיילת משוחררת, עוד לא גיליתי את נשיותי, אבל אחרי שיחות רבות איתו אל תוך הלילה, ידעתי שהוא אוהב שיער ארוך וחלק ומעט איפור במראה טבעי, אז התכוננתי למפגש. הבחור שלח לי אס־אם־אס שבו הודיע שהוא ממש בפתח הסנטר, ולבי הלם בחוזקה. היה זה הבליינד דייט הראשון שלי. ידעתי גם שהוא מצחיק, חכם ואוהב את ניק קייב, בדיוק כמוני.

הוא הגיע והביט בי: נמוך קומה, אפו שבור, משקפיים לעיניו, וגבותיו כמעט נוגעות זו בזו. "את לא דומה לתמונות", הדייט כמעט צעק. "למה לא?", גמגמתי ושיחקתי בשולי שרוולי. "עזבי, את עושה צחוק מהעבודה", הוא אמר ועזב אותי באמצע הסנטר, עומדת ותוהה לעצמי במה טעיתי.

***

בגוף צרובות בי גם הזבניות שבלמו אותי עוד בכניסה לחנות הבגדים בטענה ש"כאן אין מידות כאלו". אחת מהן זכורה לי במיוחד, משום שבחלון הראווה הבחנתי בשמלה שידעתי שתתאים לי. אומנם כטוניקה, אבל גם זה משהו במדבר המידות הגדולות. כשביקשתי למדוד את השמלה הזו, היא ביקשה: "תשאירי לי עירבון, למקרה שיהיה קרע". בלעתי את הרוק ויצאתי מהחנות.

וגם צריבות מחופי הים בישראל אני נושאת. לא מהמדוזות השקופות אלא מהאנשים הניאנדרתליים המבלים שם, שבגללם לא יכולתי ללבוש בגד ים ולרוץ על החוף כמו כל בת נעורים שמחה. צעירים כמבוגרים נעצו בי מבטיהם ולא פעם צחקו או זרקו מילה לעברי. את הים גיליתי מחדש בחופי תאילנד, מלטה, קפריסין, שם לכולם יש מקום. והיו אלה שקמו מפני בבתי הקולנוע, באוטובוסים, בהמתנה לרופא. חלקם אף הוסיפו צקצוק קל המאשים אותי בתפיסת מרחב יתר. וגם נהג המונית ההוא שהתחנן שאקנה ממנו כדורי הרזיה, והטוקבקיסטים האנונימיים שדואגים לכתוב לי דרך קבע "מי ייגע בך, יא דבה". גם הם, טיפשים ככל שיהיו, צרובים בי.

עייפתי, נכנעתי.

***

"את בטוחה?", שאל אותי בן זוגי רגע לפני שנכנסתי לחדר הניתוח. "אם תגידי, אני עוזר לך להתלבש ואנחנו בורחים מפה למסעדת דגים". הוא ליטף אותי ואני בכיתי. אחרי שיצאו הספרים שלי, גברים רבים חיזרו אחרי והתעניינו בי, וביטחוני העצמי עלה פלאים. למרות המשקל העודף, ידעתי מי אני ומה אני שווה, אבל הגרעין הרע שיצקה בי האנושות החולנית הזו עדיין בעבע ונמנעתי מכל קשר רציני, עד שהוא הגיע.

ביום הראשון שהיינו בו יחד בחוף, הוא התעקש שאחשוף את בגד הים שלי וארוץ איתו אל המים - וזה בדיוק מה שקרה. מאוחר יותר סיפרתי לו שדי: אני רוצה עוד בגדים, יחס אחר, להיות כלה יפה, להיכנס להריון תקין. אין בי עוד מקום לצלקות, כי גופי עייף. הוא נשק לי ואמר: "את יודעת שאם תרזי מאוד, אבגוד בך עם שמנה?". צחקנו יחד.

בבוקר למחרת הוא השאיר לי פתק על השולחן. "כך הכרתי אותך וכך אוהב אותך לנצח, גם עם עוד 20 קילו עלייך". בכיתי ובכל זאת ניגשתי לכל הבדיקות האפשריות שיביאו אותי לשולחן הניתוחים. פעם אחת ולתמיד לעשות סוף לאותה יוקוזונה.

כשפקחתי את עיני כבר הייתי בחדר התאוששות. הוא אחז בידי ואמר: "הכל עבר בסדר, תנוחי". כאב לי כל כך, כאבים שקשה לי לתאר אותם. פתאום הקאתי דם ובכיתי: "תעזור לי". הוא הביא מגבון וניקה אותי ונישק את מצחי ושר לי שיר ישן. ובלילה, כשפגה השפעת חומר ההרדמה, פקחתי את עיני. השעה הייתה שלוש וחצי לפנות הבוקר. הוא ישב שם, על הכיסא, עצם את עיניו. בכיתי. מה עשיתי לעצמי?

קראתי בשמו. הוא התעורר וניגש אלי. "יהיו לנו ילדים והם יהיו הכי יפים בעולם, נכון?" שאלתי. "עם האמא הכי יפה בעולם", הוא ענה לי.

***

עכשיו אני בבית, עם צלקות, כאבים ודרך חיים חדשה שנפרשת בפני. לא יודעת אם אצלח אותה או לא, אני סקרנית לגלות. בכיתי כל כך הרבה בחיי, עכשיו אני מקווה רק לדמעות שמחה.

לפני כמה ימים, כשאני כבר בת 28, נכנסתי אל הרב גוגל וחיפשתי "יוקוזונה". גיליתי שזו הדרגה הגבוהה ביותר בסומו היפני. לו ידעתי את זה באותו הזמן, אולי הזיכרון היה משתנה והייתי נשארת עד לפריסת העוגה.