And I went down to the demonstration
To get my fair share of abuse
Singing, "We’re gonna vent our frustration
"If we don’t we’re gonna blow a 50–amp fuse

You can’t always get what you want
You can’t always get what you want
You can’t always get what you want
But if you try sometimes well you just might find
You get what you need
(Mick Jagger)

הרולינג סטונס הקליטו את "You Can’t Always Get What You Want" ב–16 וב–17 בנובמבר 1968 באולפני "אולימפיק" בלונדון (הישארו איתי: זו לא כתבה נוספת הנסמכת על כרוניקה של זמן כפול מרחק שווה נוסטלגיה או טרגדיה). השיר המתין לאלבום "Let It Bleed" שיצא ב–5 בדצמבר 1969, אף שהוא נשמע כאילו יצא אתמול. "אינך יכול להשיג כל מה שאתה רוצה" נצרף בחוויה אמריקאית: ריצ'רד ניקסון נבחר לנשיאות בנובמבר 68' והאלבום ראה אור יום אחד בלבד לפני פסטיבל "אלטמונט" הידוע לשמצה, שבו חבורת היפים ובעלי טורים ממורמרים האשימו את הסטונס בכך שהוציאו להורג את הסיקסטיז בירייה בעורף.



לסטונס הייתה אחריות שילוחית בלבד. הם הניחו למלאכי הגיהינום לאבטח את האירוע. אלה, כטוב לבם בפחיות בירה, פתחו בתגרה המונית שבמהלכה נרצח צעיר שחור בדקירת סכין. בקיצור: הסיקסטיז נרצחו והסטונס היו חתומים על תעודת הפטירה. זו הייתה גם תחילת ההגמוניה המוזיקלית של הסטונס על זולתם לעשור הבא.

את השיר כתב מיק ג'אגר לבדו. כך גם לפי הודאתו של קית' ריצ'רדס באוטוביוגרפיה שלו. מה שנשמע כאחד מאותם "שירי חדר שינה" מהורהרים, היווה אתגר גדול מדי למתופף צ'רלי ווטס, שלא הצליח לתפוס ראש עם השיר. המפיק ג'ימי מילר הדגים לווטס את המקצב המתעתע, אבל ווטס הרים ידיים ומילר החל לתופף במקומו. שלושה מחברי הלהקה בלבד - ג'אגר, ריצ'רדס וביל וויימן - מנגנים בשיר. נוסף להם אל קופר בפסנתר, אורגן וכלי נשיפה. ההברקה הליהוקית הייתה להזמין את מקהלת באך של לונדון לשיר את שורות הפתיחה.

מילות השיר, למי שטרח, הן יותר ממזור לכאב לבו האישי של ג'אגר על הילד שלא נולד לחברתו מריאן פייתפול שטענה מאז ש"You Can’t" הוא השיר שלה כמו ש"ליילה" הוא השיר של פטי בויד. ג'אגר שר על הפגנות מחאה, תסכול פוליטי והתמכרות לסמים. השיר נמשך 7:30 דקות וקרא תיגר על "היי ג'וד" של הביטלס. בניגוד למקרטני, ג'אגר לא האמין שאפשר לקחת שיר עצוב ולעשות אותו שמח. בעולם שבנינו הגיע לנו שיר עצוב. אף שג'אגר לא היה המפגין הנצחי, נחשב השיר להצהרה הדפיניטיבית על כישלונו ואוזלת ידו של הדור שלו להפיק מהפכה כהלכתה.

במסעו לנשיאות השתמש דונלד טראמפ בשיר של הסטונס בעצרות הבחירות שלו. "אני אוהב את מיק ג'אגר", אמר הג'ינג'י–אני–מוכר, "אני אוהב את השירים שלהם". זה אחרי שהסטונס תבעו ממנו להפסיק להשתמש בשיר.

***

השבוע התייצבתי לבדיקה תקופתית אצל ד"ר זלניק. שמות משפחה של רופאים שלי באמריקה תמיד מתחילים באות ז'. ההגעה מביתי לקליניקה בדיר אייל דורשת כחצי שעת נסיעה באחד הכבישים הכפריים היותר יפים בדאון–איסט מיין, כולל הגשר הירוק העתיק המחבר את היבשה לאי. זו נסיעה קצרה יחסית למיין, כדי להגיע למסעדה הראויה הקרובה עלי לנהוג שעה וחצי, ולרוב אני מעדיף להתבונן בנוף ולהרהר על מהות החיים והמוות ושאר נושאים שגורמים לי לחייך בעצב. הפעם ניגנתי באייפוד את "Let It Bleed" שאליו התמכרתי לאחרונה. אגמים משמאל, נחלים מימין, אחר כך הם מחליפים צדדים, מפרשיות לבנות ויאכטות של עשירים שהפליגו צפונה ממפרץ צ'ספיק.

אולי גם אתם השגחתם בהתחממות הגלובלית כמו התפרצות של מגיפה שחורה. צר לי על אירופה הרותחת ואני מתנצל על הטמפרטורות הנוחות אצלנו, אבל אין חשש: אף ישראלי לא יעבור לגור במיין בגלל החום. הקור יהרוג אותו. מי האוקיינוס הקרים, שהיו אידיאליים ללובסטרים וסושי כי הם עלו כמו ממקרר, מתחממים במהירות. סטייה אקלימית מדאיגה שגרמה לנדידה גדולה של כרישים לבנים מהדרום למים שלנו.

כשהגעתי לחנייה של הקליניקה התחילו הסטונס לשיר את "You Can’t" ומכיוון שהקדמתי, ישבתי בחנייה והקשבתי. החשש מפגישה מקרית עם גיסתי לשעבר לא התממש. ישבתי עם הזקנים האחרים בחדר ההמתנה וניקרתי.

האחות הראשית של זלניק הושיבה אותי על מיטת הטיפולים. החלטנו לא להדליף את לחץ הדם שלי לעיתונות כדי לא לעורר קנאה. הרשימה המנטלית של התלונות שהצטברו אצלי, תלונות בדבר בגידת הגוף, הייתה צנועה אך לא בלתי מדאיגה. סנדי הקלידה אותה למחשב והורתה לי, כדי לחסוך זמן, להוריד מכנסיים ולהמתין לזלניק בתחתונים כשרגלי מכוסות בסדין. אני אוהב את זלניק. הוא אחד האנשים בחיי שאני יודע שאכפת לו ממני, יש בינינו דיבור טוב והוא מודע לעומק הג'יפה שבה נתקעתי. זלניק זה לא אירי אבל לא נעים לי לשאול. זה לא משהו ששואלים במיין. כדי לדלג פנימה, אמרתי לו שהחלפתי למשהו יותר נוח בזמן שחיכיתי. הוא צחק אף שזה היה ויץ מיותר ועבש למדי.

לא בטוח שהוא לא מופתע בכל פעם מחדש לראות אותי, כלומר שטרם עשיתי איזה דבר שטות שגם עליו אנו מדברים. אחרי התנוחה, הנבירה והחיטוט, אמר זלניק שהכל תקין והפרוסטטה קטנה לגילי. עברנו על רשימת התרופות והסכמנו על המשך הלוחמה באשלגן באמצעות מילקשייק ורוד בטמפרטורת החדר שיש לו טעם של אבקת תות שדה חולית.

שוחחנו על חיי הלא בריאותיים ואז זלניק הביא יציאה מפתיעה.
"אין לי פציינט שזקוק לזיון יותר ממך", אמר. באנגלית זה נשמע פחות גס.
הייתי יכול להכחיש אבל עניתי שאני עדיין בשלב האבל.
"אני יכול לרשום לך סיאליס", אמר.
נעלבתי. "למה אני צריך סיאליס?"
"תכיר אישה חדשה. הכל חדש. לחץ פסיכולוגי... אתה לא טס סולו?" שאל.
אני חושב עצמי לגלוי לב באופן מביך, אבל בכל זאת.
"אילו הייתי קוסם ויכול לסדר לך כל מה שתרצה, מה היית מבקש?"
"לקום מהרצפה ללא עזרה", עניתי.

***

בעיקר מאיימים עלי המחקרים הרפואיים–פסיכולוגיים המוכיחים ללא עוררין את תוחלת החיים הקצרה משמעותית של מבוגרים החיים בגפם. מכירים את הביטוי כל החיים לפני? אז לא. לא הייתה לי דרך ומעולם לא התיימרתי לאמוד את עוצמתן וחוסנן של אהבות אחרות. נעמי ואני חברנו בגיל 19. מאז היינו ביחד.

לאחרונה אני מרגיש משהו ירוק רענן נובט בפקעת הישנה. לא בטוח שאני מזהה את מקומי ביקום המודרני, זה לא כמו לרכוב על אופניים. אולי בהמשך, אבל אין שום דבר מוכר עבורי בלמצב את עצמי במרחב כך שמישהי תראה אותי. אני לא חלוד. אני מפורר. השנים עושות את זה ואינני חושב שמישהו יוצא מקשר מונוגמי בן 40 שנה ופוצח במסע של היכרויות וכיבושים. הקיץ נחשב עונה דפוקה לרווקים במיין. הכבישים מלאים מכוניות ספורט פתוחות שבהן נשים וגברים בלבוש מינימלי שמובילים קיאקים לנהרות ולאגמים. הסופר מתפוצץ מנשים המקרינות בלומינגדייל'ז, אבל הן לא לבד.

איבדתי כל יכולת להעריך בת כמה הזולת. השבוע ראיתי בירקות אישה גבוהה, דקה, שזופה וגם יפה, עם צמה שזורה שיבה כמו שאני אוהב. חוץ מלהיתקע לה בעגלה עשיתי הכל. אחר כך ראיתי אותה אצל חברים בחנות היין והגבינות. עד שהספקתי לשאול, נכנס גבר דומה לאלק בולדווין לפני שהשמין, והיא אמרה לו "היי מותק".

מישהי ניגשה אלי ואמרה שבעלה אמר שהיא חייבת לפגוש אותי, משהו שקשור בישראל. מקס הציג לי מישהי במגפי בוקרים וכותונת שלה קרא האיטלקייה. לחצנו ידיים בעוז. מקסימום אני יכול לנסות להזמין אותה לארוחת ערב בפורטלנד כשיהיו לי אלף דולר לשרוף על סופשבוע.

מה שהיה נגמר. שמעתי את האבן פוגעת במים בתחתית הבאר. גרושתי היא היום אם ילדי. שאר הזמן היא מישהי שהייתי יכול לפגוש על מאדים ולא הייתי מזהה את שפתה. אני עדיין מתלבט בשאלה האם הסוף העגום צובע בכישלון את כל חיי הנישואים או האם מה שהיה טוב נשאר טוב גם הלאה. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה - כלומר אני מתעורר כמה פעמים כל לילה אבל רק לפעמים זה קורה - ונדמה לי שמישהי ישנה לידי. אני מתאפק מלגעת בכרית הריקה לידי כי זה שוט מסרט רע במיוחד. לאחרונה יצאו לי כמה ציוצים שהסגירו את התופת הפסיכולוגית שבה אני חי.

לא מזמן נכנסתי בפעם הראשונה לארון הבגדים של אשתי וראיתי שהיא השאירה בגדים שאהבתי או שקניתי לה. בעיקר ז'קט הפסים המערבוני של ראלף לורן שלבשה פעם אחת כדי לרצות אותי. אמרתי שאקח אישה או כלכל באל–על, מה שיש. מישהו שאל אותי במייל כיצד שבה גרושתי לאייר את המדור הזה. עניתי לו שנסתרות הן דרכי האל. בדיעבד הבנתי שאנשים חושבים שאנחנו שוב ביחד.

חבר טוב אמר לי פעם שגברים מזיינים בחוץ כדי להישאר בבית. לא התפללתי בבית הכנסת הזה. היה לי מושב קבוע עם שמי בעזרת הגברים המונוגמיים. לא מגיע לי פרס ישראל, אבל לא מגיע לי להיות לבד. זה משבר מורלי ומוסרי מרסק ולא נתעלם מההיבט הפיזי. יכול להיות שאני תמים, אבל נדמה לי שיש גיל שאחריו הגוף מחויב למה שהכיר כל חייו. אני לא סגור על זה.

מעולם לא תפסתי את עצמי קרסביץ גדול, כפי שהיה אומר אבי. אני יכול להעיד שאני מתלבש יפה, מוקפד, נקי ועד לאחרונה גם מגוהץ. לחדר הארונות שלי יש ערך מוזיאלי. אני שונא רוכסנים שלא במכנסיים ואין לי נעליים עם שרוכים. מכיוון שהייתי עם נעמי מגיל כה צעיר, הייתה שאלה בדבר תאריך התפוגה של הליבידו שלי. אבל אין שאלה. כאשר הגבר הכסוף מהטלוויזיה מציע לשלוח לי תרופה טבעית לפרוסטטה, אני החדש נוחר בבוז. היו בעיות שנבעו מדיכאון ואחרי שראיתי את כל האורולוגים במיין (ארבעה) ואחרי שכולם דחפו לי צינוריות, משקפות מיניאטוריות וליטרים של מים, הוחלט שזה בראש שלי. אני מודע לעובדה שהפיזיונומיה של המין האנושי משתנה כל הזמן. בבית שלי, שנבנה ב–1830, משקופי הדלתות כה נמוכים, שבשנים הראשונות חטפתי בומבות בראש עד שראיתי כוכבים.

המגע שלי כמבוגר עם אוכלוסייה נשית, מקומות עבודה וכדומה, התרחש אחרי שנשבעתי אמונים. אין לי הסבר מניח את הדעת, בעיקר משום שנשים וגברים בכל מצבי צבירה מפלרטטים כל הזמן, אבל אני כיביתי מנוע, שפכתי דלק מעל הים וניגשתי לנחיתה. בעיתונים שבהם עבדתי כינו אותי מיזנתרופ, א–מיני, לא מעוניין וכבוי. רוב הזמן עבדתי עם נשים בשמחה גדולה אבל לא היו רבדים נוספים. מכיוון שחזרתי הביתה מהעבודה, לא היה לי זמן לברים ובילויים ולא יצא לי להזמין למישהי כוס יין.

אני לא מצטער על דבר. היה לי טוב בבית. גם בבירות חשק וזנות כמו בוקרשט, בנגקוק, פנום פן ומוסקבה לא התפתיתי. הכרתי את האמירה שאם עץ נופל בלילה באמצע היער אף אחת לא שומעת אותו, אבל היה לי קוד מוסרי מסוים מאוד.

אני ילד גדול ויודע כמה נשאר לי ברוטו. אני אינטימי עם הנטו ואינני בנוי להעביר אותו לבד, לא בבלו היל ולא בתל אביב. מצד שני, אין לי מושג ירוק כיצד פורצים את ההסגר. יש נשים מעניינות ויפות בטוויטר למשל, שהוא בחירתי כרשת החברתית. יש גם דיבור פרטי, אבל אני חלוד ומעולם לא עסקתי בזה. לא יודע כיצד מפתחים שיחה קטנה לגדולה, כיצד שואלים שאלות מקדמות עניין, כיצד מפגינים סקרנות. אני מדבר קצר ולעניין וזה זמן לא טוב לז'אנר הזה. נשים בטוויטר כותבות בדיבור מלא מה הן רוצות, כמה ואיך היה להן. די לי שבגוגל אני מופיע קודם ב"רון מיברג גירושים", אני לא רוצה להיקלע למראית עין של הטרדה מינית. איך שואלים את שרוצים לשאול מבלי לשאול? תהרגו אותי.
אינני רוצה חלילה לדבר סרה בנשים שלא עשו לי רע, אבל הצצתי באתר שידוכים אמריקאי. זה דווקא סיפור מצחיק. נרשמתי לתקופת מבחן וכאשר ביקשו ממני להעלות צילום שלי, הלכתי לארכיון במחשב וממש בטעות לחצתי על דיוקן של יוסי שריד שנעמי ציירה לכתבה שספדה לו. זאת אומרת שבאתר אני מופיע כשריד. עשרות נשים פונות אלי ביום, אבל מה לעשות שאישה בת 60 שלא הזקנת בחברתה נראית כאישה בת 60 שאינך מכיר. לפעמים יש שם נשים נאות ואפילו צעירות בהרבה, אבל הן רוצות לשדוד את העריסה. זו התפכחות אכזרית, אבל הנשים הללו נמשכות ליוסי שריד. לא אלי.