אני זוכר את הרגע שבו שמעתי את יאיר גולן ביום השואה. ברגע הראשון נדהמתי. מיד אחר כך תקף אותי עצב עמוק, עצב החודר לנשמה, מלווה קבועה של החיים שלי בקרב ישראלים בישראל. כמה טיפשות אפשר להכיל ולהמשיך לומר לעצמך: תבליג. יום השואה, ויאיר גולן אמר משפט שצוטט הרבה מאוד: “אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה, ובגרמניה בפרט, לפני 70, 80 ו־90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו ב־2016”. 
 
את הדברים הוא קרא מן הכתב. אלה לא דברים שנפלטו בניסוח מקרטע תוך כדי ויכוח. מתברר שיאיר גולן גם חושב שאלה דברים נשגבים, ולכן הוא לא התנצל עליהם, אלא להפך, הודיע לא פעם מאז שהוא מאמין בהם. אמא שלו גם סיפרה שהיא קיבלה תגובות מעודדות. 
 
המשפט שמצטטים מדבריו לא השתחל במקרה לתוך הנאום ביום השואה. הטיעון שעלינו ללמוד מן השואה להיות עדינים ביחסנו לבני אדם סביבנו, חוזר שוב ושוב. כדבריו באותו נאום: “הרי אין קל מלשנוא את הזר”, או: “ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקרבנו ניצנים של חוסר סובלנות”, ובהמשך הוא גם הרחיב דיבור על טוהר הנשק. אני מזכיר: זה לא נאמר בדיון על פקודות הפתיחה באש, אלא בנאום ליום השואה, וכטענה שזה הוא לקח השואה. “אנו מאמינים מאוד בצדקת דרכנו - אך לא כל דבר שאנחנו עושים הוא צודק”, הוא אמר, ועוד ועוד דיבורים כאלה שאי אפשר שלא להבין אותם כלשונם; הלקאה עצמית מלאת פאתוס על פשע נורא שלנו: הלחימה נגד האויב. 
 

עצב כה גדול נופל עלי לשמוע דברים כאלה מפי אלוף בצה”ל, שאני באמת כבר לא יודע לאן להוליך אותו. בואו נשאל רגע את עצמנו: איך נעצרו אותם “תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה?” מדוע השמדת היהודים הופסקה? הרי שלטון הנאצים היה יכול להימשך עד היום, באירופה וסביב כל הים התיכון, כולל ארץ ישראל, ואולי בעוד מקומות בעולם.

איך זה נעלם? אזכיר, כי לא רק שוכחים אלא גם משכיחים. זה פסק במלחמה חסרת פשרות נגד הנאצים, לא בהבנה עם היטלר ולא בהודנה עם המשטר הנאצי. מי היו הלוחמים שהצילו את העולם, ואותנו היהודים, מהנאצים? האם הם היו טהורים כמו שיאיר גולן רוצה? אלה היו אמריקאים שבארצם הייתה באותה תקופה הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים. אלה היו חיילי הצבא האדום שלא הקפיד על טוהר של שום נשק. לא היו אלה צבאות אשר שקעו בתענוג העיסוק בסוגיות המוסריות של ירי בבית שמולו עומדת אישה בת 60, סוגיה שהעלה יאיר גולן בהזדמנות אחרת. לא אזכיר מה עשו חיילי הצבא האדום לאותה אישה, בכל גיל. בזכותם אנו חיים. אלו היו חיילים שהקוד המוסרי שלהם היה אחד: שיש לנצח את האויב הלא מוסרי. 
 
רוסיה הקומוניסטית לא הייתה מקום שבו היו חסרים “ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההידרדרות המוסרית”, כדבריו הנרגשים של יאיר גולן. עם זאת, הלקח של יום השואה הוא שאלמלא לוחמים כאלה נגד הנאצים, לא היינו, לא אני ולא יאיר גולן, בין החיים היום. כל הלוחמים בנאצים: בריטים, אוסטרלים, ניו זילנדים, הודים, מרוקאים, פולנים, ביצעו כל כך הרבה חריגות מהקודים המוסריים שהשתלטו על פיקוד צה”ל, שאני בספק בתוצאות אם הישראלים היו צריכים לנהל את המלחמה.
 
לקח השואה ברור מאליו, ואנא הפסיקו לעוות אותו מטעמים פוליטיים או ספרותיים. הלקח הוא שכאשר היהודים חלשים מול שנאה ורשעות, הם מושמדים. הלקח הוא שניתן לחסל את הרשעות הזו רק בכוח ורק בלי התפלפלות ובלי התחנחנויות נפש. חשבון הנפש היחיד המותר, במיוחד לקצין, ובמיוחד בנאום ליום השואה, הוא אם נעשה מספיק ובזמן כדי לעצור את הרוע, או שמא פשו התרשלות, אשליה עצמית, עייפות פושעת? 
 
אני יודע שאני חייב את חיי לפעילותו הצבאית של יאיר גולן ודומיו, אבל יש בעיה: ישראל לוקה כבר שנים ארוכות בחוסר באנשי צבא שמתנהגים כמו שאנשי צבא צריכים לנהוג. קצינים פטריוטים, קשוחים, זקופי קומה, גם בפנימיותם. כאלה שסאטיריקנים יכולים ללעוג לחוסר הרגישות שלהם בקטעים חריפים. רפול היה אולי האחרון מן הטיפוס הזה בישראל, ואכן סאטיריקנים חגגו. ככה זה צריך להיות. קצין צריך להיות קצין; חכמולוג המתלהב כשהוא שומע את עצמו מתבטא במקוריות, הו כי רבה, בענייני רוח הוא משהו אחר.