ברמקול נשמעות נשימותיה כזעקות חנוקות. "מה אני יכולה להגיד?", אמרה ואלרי, אלמנתו של פיליפ ברהם, שנרצח ב"היפר כשר" בפריז והובא אתמול למנוחות בירושלים. "אהובי היקר, היית בן אדם מושלם, בעל מעולה שחלם על הילדים שלו. לא הייתי מאמינה כל זה..." זה זמן שהצער הולך בעקבות ואלרי. לפני כמה שנים היא קברה את בנה בן ה־ 3 בהר המנוחות ועכשיו היא קוברת את בעלה.



לאחר הרצח שוחח עמה ז'אן ארביב, ראש הקהילה ברובע. "ואז הכל חזר אלי", הוא סיפר, "בני יוהאן נהרג ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה. ואלרי ואני תיארנו את האבל באותן מילים, אותן שתיקות. יוהאן שלי ופיליפ שלה". פיליפ ברהם, יואב חטב, יוהאן כהן ופרנסואה־מישל סעדה נטמנו אתמול בירושלים. צרפתים בחייהם, ישראלים במותם. אני עולה לירושלים וחושב על פריז. חמש שנים חייתי בה, 20 שנה שאני חי אותה מאז שעזבתי. עצם קיומה, כפי שאני זוכר אותה, היה נחמה. מה נשאר מ"פריז של נעורינו", כפי שהמינגוויי קרא לה? האם איש העיתונים שלי, טיירי מכיכר הבסטיליה, ממשיך למכור "שארלי הבדו"? אם לא, זו כבר לא אותה פריז שלי. ואם הפורטוגזית ברחוב דבאל מורידה מוקדם יותר את התריסים על מסעדתה, שוב זו כבר לא אותה פריז שלי. בכיכר הגדולה בהר המנוחות אני מוצא את פריז הנוגה, כבדת הראש, כבוית העיניים.



לצד ישראלים שצווחים את זהותם – אחד חגור שק ואחר עטוף בדגל – אני מוצא יגון מעודן. מסע האבלים שהתחיל ברכבת אווירית משרל דה־גול הנחית כאן יללה כבושה, צער פנימי, עמוק יותר מכל מילה בוטה ותהומי מכל דמעה ניגרת. מגיעה המשפחה של יואב חטב, והם חיוורי פנים. מתקשים לצלוח את הביטחון שבכניסה לאוהל המוזמנים. מנסים להסביר שהם כולם יחד. זה דוד אלפרד, וזו עם המקל היא דודה חיה, וזה האח של הבן אדם שמת. אך דעתו של איש הביטחון לא נחה והוא מבקש שיבוא מישהו מהמשפחה לזהות אותם. בן הדוד של האבא, אבאטו חטב, לא יעבור בשום אופן. אפילו שבתעודת הזהות שלו כתוב: אבאטו חטב. ואתה שואל את עצמך למה? הרי אין כאן מישהו שירצה להתפלח אל מעגל האבל. לבסוף הכל הסתדר.



יואב חטב ניהל דיאלוג צפוף עם מדינת ישראל. רק לפני שבועיים היה כאן ונשבה בקסמיה. "אני פה בשביל יואב", אמר איש חב"ד שהגיע במיוחד מצרפת. הוא מספר שהם הכירו בבית הכנסת של חב"ד בונסן הסמוכה לפריז. "איש רוחש טוב", הוא תיאר אותו, "הרבה רגש, הרבה מסירות". "בפעם האחרונה שדיברנו, יומיים לפני שחטב נרצח, הוא סיפר לי שקצרה רוחו, שהוא כבר חייב לעלות לישראל", סיפר החב"דניק. עיניו של החב"דניק מצטעפות והוא מושיט לי מגבון. נראה שגם אני לא נשארתי יבש. הצרפתים שומרים על מידתיות גם בלבוש.  משתדלים לא להראות אבלים מבני המשפחה. בגדים כהים, אך לא קודרים. איש בצעיף לבן כמו בגאלה באופרה "גרנייה", נשים בצווארוני פרווה אדמוניים.



למרות הדכדוך, השיח משתדל להיראות קליל. פותחים בשתי נשיקות מרפרפות על הלחיים. שואלים "קומן סאבא" (מה נשמע?), ונענים כמעט תמיד ב:"סאבא". על הגדר שמפרידה בין אוהל המכובדים להמון מתלקח דיון. המתסיסה היא רחל בוכניק. לבד בארץ. חמשת אחיה נשארו שם. היא מנסה לשווא לשכנע אותם לבוא לכאן. "אז אני מחכה בסבלנות, העיקר שיבואו טובים ובריאים". עונה לה אחת הנשים, ג'סיקה: "אל תבואי בטענות, לא פשוט לעלות". בוכניק: "אני אומרת להם שנה ראשונה קשה, אחר כך מסתדרים".



ג'סיקה: "פה זה ארץ קשה, אבל אנשים עוזרים לך". בוכניק: "גם אם הם נותנים לי מיליארדים, אני לא חוזרת". לפתע התערבה רות סבן־לוי מכפר סבא: "אבל היהודים שם מרגישים צרפתים ורוצים לחיות בצרפת". בוכניק התריסה: "אז לעולם לא יבואו, מה קרה לך?"



סבן־לוי: "שיביאו לא בגלל שרע שם, אלא מבחירה לחיות פה". ב־ 12 בצהריים בדיוק מגיעים הנשיא ריבלין וראש הממשלה. כאן מובטח מקומו של נתניהו בחוד וצעדו מדוד. בדברים שלו ושל השרה האורחת סגולן רויאל עדיין מהדהד אותו פיצוץ מתחילת השבוע בפריז. הוא מכריז: "ככל שנהיה רבים יותר, נהיה חזקים יותר". היא חוזרת: "צרפת ללא יהודים אינה צרפת". אחר כך מעניקה סגולן רויאל את אות לגיון הכבוד למשפחות ארבעת הנרצחים. אז מתנגנת "התקווה". מישהו מאחורי מנסה לשיר בו־זמנית את המרסייז ומישהו אחר מיד משתיק אותו. בדרך החוצה, בשולי ההמון, אני רואה צעיר נקרע מבכי. נדמה לך שהוא נסחף בנהר דמעותיו ולא מצליח להשתלט. לבסוף הוא מכווץ את אגרופו, דוחף אותו לפיו, כמבקש לשמור רק לעצמו את כל מנת התוגה.