דווקא עכשיו, כשמכבי ת"א או־טו־טו חוגגת אליפות שלישית ברציפות, בואכה החמישית או השישית ברציפות. דווקא עכשיו, כשמכבי ת"א חוזרת בגאון למעמדה הבלתי מעורער כקבוצה הכי גדולה במזרח התיכון, בואכה שלב הבתים של ליגת האלופות. דווקא עכשיו, יותר מאי פעם, לא הייתי רוצה בשום אופן להיות אוהד שלה. כל כך לא הייתי רוצה, עד שהאסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש אתמול כששמעתי על מעברו של גילי ורמוט למדים הצהובים, הייתה השורה האלמותית ההיא של אריק איינשטיין "ואיזה מסכנים האוהדים". ושלא תטעו לרגע: אני לא מתכוון לאדומים של שער 5, שאיבדו אתמול את הכוכב מספר אחת שלהם, אלא דווקא לאנשי שער 11 ,אלה שקיבלו אתמול גם את ורמוט (בנוסף לערן זהבי), אבל איבדו סופית את הנכס מספר אחת שלהם כאוהדי כדורגל: הרומנטיקה.


יובהר מיד: אין לי ולא תהיה לי אפילו רבע של טענה לוורמוט עצמו, שמבחינה אישית עשה את הצעד הנכון והנבון ביותר עבורו. הייתי נוהג בדיוק כמוהו: יש לו קריירה להציל ולא נותרו לו עוד הרבה שנים ליהנות ממנה או למצות אותה, מקצועית וכלכלית. אין לי גם יותר מדי דברי ביקורת על חיים רמון היום, לפחות לא בעניין הספציפי הזה: יש לו קבוצה להציל ולא נותרו לו הרבה ברירות. גם כאן, הכנות וההגינות מחייבות אותי לומר שאם הייתי במקומו, לא הייתי נוהג אחרת.


הייתי פועל בדיוק כמו ורמוט ורמון, אבל בטח שלא כמו מיץ' גולדהאר וג'ורדי קרויף - השניים שהגיעו לכאן מחו"ל כדי להחזיר עטרה ליושנה ולהביא לצהובים אליפות אחרי אליפות, אך בדרך שברו עוד שיא של עליבות, רוקנו מכל תוכן את המושג מכביזם ושחטו את שרידי הרומנטיקה האחרונים שעוד נותרו בנפשם של אוהדי הכדורגל בישראל. אם הייתי צהוב, הייתי תופס היום את ה"ה גולדהאר וקרויף באוזניים ומנסה להסביר להם מי זאת מכבי ת"א ומדוע היא נחשבת למועדון הגדול ביותר בישראל - כל כך גדול שיכול וצריך לרוץ לאליפות בכל שנה ושנה גם מבלי לגייס לשם כך את שני הסמלים הגדולים ביותר של היריבה העירונית השנואה. ושלא יגידו לי שהיום הכל זה כסף ושהרומנטיקה מתה מזמן, כי אם כך, אז אדרבה ואדרבה: שיפתחו את הכיסים וישלמו גם לאוהדים, לפני שהיציעים כאן יהיו ריקים.