לפני שאנחנו באים בטענות לפוליטיקאים שלנו כדאי שנסתכל על עצמנו ועל המעט שאנחנו דורשים מהם.
כדאי שנסתכל על השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו על המעט שאנחנו דורשים מהם. מי שקורא בעיון את סקרי דעת הקהל של החודשיים האחרונים ימצא לא מעט שקרים כאלה. שקרים שהבוחר הישראלי, כלומר אני, וגם אתם, רוצה להאמין בהם.
הנה דוגמה אחת, מסקר אחד (במקרה הזה, סקר ״מדד השלום״ של המכון לדמוקרטיה). השאלה בסקר: מהו הנושא שיקבע עבור איזו מפלגה תצביע בבחירות הבאות? תשובת הבוחרים: 44.8% יצביעו לפי ״עמדת המפלגה בתחום הכלכלי־חברתי״, ורק 30.1% יצביעו לפי ״עמדת המפלגה בתחום המדיני-בטחוני״ (יש גם כ־14% שיושפעו מ״שניהם באותה מידה״). אם כך, כנראה שהכלכלה תכריע. כלכלה זה נושא רציני.
רוצים להאמין לבוחרים? תאמינו. אבל אז נסו להסביר את הנתון הבא, מאותו סקר: 53.2% מהציבור מניח ש״ממשלה בראשות ציפי לבני ויצחק הרצוג״ מתאימה יותר ״לטפל בנושאי החברה והכלכלה של ישראל״. רק 28% מהציבור סבור שממשלה בראשות בנימין נת-ניהו מתאימה יותר לטפל בנושאי חברה וכלכלה. כלומר - למחנה הציוני יש רוב מוחץ ודווקא בנושא שהוא גם הכי חשוב לדעתו של רוב משמעותי מכלל הציבור. כלומר - המחנה הציוני אמור לנצח, ואפילו בגדול.
ובכל זאת - ואת זה רואים בכל הסקרים -הציבור נוטה לתת את קולו לממשלה בראשות נתניהו. ועוד: רוב גדול של הציבור סבור שנתניהו ״מתאים יותר לכהן כראש ממשלה״ (51% לנתניהו מול 28% בלבד להרצוג בסקר ״הארץ״). כלומר, משהו לא מסתדר כשקוראים את המספרים האלה. בלי קשר לשאלה האם הציבור צודק או טועה, האם הרצוג טוב יותר לכלכלה ונתניהו טוב יותר לביטחון או להפך (להפך זו התשובה שקל יותר לנמק), משהו לא מסתדר כשמנסים לברר מה הציבור רוצה, ולמה.
וכאמור, זאת רק דוגמה. הסקרים מספקים עוד הרבה דוגמאות כאלה, שכולן מלמדות אמת פשוטה. הציבור אומר את מה שנעים לומר - הכלכלה חשובה, הביטחון חשוב, האידיאולוגיה חשובה, המצע חשוב, השלום חשוב, המלחמה בשחיתות חשובה - אבל בפועל הוא עושה את מה שהוא רגיל לעשות - הצבעה שבטית, מחנאית, למפלגה קבועה או לסלברי-טאי תורן. המצע הכלכלי (המופרך) של טרכטנברג לא משפיע עליו. ההחלטה (התמוהה) של נתניהו לנאום בקונגרס לא מרגיזה אותו. סדר היום (הדליל) של כחלון לא מעליב אותו. הבוטות (המסיתה) של מסע הבחירות של ליברמן לא מטלטלת אותו. גם העיסוק של העיתונות בעיקר ברכילות ובהבל לא מטרידה אותו. לציבור יש מצב רוח, ויש לו סביבה חברתית. אלה יקבעו למי יצביע. הציבור - כלומר אנחנו - דומה לפוליטיקאים שלו. כמו במערכון העתיק של הגששים, הוא אומר ככה, ועושה ככה.
לא פלא שהמפלגות לא כותבות מצע: אנחנו יודעים שהן לא יקיימו את המצע, והן יודעות שהמצע לא מעניין אותנו. לא פלא שהן מצניחות לרשימותיהן כוכבים חינניים ולא מדינאים כבדי משקל וראש: אנחנו יודעים שלרשימה אין חשיבות גדולה, והן יודעות שמדיניות לא באמת מעניינת אותנו. לא פלא שהבחירות שלנו באמת נראות כמו ריאליטי: זה לא הם - זה הסטנדרטים הנמוכים שלנו.
הנשיא האמריקאי המנוח וודרו וילסון - שהיה נשיא של אוניברסיטה לפני שנעשה נשיא של מדינה גדולה - אמר פעם ש״הפוליטיקה של פרופסורים באוניברסיטה כל כך אכזרית, בגלל שהחשיבות שלה כל כך קטנה״. זה משפט ששווה להרהר בו לנוכח מערכת הבחירות שלנו. באורח משונה, ישראל בוחרת לנהל את ענייניה כמו שמתנהלת פוליטיקה של פרופסורים. הרבה תככים, הרבה רעש, הרבה קטטות. אבל הדיון הפוליטי הצעקני והשטוח מעלה את החשד שהבוחרים אולי מושקעים בשאלה הר-כילותית - מי ירכיב את הממשלה הבאה - אבל הרבה פחות מושקעים בשאלה המהותית - מה תעשה הממשלה הבאה.
כדאי שנסתכל על השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו על המעט שאנחנו דורשים מהם. מי שקורא בעיון את סקרי דעת הקהל של החודשיים האחרונים ימצא לא מעט שקרים כאלה. שקרים שהבוחר הישראלי, כלומר אני, וגם אתם, רוצה להאמין בהם.
הנה דוגמה אחת, מסקר אחד (במקרה הזה, סקר ״מדד השלום״ של המכון לדמוקרטיה). השאלה בסקר: מהו הנושא שיקבע עבור איזו מפלגה תצביע בבחירות הבאות? תשובת הבוחרים: 44.8% יצביעו לפי ״עמדת המפלגה בתחום הכלכלי־חברתי״, ורק 30.1% יצביעו לפי ״עמדת המפלגה בתחום המדיני-בטחוני״ (יש גם כ־14% שיושפעו מ״שניהם באותה מידה״). אם כך, כנראה שהכלכלה תכריע. כלכלה זה נושא רציני.
רוצים להאמין לבוחרים? תאמינו. אבל אז נסו להסביר את הנתון הבא, מאותו סקר: 53.2% מהציבור מניח ש״ממשלה בראשות ציפי לבני ויצחק הרצוג״ מתאימה יותר ״לטפל בנושאי החברה והכלכלה של ישראל״. רק 28% מהציבור סבור שממשלה בראשות בנימין נת-ניהו מתאימה יותר לטפל בנושאי חברה וכלכלה. כלומר - למחנה הציוני יש רוב מוחץ ודווקא בנושא שהוא גם הכי חשוב לדעתו של רוב משמעותי מכלל הציבור. כלומר - המחנה הציוני אמור לנצח, ואפילו בגדול.
ובכל זאת - ואת זה רואים בכל הסקרים -הציבור נוטה לתת את קולו לממשלה בראשות נתניהו. ועוד: רוב גדול של הציבור סבור שנתניהו ״מתאים יותר לכהן כראש ממשלה״ (51% לנתניהו מול 28% בלבד להרצוג בסקר ״הארץ״). כלומר, משהו לא מסתדר כשקוראים את המספרים האלה. בלי קשר לשאלה האם הציבור צודק או טועה, האם הרצוג טוב יותר לכלכלה ונתניהו טוב יותר לביטחון או להפך (להפך זו התשובה שקל יותר לנמק), משהו לא מסתדר כשמנסים לברר מה הציבור רוצה, ולמה.
וכאמור, זאת רק דוגמה. הסקרים מספקים עוד הרבה דוגמאות כאלה, שכולן מלמדות אמת פשוטה. הציבור אומר את מה שנעים לומר - הכלכלה חשובה, הביטחון חשוב, האידיאולוגיה חשובה, המצע חשוב, השלום חשוב, המלחמה בשחיתות חשובה - אבל בפועל הוא עושה את מה שהוא רגיל לעשות - הצבעה שבטית, מחנאית, למפלגה קבועה או לסלברי-טאי תורן. המצע הכלכלי (המופרך) של טרכטנברג לא משפיע עליו. ההחלטה (התמוהה) של נתניהו לנאום בקונגרס לא מרגיזה אותו. סדר היום (הדליל) של כחלון לא מעליב אותו. הבוטות (המסיתה) של מסע הבחירות של ליברמן לא מטלטלת אותו. גם העיסוק של העיתונות בעיקר ברכילות ובהבל לא מטרידה אותו. לציבור יש מצב רוח, ויש לו סביבה חברתית. אלה יקבעו למי יצביע. הציבור - כלומר אנחנו - דומה לפוליטיקאים שלו. כמו במערכון העתיק של הגששים, הוא אומר ככה, ועושה ככה.
לא פלא שהמפלגות לא כותבות מצע: אנחנו יודעים שהן לא יקיימו את המצע, והן יודעות שהמצע לא מעניין אותנו. לא פלא שהן מצניחות לרשימותיהן כוכבים חינניים ולא מדינאים כבדי משקל וראש: אנחנו יודעים שלרשימה אין חשיבות גדולה, והן יודעות שמדיניות לא באמת מעניינת אותנו. לא פלא שהבחירות שלנו באמת נראות כמו ריאליטי: זה לא הם - זה הסטנדרטים הנמוכים שלנו.
הנשיא האמריקאי המנוח וודרו וילסון - שהיה נשיא של אוניברסיטה לפני שנעשה נשיא של מדינה גדולה - אמר פעם ש״הפוליטיקה של פרופסורים באוניברסיטה כל כך אכזרית, בגלל שהחשיבות שלה כל כך קטנה״. זה משפט ששווה להרהר בו לנוכח מערכת הבחירות שלנו. באורח משונה, ישראל בוחרת לנהל את ענייניה כמו שמתנהלת פוליטיקה של פרופסורים. הרבה תככים, הרבה רעש, הרבה קטטות. אבל הדיון הפוליטי הצעקני והשטוח מעלה את החשד שהבוחרים אולי מושקעים בשאלה הר-כילותית - מי ירכיב את הממשלה הבאה - אבל הרבה פחות מושקעים בשאלה המהותית - מה תעשה הממשלה הבאה.