אחלה מסמך פירסם היום (שלישי) מבקר המדינה, יוסף שפירא. מרתק, מעניין, עמוס בכותרות, בדיוק כפי שאנחנו אוהבים. הוצאות ניקיון, הוצאות איפור, מס בצורת על חשבון המדינה, החומרים הנכונים שיש בהם לייצר סיפור טוב שידיף ריח רע והרבה.
אלא שקריאה מדוקדקת של הדוח מלמדת שמאחורי הריח הזה, למעט שתי סוגיות נקודתיות, אין כמעט דבר. הממצא הכי חשוב שעלה עליו שפירא הוא שבמשך שנים רבות נקבעו כללים אמורפיים למדי בכל מה שנוגע למותר ולאסור בהוצאות של ראש הממשלה ומשפחתו. מעט מאד גבולות, מעט מאד הגבלות, מעט מאד תקרות שאותן אסור לעבור. וכשזה המצב, כל מה שנשאר למבקר הוא לספר לנו אילו מספרים העלה בחכתו ולהוסיף ולספר לנו מה הוא חושב על מי שמוציא אותם.
קחו את הוצאות הניקיון של מעון ראש הממשלה. המבקר שפירא גילה שבממוצע שילמה עליהן המדינה 8,166 שקלים לחודש, וזה נראה לו "מופרז בצורה ניכרת". לי, שמעולם לא ניהלתי את מעון ראש הממשלה, אין שום דרך לדעת אם זה סכום סביר או לא, אבל לשפירא כאמור זה נראה מופרז מאד. על סמך מה? על סמך כלום. ככה נראה לו.
לו אני נתניהו, הייתי מחזיר את הדוח אל המבקר ומבקש ממנו ללכת עוד צעד אחד קדימה. 8,166 שקלים זה לא סביר, אדוני המבקר? אז בוא תגיד כמה זה כן סביר. 6,156? 4,173? שהרי אם המבקר יודע איפה עובר גבול הסבירות, שיחלוק אותו איתנו. ואם הוא לא יודע, אז שיסביר איך בדיוק החליט שהסכום גבוה מדי.
לו אני נתניהו, הייתי מחזיר את הדוח אל המבקר ומבקש ממנו ללכת עוד צעד אחד קדימה. 8,166 שקלים זה לא סביר, אדוני המבקר? אז בוא תגיד כמה זה כן סביר. 6,156? 4,173? שהרי אם המבקר יודע איפה עובר גבול הסבירות, שיחלוק אותו איתנו. ואם הוא לא יודע, אז שיסביר איך בדיוק החליט שהסכום גבוה מדי.
כי כשמבקר המדינה חורץ ש"הוצאות הכלכלה של ראש הממשלה, משפחתו ואורחיו במעון הרשמי...לא עלו בקנה אחד עם עקרונות היסוד של מידתיות, סבירות, חסכון ויעילות", אני תוהה ביני לבין עצמי איך בדיוק מגיעים לשורה תחתונה שכזו. כי כשכללים מתירים להוציא 1,000 וראש הממשלה הוציא 1,200 אפילו אני מבין שהוא חרג.
אבל איך קובעים את זה כשאין שום כללים, כשמבקר המדינה מצא שלא נקבעו מעולם כללים כאלה, וכשהוא אפילו לא טרח להשוות את ההוצאות של נתניהו עם הוצאותיהם של אלה שקדמו לו? לפי התחושה? לפי ההרגשה? לפי חוש הריח? כל אלה מתאימים אולי לטור פרשנות בעיתון, אבל לא לדוח של מבקר המדינה. וכשהקביעות הללו באות יחד עם השורה שאומרת ש"במישור המשפטי-טכני לא היתה לכאורה חריגה מהנוהל", וש"בתחומים שבהם נקבעו תקרות לא היתה חריגה מתקרות אלה...", השאלה רק מתגברת.
אבל איך קובעים את זה כשאין שום כללים, כשמבקר המדינה מצא שלא נקבעו מעולם כללים כאלה, וכשהוא אפילו לא טרח להשוות את ההוצאות של נתניהו עם הוצאותיהם של אלה שקדמו לו? לפי התחושה? לפי ההרגשה? לפי חוש הריח? כל אלה מתאימים אולי לטור פרשנות בעיתון, אבל לא לדוח של מבקר המדינה. וכשהקביעות הללו באות יחד עם השורה שאומרת ש"במישור המשפטי-טכני לא היתה לכאורה חריגה מהנוהל", וש"בתחומים שבהם נקבעו תקרות לא היתה חריגה מתקרות אלה...", השאלה רק מתגברת.
אני לא טוען שכל מה שעומד בדרישות המשפטיות והחוקיות הוא בהכרח גם תקין. אני רק סבור שמבקר המדינה צריך להסביר מי הסמיך אותו לקבוע את הגבול ועל סמך מה הוא החליט להציב אותו היכן שהציב.
גם סיפור מס הבצורת הוא תופין צבעוני אבל חסר חשיבות בדוח הזה. אם לפני 30 שנה התקבלה החלטה ש"מעונו של ראש הממשלה בירושלים ומחוצה לה ינוהל על חשבון אוצר המדינה", אז מס הבצורת צריך להיות חלק מזה. נראה למישהו מוגזם? שישנה את הכללים. עד שזה יקרה, אם הכיס הציבורי אמור לממן את אחזקת הבית ואת הפיצה שאוכלים בני הזוג, אין שום סיבה שלא יממן גם את הוצאות המים כולן.
אז מה, הכל טוב? לא. ממש לא. ראש הממשלה צריך להצניע לכת יותר ממה שניתן להתרשם שהצניעו בני הזוג נתניהו, לקבוע אמות מידה חסכניות ככל האפשר להתנהלותו, ולגלות מה שמכנה מבקר המדינה "רגישות ציבורית".
ואחרי הכל יש שתי פרשיות שבכל זאת ראויות לתשומת לב. האחת, קשורה בעניינו של החשמלאי ממרכז הליכוד, זה שגם דובריו המוכשרים של נתניהו יתקשו לשכנע אותנו שהגיע במקרה אל הג'וב, אחרי שנפסל במפורש מלמלא אותו. השניה מספרת את סיפורם של אותם עובדים במעון ראש הממשלה שנאלצו לשלם מכיסם על כדורים נגד צינון, על עיתונים ועל עוד מיני הוצאות של המעון. נכון, מדובר בעשרות שקלים, כסף קטן, אפילו קטן מאד, אבל אותי הם הקפיצו יותר מכל הדוח כולו.