הנה סיפור שלא קראתם באף עיתון: באחד מימי החורף הסוערים, כששלג כיסה את ירושלים, דאגה שרה נתניהו שיעירו את המאבטחים בשש בבוקר והורתה להם לבנות בובת שלג.



הם כמובן, נענו לבקשתה המשונה. מאוחר יותר, אחרי שכילו את מלאכתם והיא סיימה את הכנותיה, הצטלמה עם בובת השלג כדי להוציא את התמונה לעיתונות. למה לא קראתם על זה עד היום? מפני שזה לא קרה. לא שרה נתניהו עשתה את זה, אלא הנשיא לשעבר, שמעון פרס. 



הסיפור פורסם וזכה לכיסוי תקשורתי נרחב. "מאבטחי הנשיא הכינו לו בובת שלג בהפתעה", הייתה הכותרת בעיתונים. אילו זה היה קורה לשרה נתניהו, תהיו בטוחים שהכותרת הייתה לא פחות מ"חשד לפלילים בפרשת הבובה".
 

דוח מבקר המדינה אמנם הצביע על כך שבבית ראש הממשלה חיו חיים בזבזניים, אבל סך ההוצאות בשלושת הבתים של בנימין נתניהו נמצא בירידה בשנתיים האחרונות.

לעומת זאת ההוצאות של בית הנשיא בתקופת פרס היו מנופחות ומוזרות: החל בסמנכ"לית שלא ברור מה תפקידה, דרך שירותי ניקיון בעלות של יותר ממיליון שקל בשנה, אי שיתוף פעולה עם משרד מבקר המדינה וכלה בשיתוף פעולה עם עמותות חיצוניות, למימון אירועים בבית הנשיא. רק שבסיקור התקשורתי של דוח המבקר כל אלו לא קיימים. כמעט ואין לכך זכר. 
 
עובדות אלו הזכירו לי את הבדיחה הידועה על האמריקאי והרוסי שמתחרים בריצה. האמריקאי מנצח ובעיתונות הרוסית חוגגים: "בתחרות ריצה בינלאומית זכה המתמודד הרוסי במקום השני, ואילו האמריקאי הגיע אחד לפני האחרון". ברית המועצות כבר התפרקה, אבל בעיתונות הישראלית ממשיכים לדווח על הנשיא פרס במקום השני והמכובד, ועל בני הזוג נתניהו במקום הלפני אחרון.

לבני בונה על זיכרון קצר



 
ציפי לבני, מספר 2 במחנה הציוני, אמרה השבוע על נתניהו: "האיש שמפסיד לאבו מאזן במגרש המדיני הוא האחרון שיכול להטיף מוסר למישהו על הביטחון". בתגובה לסרטון של הליכוד על דאע"ש, הוסיפו במחנה הציוני ולעגו לראש הממשלה על ששחרר מחבלים.
 
לבני מקווה שכולנו לוקים בתסמונת השכחה החולפת, שעד הבחירות נשכח שהיא זו שהובילה את המשא ומתן מול אבו מאזן; שהיא זו שלא הצליחה להגיע להישגים, למרות שהביאה לשחרור מחבלים בשלוש פעימות רק כדי שתוכל להמשיך ולשבת עם אבו מאזן. 


עלולה לחזור לשחרר מחבלים, ציפי לבני. צילום: פלאש 90
 
אחרי הבחירות, אם תהיה בממשלה, לבני תוכל לחזור לדרך הכושלת ולמחוות הזויות בדמות שחרור מחבלים תמורת משא ומתן. לבני לא יודעת שהתסמונת הזו מאחורינו, יש לנו עם בריא עם זיכרון מצוין. 

נייר חדרה רדו מהעץ



 
עד היום ידענו רק על עמותת V15 שמסייעת למחנה הציוני בכספים שמגיעים מחו"ל. אבל האם גם לאריה דרעי, שמנסה להוציא מהבקבוק את השד העדתי כדי לקושש מנדטים, יש עזרה חיצונית ממקור לא צפוי?
 
אין ספק שהקמפיין "אבוטבול רד מהעצים ותתחיל למחזר" יתרום לדרעי. משרד הפרסום R&Y החליט להחיות את היחס המחפיר שקיבלו העולים מארצות ערב בשנות החמישים, כדי לעודד אותנו להשתמש בנייר ממוחזר מתוצרת נייר חדרה.

העולים, שחלקם היו אנשים אמידים ומכובדים, גדולים בתורה או בעסקים, הגיעו לארץ חסרי כל ונאלצו להתמודד עם סטיגמת הקופים שחיו על העצים שהדביק להם היישוב האשכנזי הישן. עכשיו הקמפיין מעז בחוצפתו לרכוב על הסטיגמה. 
 
אל דאגה, הכאב והזיכרון הקולקטיבי האשכנזי שמורים מכל משמר. איש לא יעז לפרסם את סבון "דאב" הגרמני בסלוגן בסגנון "כי רק הגרמנים יודעים לעשות סבונים". טוב יעשו נייר חדרה אם יעצרו את הקמפיין ויתנצלו. 

חיוך מלא אור
 
"מה אתם רוצים? נתנו לכם תכנית". אורי אורבך ז"ל נהג לצטט גורם בגל"צ שאמר לו את הדברים הללו. נדמה לי שגדולתו של אורבך הייתה בניפוץ "אנחנו" ו"הם". החיבור בינו ובין עירית לינור, שהוליד את התכנית "המילה האחרונה", היה מופת של דעתנות ויכולת לנהל ויכוחים מתוך אהבת ישראל המשותפת "לנו" ו"להם".
 
 בהפוך על הפוך אורבכי אופייני,  "המילה האחרונה" לא הפכה לקטטה משודרת כפי ששמה אולי מרמז. לנגד אוזנינו המשתאות עברה לינור תהליך של "אורבכיזציה", ואורבך תהליך של "לינוריזציה".


חיוך מלא אור, אורי אורבך ז"ל. צילום: פלאש 90

אותו דבר קרה גם לצוות המוביל השני, אברי גלעד וג'קי לוי. קירוב הלבבות וגמישות המחשבה הזו הוגשה לנו בחסות הצניעות, ההומור, נועם ההליכות והשכל של אורבך, שלא אפשרו למי שראה בו יריב לראות בו גם אויב. אני מקווה שההחלטה התמוהה שהתקבלה בגל"צ, להוריד את התכנית החשובה, תישקל שוב ולו בשל הערכה לפועלו של האיש המיוחד הזה.
 
המילה האחרונה של אורי בעיניי היא החיוך מלא האור שלו. קשה לחשוב על עוד פוליטיקאי שזו המילה האחרונה שלו.

עמוס עוז והשלום הדתי



 
"שבעים אחוזים מהעם לא קוראים ספרים. למה הם צריכים להשפיע על פרס ישראל בספרות?", האמירה המתנשאת הזו הגיעה השבוע מכיוונו הלא מפתיע של עמוס עוז, שהמאמץ שלו לייצר פרובוקציה תקשורתית חדשות לבקרים מתאים יותר לקידום הקריירה של אמן פופ ולא של סופר רציני. 
 
אני מוכנה ללכת עם ההיגיון של עוז צעד אחד קדימה ולהציע עסקה: אנשי הימין האנאלפביתים, שאינם קוראים ספרות יפה בכלל, ימשכו את ידיהם מפרס ישראל לספרות כי הם באמת לא מבינים בזה כלום; ואילו אנשי הרוח השמאלנים החילונים, ימשכו את ידם מתהליך השלום כי הסכסוך בינינו לבין שכנינו הוא דתי והם - אם נמשיך את הקלישאה הדיכוטומית של עוז - לא קוראים ספרי קודש. 
 
האמת היא שמי שזר לדתו לא יכול להבין את שורש הסכסוך, ולכן גם לא מסוגל לייצר את הפתרון. איש שזר לדתו לא מסוגל להתרגש ממראה של פועלים מוסלמים שמתפללים בצד הדרך בזמן המנחה שלנו; לא מסוגל, כמו שכניי הערבים, להזדהות עם הרגשתי בזמן צום יז' בתמוז שמקביל לא פעם לרמדאן; ולא יכול להבין שהשלום לא יושג בלחיצת יד על מדשאות אוסלו, אלא בתהליך בין דתי שיכשיר תפילה משותפת בהר הבית. 
 
מה אתה אומר עמוס, הימין לא יטמא את פרס ישראל לספרות עם הבורות שלו והשמאל לא יפגע בסיכוי של ישראל להשתלב במרחב עם הקולוניאליזם החילוני שלו. הולך?

תודה לאלוף אמיתי
 
תודה לרא"ל (במיל.) בני גנץ, קצין וג'נטלמן, על הרוגע, הענייניות, המקצועיות והיציבות שהשרתה כהונתו כרמטכ"ל על המדינה המטורפת והמעניינת ביותר בעולם.