1. הציץ ונפגע
בני גנץ סיים השבוע 38 שנות תרומה למדינה. גם בתוך הבליל המזוהם שבו אנו חיים צריך לעצור רגע, להירגע, ולהגיד לאיש תודה. הוא לא היה רמטכ׳׳ל מושלם. אין רמטכ׳׳ל מושלם. הוא גם לא היה רמטכ׳׳ל רגיל. האבטיפוס של הרמטכ׳׳לים לא נבנה בדמותו. המנהיגות שלו קורצה מחומרים אחרים לגמרי. למראית עין, אין קרבי וכריזמטי יותר ממנו. הקומה הגבוהה, העיניים הירוקות, הכומתה האדומה. בפנים, משהו אחר לגמרי. רגוע, מתון, חצי ביישן.
רמטכ׳׳ל שקט היה בני גנץ. מצד אחד, הוא לא שמר דיסטאנס. לא הטיל מרותו, או חתיתו על אף אחד. מצד שני, די היה במבט אחד שלו, כדי שיבינו. פיוטי. משתמש בדימויים רומנטיים, מפליג בדמיונו, קצת חולם. הרמטכ"ל המשורר הראשון. כנראה גם האחרון. אחרי "נאום הרקפות", שהוצא לגמרי מהקשרו, הוא הפסיק לחלום בקול רם. הציץ ונפגע.
בשבועות הקרובים נדע אם פניו לפוליטיקה. הוא לא שולל את האפשרות. מפתיע. גנץ לא בנוי לפוליטיקה. זה ייאמר לגמרי לזכותו. יש בו נאיביות, יש בו רגישות פנימית, נדמה לי שהוא לא ימצא את מקומו בין ישראל כץ לציפי חוטובלי, אבל אולי אני טועה. אם יוותר על חופשת הפרישה שלו ויפשוט מדים במרץ הקרוב, נדע שפניו לפוליטיקה. הוא יוכל להתמודד בבחירות הבאות. אם ינצל את חופשת הפרישה, נדע שהוא לוקח את הזמן.
הוא פורש מפויס, וגם מוטרד. מפויס, כי הגיע לתפקיד הרם ביותר בצבא, תפקיד שממנו נואש, אחרי שיואב גלנט מונה לרמטכ"ל והוא השתחרר מתוסכל. מפויס, כי הוא היה אחד הרמטכ"לים האהובים ביותר על החיילים. אהבה פשוטה, שאינה תלויה בדבר. בצאתו, בפעם האחרונה ממחנה המטכ"ל בקריה, עצר את המכונית וירד אל החיילים. זו הייתה תמונת הסיום המכוננת שלו. הוא השלים קדנציה בחתיכה אחת, וגם זה נדיר במקומותינו. אשכנזי נחבט, דן חלוץ התפטר בטרם עת, בוגי לא קיבל שנה רביעית (כלומר הודח), גנץ החזיר את החיים למסלולם.
מוטרד, כי הוא יודע את עוצמת הבעיות שהוא מותיר ליורשו, גדי איזנקוט (אבל סומך על יכולותיו). מוטרד, כי הוא סופק כפיים בייאוש מול מה שקורה ליחסים עם הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של מדינת היהודים (לא, לא שלדון אדלסון. הכוונה לארצות הברית של אמריקה). מוטרד, כי הוא מביט בנו, בישראלים, ולא מזהה את הלכידות הפנימית הנדרשת, את השיח הפנימי, את ההתגייסות החברתית. המושכות בידיים של גדי, הוא אמר השבוע בשיחה סגורה, וזה משמח אותי. אלה הידיים המתאימות ביותר עכשיו.
גדי איזנקוט לאחר שמונה לרמטכ"ל. גנץ מודע לעוצמת הבעיות שהוריש לו. צילום: רויטרס
הייתה לו קדנציה מרתקת. הוא שינה את צה״ל מהקצה אל הקצה. שום דבר בצבא של 2015 לא פועל בדרך שבה פעל בצבא של 2011. המזרח התיכון השתנה, האיומים נעלמו וצמחו בתצורה אחרת, צה״ל של גנץ לבש ופשט צורה בכל הרמות, הדרגות והזירות. זה היה מבצע אדיר ומוצלח. גנץ נותן את הקרדיט לחיילים שלו, לקצינים שלו, למטכ"ל שלו. הוא אוהב אותם, והם יודעים ומרגישים את זה.
אקורד הסיום, צוק איתן, היה בעייתי. גנץ יצא מהמבצע הזה מצולק. הדרג המדיני חבט בו ללא רחם. באו בטענות, פיזרו שמועות, ריכלו והציקו. היו ימים, בעיצומו של המבצע, שנמאס לו. אבל יכולת הספיגה של גנץ אינסופית כמעט. הוא חשק שיניים ושתק. מי שציפה שעם שחרורו יוריד כפפות ויתקוף בחזרה, טעה. הוא לא כזה. הוא יעכל בשקט, יירגע, ואז יפטיר משפט מתוחכם, או מילה אחת ממוקדת. הנה מה שאמר על חוויית צוק איתן בשיחה סגורה בשבוע שעבר: ״אני יודע שאויבי לא ניצחוני. לאוהבי אסלח". משורר, כבר אמרנו.
הוא לשקט ורגוע, אבל יש לו גבולות.היו לו קווים אדומים. גם מול הדרג המדיני. בניגוד לקודמיו, אצלו זה נשאר דיסקרטי. זה לא פורסם, אבל בסופו של דבר מי שהביא למינויו של גדי איזנקוט לסגן הרמטכ"ל היה גנץ. אהוד ברק, בהשראת גלנט, המשיך להתנגד ולטרפד, עד שפקעה סבלנותו הנצחית של גנץ, שהבהיר, בדרכו, לשר הביטחון הקודם שאם איזנקוט לא ימונה, הוא שם מפתחות. איזנקוט מונה במהירות הברק. היו לו חיכוכים נוספים, אבל גם הם נותרו בתוך החדר. הוא שונא חיכוכים, גנץ. איש של שלום. מוזר להגיד את זה על רמטכ"ל.
בשבוע שעבר שאלתי אותו מה יעשה עכשיו. לא יודע, הוא אמר. אצא למסע חיפושים. מה אתה מחפש, שאלתי. אצא לחפש את בני, אמר. מאחל לך שתמצא, בני. בהצלחה.
2. ביטוח לחמאס
ועכשיו, בואו נצלול ביחד לביצת הרפש. סקר פאנלס פוליטיקס שנערך עבור ״מעריב־סופהשבוע״ מוכיח שלפרסומים על הנעשה בחצר המחליאה של משפחת נתניהו יש השפעה. לאורך השבועות האחרונים משננים כולם שככל שייחבט נתניהו יותר, כך יעלה ויפרח בסקרים. ובכן, זה לא נכון. נתניהו יורד השבוע ב־2 מנדטים, שזה קרוב ל־10% מכוחו. הרצוג עולה במנדט. הפער הקטן (מנדט אחד) לטובת נתניהו מהשבוע שעבר הפך לפער בן 2 מנדטים לטובת הרצוג. יכול להיות שזה לא יחזיק מעמד, יכול להיות שהציבור ישכח את הגועל נפש שאליו נחשף השבוע, יכול להיות שהנאום בקונגרס ישטוף את הכל בחזרה (הרי זו הסיבה היחידה לקיומו), אבל בינתיים זו עובדה. לא כולם מתעלמים מהזוועה הזו. לא כולם חושבים שמדובר בדברים שוליים. נחזור לזה בהמשך.
נתניהו נתן ביטוח חיים לחמאס בעזה. מוחמד דף חי. המנהרות נחפרות מחדש. הוא לא קיים אף אחת מהצהרותיו הבומבסטיות. עם נאומי הביטחון שלו על עזה אפשר לעטוף היום דגים סרוחים. היחידים שיכולים להתגאות כימין אמיתי הם אביגדור ליברמן, שדרש מהרגע הראשון לכבוש את עזה, ונפתלי בנט, שהלך על עניין המנהרות. נתניהו הוא פוסטר חלול שמתקפל ברגע שדורכים עליו. חמאס דרך עליו לא מעט בקיץ האחרון, תל אביב הופצצה 50 יום, שדה התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל נסגר, וביבי עוד מעז למתוח ביקורת על מתחריו בתחום הזה. אין לחוצפה שלו גבול.
ועוד לא דיברנו על שחרור רוצחים. נתניהו, שמטיף לכל העולם בעניין הזה והמציא את התיאוריה שלפיה אסור לנהל מו״מ עם הטרור, מחזיק בשיא הארצי של כל הזמנים בשחרור מרצחים. לשיא הוא הגיע בעסקת שליט המופקרת. את אותה עסקה דחה השמאלן אהוד אולמרט שנתיים קודם. אולמרט סירב לחתום על העסקה אף על פי שהיה כבר בסוף תפקידו, כמה ימים לפני יציאתו מהלשכה. הוא יכול היה לחתום ולהפוך ליקיר העם, אבל הוא לא חתם, כי זו הייתה עסקה רעה שתחזיר מאות רוצחים לרחובות ותעצים את חמאס.
בא נתניהו, וחתם. למה חתם? כי פחד מהמחאה החברתית של קיץ 2011. מכר את האינטרסים הכי חשובים לביטחון המדינה הזו, בשביל כמה נקודות בסקרים. זו עובדה היסטורית. אבל היא לא מפריעה לו ולחסידיו השוטים להמשיך להסביר לנו שהוא ישמור לנו על הילדים. הוא שומר על חמאס, נתניהו. לא על הילדים שלנו.
3. כולם שילמו, חוץ ממנו
מכאן, לדוח המבקר. בבוקר שאחרי, יצא לי לשמוע את בליל השקרים של ניר חפץ, בשידור חי ברדיו. לשמוע, ולא להאמין. בואו נתעלם רגע מהעובדה הבלתי נתפסת שבני הזוג הקיסרי מאשימים את אב הבית שלהם באחריות להוצאות המופרכות על סושי, אלכוהול, דרישות ניקיון פסיכופתיות לגמרי, חשבונות מים מופרכים, תשלום היטל הבצורת (שנתניהו הטיל על כולנו, חוץ מעל רעייתו), טיפות האף והקניות הקטנות וכד׳ וכר. זה הכל מני נפתלי. הוא גם הכריח את הנהג למחזר את הבקבוקים, החליף את רהיטי הגן והעסיק את החשמלאי בקיסריה. תכף נחזור לזה.
אבל נישאר רגע עם ניר חפץ. אחד הדברים שחפץ סיפר ברדיו הוא, שהחוק אכן מחייב את המדינה לשלם את כל הוצאות מעונם הפרטי של בני הזוג נתניהו בקיסריה, ואילו ביבי, הצדיק, הוא זה שביקש ״להחריג״ את הבריכה הפרטית ומימן מכיסו את חשבון המים שלה.
שקר וכזב. לא מדאיג אותי שחפץ שיקר. לשקרים שלו אני רגיל מתקופתו הרת האסון ב״מעריב״. מדאיג אותי ששיקרו לו (בעצם, גם לזה אנחנו כבר רגילים). אז הנה הסיפור האמיתי. פרסמתי אותו ב־9 בפברואר 2011, לפני ארבע שנים בדיוק, פחות משנתיים לאחר שהקיסרות הנתניהוהית הוקמה מחדש במעון המתפורר בבלפור. סיפרתי שם על הניסיונות הכוחניים של הגברת נתניהו, באמצעות שליחה נתן אשל, להשית כמה שיותר הוצאות פרטיות שלה בקיסריה על קופת המדינה.
על פי החוק, המדינה אמורה לשלם הוצאות שוטפות על מעונו הפרטי של ראש הממשלה בקיסריה, בבחינת ״שמירת הקיים״. יש נוהל מיוחד לעניין מאז 2001, שמפרש את החלטת ועדת הכספים משנת 1982. מה שגברת נתניהו ניסתה הוא לשנות את הנוהל. היא לא רצתה ״שמירת קיים״. היא רצתה חדש. כך, למשל, דרש אשל החלפת כל מוצרי החשמל ומערכות החשמל בקיסריה, ולא הסתפק בנוהל שקבע שהמדינה תישא רק ב־20% מעלות הביטוח לאותם מוצרים. הוא כינס את היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה שלומית פרגו־ברנע, את המשנה ליועמ״ש מייק בלאס ואת המנכ״ל דאז אייל גבאי, והטיל עליהם מצור. לשנות את הנוהל, עכשיו.
גבאי פרש בשלב מסוים מתפקידו כמנכ״ל. רק הוא יודע למה. לפני שפרש, עוד הספיק לחסום, בגופו ממש, את מימון חשבון המים המופקע של הווילה בקיסריה, שכולל גם אחזקת בריכה פרטית רחבת ידיים. הימים היו, כזכור, ימי הבצורת. נתניהו הטיל על עם ישראל היטל בצורת דרקוני. המדינה התייבשה. כולם שילמו. כולם, חוץ ממנו.
משפחת נתניהו התעקשה למלא את הבריכה במים על חשבון המדינה. ההוראה הייתה של הגברת. גבאי התעקש לא לאשר את זה. על הנושא הזה ניטש קרב איתנים. מישהו שכיהן אז בתפקיד בכיר בלשכה סיפר לי ש״אייל לא ויתר בסיפור הזה והלך איתו עד הסוף״. גבאי טען שבריכה זה לא בית, שבריכה זה מותרות וזה לא במסגרת ״שמירת הקיים״. גבאי אמר שלא ייתכן שבזמן שעם ישראל נאנק תחת מחירי המים והיטל הבצורת, משפחת נתניהו תמלא את הבריכה על חשבון הציבור.
דבריו של גבאי נפלו על אוזניים ערלות. השכינה המשיכה לדרוש את המים, עד שיום אחד פקעה סבלנותו. גבאי קם, יצא מחדרו, פנה ימינה, הלך לאקווריום, נכנס דרך דלת הזכוכית ומשם למשרדו של נתניהו. הוא נכנס ואמר לראש הממשלה: זה לא יקרה. זה לא יעבור. כל עוד אני כאן, לא יהיו מים בבריכה על חשבון משלם המסים. מישהו שראה אז את גבאי יוצא ממשרדו של נתניהו סיפר שהוא היה חיוור כסיד. אבל נתניהו הבין את המסר. גבאי דאג שראש הממשלה ישגר מכתב למשנה למנכ״ל המשרד ובו הוראה לא להחיל את חשבון המים בבריכה על משלם המסים.
מתישהו גבאי סיים שם את עבודתו (ברוח טובה). בינתיים קרו הרבה דברים בבריכה. הייתה גם נזילה. הייתי ממליץ שהמשטרה תבדוק איך טופלה הנזילה הזו לבסוף. בכל מקרה, לבוא היום ולהתפאר שנתניהו ״החריג את הבריכה ביוזמתו״, זה לשקר לציבור במצח נחושה. זה מה שהם עושים כבר שלושה ימים רצופים.
4. ההוויה הנתניהוהית
אחד מיריביו הפוליטיים של נתניהו (מימין) אמר לי לפני שבוע שהוא רגוע. למה אתה רגוע, שאלתי אותו. אני רגוע, הוא אמר, כי ביבי יעשה את השגיאות שלו. הוא בלחץ, וכשהוא בלחץ הוא שוגה.
השבוע הנבואה הזו התגשמה. ההתנפלות על מני נפתלי היא שגיאה גסה. ראשית, כי אף אחד, אפילו הביביסטים האדוקים ביותר, לא יאמין שאב בית קשה יום, הוא זה שאחראי לחגיגת הכספים המטורללת. הם ישבו שם, שבויים בביתם, והוא האביס אותם בסושי. אני מאוד מקווה שנפתלי אכן יגיש תביעת דיבה נגד כל המעורבים בהשמצה הזו. סיכוייו להצליח רבים.
אבל יש כאן עוד משהו. יסודי וקמאי הרבה יותר. נתניהו נהג פעם לשנן למקורביו לא לקחת דברים אישית. דונ׳ט גט פרסונל (don't get personal), היה אומר להם. פירוש הדבר: כשצריך לתקוף, אז תתקוף את השמאל. תתקוף את התקשורת. השמאל והתקשורת לא יכולים לתבוע את עלבונם בבית המשפט. מני נפתלי כן. הוא יעשה את זה. מעבר לעניין האישי, צפו כאן למעלה תכונות היסוד של ההוויה הנתניהוהית. זרמי המעמקים שמרכיבים את האישיות המאוחדת של בני הזוג: אי נטילת אחריות, פחדנות חולנית, הטלת אשמה על מישהו אחר, בכל מחיר, עדיף שיהיה חלש ופגיע ככל האפשר. המקרה הזה, שבו הוצאות מעונות ראש הממשלה מושלכות על אב בית מובטל וקשה יום, הן ההתגלמות המזוקקת ביותר של רוע אנושי.
נו, ונניח שזה מני נפתלי. האם הוא היה זה שלקח אותם בזמנו ללונדון, למלון קונאוט, עם הבאטלר הצמוד, למסע תענוגות של ימים ארוכים בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה? האם הוא זה שהיה אב הבית גם בפרשת עמדי? הרי חייהם של בני הזוג הללו הם חגיגת בשרים אחת ענקית, ותמיד על חשבון קופה אחרת. אם זה המדינה, אם זה הטייקון העשיר התורן, אם זה אחד העובדים שנשלח לקנות משהו ולעולם לא יראה את כספו בחזרה. כן, זה הכל מני נפתלי.
נתניהו לקח את הדברים שלו אישית. מני נפתלי. צילום: יקי צימרמן
כן, ראש ממשלה בישראל אכן נקט קו הגנה כזה השבוע. במקום לפרסם תגובה קצרה, יובשנית, להחמיא למבקר, להודיע שהמסקנות יושמו והכל בסדר ולעבור את המשבר תוך 24 שעות. עכשיו סידר לעצמו נתניהו, באדיבות ניר חפץ, שבועיים של ייסורים.
כשאני משחזר את הפרסומים הרבים והשאילתות האינסופיות ששיגרתי במהלך השנים לבני הזוג הללו, אני נזכר שבכל פעם הם ניסו להטיל אשמה על מישהו אחר. בדרך כלל, כאמור, זה או אנשים חלשים מאוד, או אנשים שלא יכולים לענות. המטרה הכי טובה הם המאבטחים. על חשבון המים המופקע בקיסריה אמרו בזמנו ש״המאבטחים מתקלחים שם״. לא היה ולא נברא. עכשיו שמעתי את דוברי נתניהו מספרים שחשבון הניקיון המטורלל לגמרי בקיסריה (בואו נגיד את זה כבר בקול רם: היא לא לגמרי מאוזנת, הגברת. אבל למה על חשבוננו?) הוא הגיוני, כי אף על פי שלא גרים בבית הזה כל השבוע, יש בו כל הזמן הרבה אנשים, יש מאבטחים.
יש מאבטחים? מישהו מכיר מאבטח שכף רגלו דרכה בקודש הקודשים הזה? הכוונה לבית פנימה. אגב, מסתובב בינינו קצין בדרגת אלוף בצה"ל שהיה שם פעם, לצורכי עבודה. כשרצה להטיל את מימיו, שוגר לשירותים כימיים בחצר. גם השירותים מקודשים. גם פגישות נתניהו כמעט לא עורך בקיסריה. כל מי שמוזמן לשם מכיר את הרוטינה: הוא מגיע, המאבטחים (שנמצאים בחוץ) מודיעים, לפעמים יש קולות של רעש ומצוקה מבפנים ובסוף נפלט מהבית ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, הוא ואורחו חוצים את הכביש ונכנסים לווילה ממול, שם מתגורר אחד האחים אדרי. לנתניהו יש שם כבר נוהל קבוע לפגישות, כולל אספרסו. כשמזג האוויר טוב, הוא עושה פגישות אצלו בחצר.
הביתה? רק מתי מעט זכו. למה? כי נקי שם (וזה עלה לנו מיליונים).
# # #
מאוד פופולרי עכשיו להגיד שכל זה שולי. לא באמת חשוב. על הפרק עומדים ענייניכם ברומו של עולם. הגרעין האיראני. המצב החברתי־כלכלי. הבעיה הפלסטינית. דאע״ש. ואנחנו מתעסקים עם הבקבוקים של שרה. דעתי שונה. כן, הבקבוקים של שרה הם הדברים החשובים. הדעה שלי גובשה מ־20 שנה של מעקב מדוקדק אחריו של בנימין נתניהו. מעקב שלא בא ממניעי שמאל או ימין. ברוב הנושאים אני ימינה ממנו. הוא ימין בדיבורים. במעשים הוא לא ימין ולא שמאל, רק חול.
ההתנהלות הזו, שלו ושל סביבתו, הופכת את כל האירוע המכונה ״לשכת ראש הממשלה" לאזור אסון. במקום שתהיה לראש הממשלה סביבת עבודה סטרילית, מקצועית, שקטה, מרוכזת, עם מיטב הכוחות והמוחות, מסתובבים שם יצורים הזויים, שמכשילים אחד את השני, רובם מינויים של הגברת, ותפקידם אחד: איך מרצים אותה, איך מרגיעים אותה, איך מפיסים את דעתה. גם הוא, הנבחר האחראי, אומר להם ומשנן להם את הדברים האלה ללא הרף. השבוע סיפר לי מישהו שעבד אצל נתניהו (לא מזמן) שפעם הוא פשוט התחנן בפניו, כמעט בדמעות, ש״יעשה מה ששרה אומרת״.
את התוצאות רואים על ההתנהלות עצמה. על ההשלכות שלה. מהאיחורים האינסופיים לכל מקום, דרך הזגזוגים הנצחיים בכל סוגיה. לאיש אין יום, אין לילה, אין רגע מנוחה. כשזה המצב שם אצלו, זה גם המצב כאן אצלנו. ולכן זה חשוב. העובדה שאין בו עוצמה פנימית להשליט סדר, לתפוס מנהיגות, להכריז עצמאות, למנות רק את מי שצריך ולהיפגש עם מי שחשוב, פוסלת אותו מלהיות ראש הממשלה. שם, כאן ובכל מקום.
5. כבוד השופט ג׳ובראן
ולסיום, מכתב אישי ליו״ר ועדת הבחירות המרכזית, כבוד השופט סלים ג׳ובראן.
מכובדי,
מונחת לפניך עתירה בעניין עלון המתקרא ״ישראל היום״. העתירה דורשת למנוע את פרסום התעמולה בחינמון הזה, שנמצא בבעלותו של מיליארדר הימורים שאינו ישראלי. ״העיתון מפרסם תעמולת בחירות זה שנים רבות בניגוד לחוק התעמולה, תוך פגיעה מהותית וחמורה וקשה בעקרון השוויון בבחירות״, נאמר בעתירה. אגב, מאז החלה מערכת הבחירות, הגדיל מאוד החינמון את הפצתו. אנשיו מתפארים בפופולריות של העיתון ובתפוצתו הרחבה, תוך התעלמות אלגנטית מהעובדה שהתפוצה תלויה אך ורק בגודל התקציב. כמה שידפיסו ויחלקו, כך יהיה. בניגוד לכללי המשחק בתעשייה, בניגוד להיגיון הכלכלי, בניגוד לשכל הישר.
אין אני רוצה להיכנס כאן למכלול השיקולים. אני כותב כבר שנים ארוכות בעניין הסכנה המיידית שנשקפת מהתופעה הזו לדמוקרטיה הישראלית ולתקשורת החופשית. בשנים החולפות החל תהליך קריסה של רבים מאמצעי התקשורת החופשיים שאינם יכולים לעמוד בתנאי השוק החדשים שמכתיב שחקן זר, שאינו כפוף לכללי הדמוקרטיה הישראלית ואינו חי כאן, שחקן שאין לכיסיו תחתית ואין לתקציבו מגבלה. שורש הרע, כבוד השופט ג׳ובראן, הוא שלשחקן הזה אין שום כוונה לכבול את עצמו לכללי משחק הוגן או לשוויון. הכוונה היחידה שלו היא להאדיר את שם הפוליטיקאי החביב עליו מחד, ולהרוס את כל האחרים מאידך.
"השופט ג'ובראן, בקש ראות את ספרי החשבונות של 'ישראל היום'". צילום: פלאש 90
לפיכך, כבוד השופט ג׳ובראן, יש לי הצעה פשוטה שתקל עליך לרדת לעומקה של הסוגיה. במהלך שיפוטי חד וקצר, אתה יכול להוציא לאור את האמת המזעזעת ולהתיר את הקשר הגורדי שהפך לקשר עניבת החנק סביב כולנו. אם תדרוש מנציגי ״ישראל היום״ לפתוח את ספרי החשבונות של ״העיתון״, אפשר יהיה לברר מי מהצדדים צודק. אם הם, שטוענים שלעיתון יש מודל כלכלי והצדקה פיננסית צודקים, נראה את זה מיד. אם אנחנו (כל השאר) צודקים, כנ״ל.
הגיע הזמן שעם ישראל יגלה כמה עולה ״ישראל היום״ לטייקון ההימורים שמעבר לים. כמה עשרות או מאות מיליונים זורמים מלאס וגאס לרחוב השלושה בתל אביב, כדי לשטוף (חינם) את מוחות האזרחים כאן. החלטה אחת שלך, כבוד השופט ג׳ובראן, והאמת תצא לאור. זוהי תכלית קיומנו, בתקשורת. להוציא את האמת לאור, כי אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. הפצע הממאיר שגדל בקרבנו יזדקק להרבה יותר מאור שמש כדי להירפא, אבל בוא נתחיל איפשהו.
תודה.