לפני חצי שנה קיבלתי מייל מוזר. את המייל כתב מו״ל של הוצאת ספרים אוקראינית, שהודיע לי שהוא רוצה לרכוש את זכויות התרגום של הספר שלי, שיצא לאור לפני שנה וחצי. זה היה מוזר, כי זכויות תרגום של ספרים נמכרות בדרך כלל בירידי ספרים בינלאומיים, ודרך סוכנים, ולא ישירות מול הסופר. אבל שום דבר באוקראינה לא נעשה לפי הספר. את זה גם ולדימיר פוטין יכול לספר לכם היטב.



כמובן שהסכמתי. אפילו התרגשתי, מכיוון ששורשי אוקראיניים, וגם כי אחד הסופרים הנערצים עלי, ניקולאי גוגול, הוא אוקראיני טהור. אבל לא היה לי מושג שאני בעצם לוקח חלק במהפכה.
השבוע ראיתי לראשונה את עיצוב הכריכה של התרגום האוקראיני. לא היה לי מושג מה כתוב, אבל התמונה שלי בגב הספר הייתה לא רעה ונראה שמספר השורות מתחת לתמונה סיכמו אותי בצורה חיובית.
 

היה משהו קצת מטריד באיור שעל הכריכה, שבו נראה גבר רוכן בתנוחת הקאה לתוך אוקיינוס, אבל ויתרתי להוצאה לאור, כי הנחתי שבאוקראינה, בירת הוודקה, ההקאה היא מנהג מקובל, וחוץ מזה, כשחשבתי על זה כמו שצריך, הגעתי להבנה שהתוכן של הספר מאוד מטריד, כך שאיש מקיא על הכריכה יכול לתת את התחושה הנכונה לקורא. אינני רומז חלילה שמי שיקרא את הספר ירצה להקיא, אבל הוא עשוי לחוש בחילה מסוימת - לא פיזית אלא נפשית. כך שאני מוכן לקבל את ההקאה בתור מטאפורה כלשהי.
 
עניין אותי לדעת כיצד תורגם שם הספר, אז הלכתי לאינטרנט וניסיתי לתרגם אותו מרוסית לעברית, אבל אז גיליתי שהספר בכלל תורגם לאוקראינית. הסיבה שחשבתי שהוא יתורגם לרוסית היא כי ממה שידעתי, הסופרים האוקראינים תמיד נהגו לכתוב ברוסית, מתוך תחושה שהשפה "הנבחרת", האיכותית יותר, היא הרוסית.


עטיפת הספר
 
"שמע, זה קטע", אמר לי חבר ממוצא אוקראיני שניסיתי לברר איתו את העניין, "אתה חלק ממגמה, חביבי. בשנים האחרונות האוקראינים עובדים קשה בשביל להחזיר לעצמם את הזהות, ובין היתר חוזרים להשתמש בשפה שלהם, בכדי לבדל את עצמם מהרוסים. הכתיבה באוקראינית היא סוג של עיקרון, ולאחרונה מוציאים יותר ויותר ספרים באוקראינית כחלק מההתמרדות ברוסיה. גם הספר שלך הוא חלק מהמרד".

"רגע, זה קשור איכשהו לכל הבלגן שיש עכשיו במזרח אוקראינה?״, שאלתי. ״אתה צוחק עלי, נכון?״, הוא נדהם, ״זה תמצית ושורש כל הבלגן. ואתה חלק מהמאבק".

הסכסוך הרוסי־אוקראיני מסובך ברמה כזו שאם אנסה להסביר אותו כמו שצריך, זה יעלה בכריתה של אלפי עצים. מתוך רחמים על עולם הצומח, אני חושב שעדיף להתמקד בעיקר הסכסוך ולסכמו במילה אחת - זהות. יותר נכון, הזכות לזהות. האוקראינים נלחמים נגד ההשפעה הרוסית רבת השנים על מולדתם, נלחמים על זכותם להיות אוקראינים מבלי להתנצל על כך (כמו שהיה אומר נפתלי בנט, אילו היה אוקראיני).
 
למעשה המילה הזאת, זהות, היא גם הכוח המניע מאחורי מלחמה גדולה יותר - מלחמת הג׳יהאד של דאע״ש. הרי ליבת ההתרחבות האלימה של ״המדינה האסלאמית״, המנוע שלה, היא אותם ״לוחמי חוץ״ שמגיעים מאירופה, מתוך תחושת זעם על כך שהיבשת שלהם לא נותנת להם להיות מוסלמים גאים. הם מרגישים, כך עולה מעדותם, מקופחים ולא שייכים. בשם הזהות הזאת הם שוחטים את המזרח התיכון באכזריות שהעולם לא ראה מאות, או אולי אפילו אלפי שנים.
 
אותו מנגנון זהות שגורם להרג בגבול האוקראיני וברחבי המזרח התיכון פועל גם כאן בארצנו, רק בצורה שונה. המנגנון הזה הצמיח את חוק הלאום המזעזע שמאיים לקבור את התשתית הדמוקרטית שעליה נבטה מדינת ישראל.
 
אין ספק שאנחנו נמצאים בעידן של חיפוש זהות מוגזם במקומות הלא נכונים - חיפוש, שאני מאמין שהוא תגובה אלרגית לתהליך הפיכת העולם לכפר גלובלי, שהתחזק במיוחד בשנים האחרונות עם פריחת הרשתות החברתיות.

בשנים האחרונות אנחנו מגלים שיש גבול לכמה גלובליים אנשים יכולים להיות. שככל שמנסים למתוח את גבולות הזהות, האנשים מאבדים את השפיות. העידן הזה, עידן הזהות, הוא ההוכחה שרעיון הכפר הגלובלי נכשל בגדול, ולמין האנושי אין יכולת להתעלות מעל הצורך להשתייך לקבוצה מסוימת עם אלוהים מסוים. הבעיה היא שאת המסע לזהות במאה ה־21 עושים בעיקר באמצעות חומרי נפץ וקליעים, והרבה דם שנשפך.
ביום שישי בבוקר נשמעה דפיקה בדלת ביתי. פתחתי אותה ומצאתי שם שני חברים בארגון עדי יהוה. מכיוון שאני כבר מכיר את הארגון, סירבתי בנימוס להצעה שלהם להיכנס לביתי ולהסביר לי מעט על ״איך להיות מאושר ואיך לגרום לביאת המשיח״. התפשרתי איתם על כך שאקח את הפליירים שהביאו איתם. הבטחתי לקרוא אותם, אבל ברגע שסגרתי את הדלת, הנחתי אותם על השידה בכניסה ותכננתי לזרוק אותם כשאצא עם הכלב.
 
מאוחר יותר, כשיצאתי מחדרי, שמתי לב שהרוח העיפה את אחד הפליירים, שנחת ונפתח על עמוד שבו הוסבר ש״המקרא מעניק לנו יסוד לביטחון שהתנאים בכדור הארץ ישתפרו פלאים בעתיד״. כראיה לכך גם צוטט מכתבי הקודש הציטוט הבא (ירמיהו כט, יא): ״כי אנוכי ידעתי את המחשבות אשר אנוכי חושב עליכם: מחשבות שלום, ולא לרעה, לתת לכם אחרית (עתיד) ותקווה״.