״אחות״, הוא קורא לי מהמסדרון, ואני מסתובבת אחורה כדי לוודא שאלי הוא מדבר ולא אל מישהי אחרת שלמדה בשביל התואר. זו כבר תנועה סמלית מבחינתי, ההתבוננות אחורה, אני עושה אותה רק כדי לבצע את המחאה הקטנה שלי וממשיכה אליו. הלוואי שהייתי אחות, האחיות במחלקה יודעות פי 700 יותר ממה שאני יודעת כרגע וכנראה ממה שאדע אי פעם, אבל בכל זאת זה מפריע לי. הוא לא הבן של ההורים שלי, כך שאפשר לשלול את קרבת המשפחה, הוא לא חבר בבית היהודי, אז נשארנו עם אופציה אחת בלבד - אני אישה, ולכן אני בוודאי אחות.
יש כל כך הרבה תארים במחלקה אחת בבית חולים, שאין טעם אפילו להתחיל לנסות להבין מי הסטודנט, מי הסטאז׳ר, מי המתמחה, ומה לכל הרוחות ההבדל ביניהם? לא בטוחה שאני לגמרי מבינה, אבל כשנשארים עם עולם של רופאים ואחיות, זה מפריע לי.
זה מפריע לי בשם האחים הרבים והמעולים במחלקה, וזה מפריע לי בשם הרופאות, שעבור חלק מהמטופלים לא מוכרות בשום שם אחר מלבד ״אחות״. אם אתה גבר - אתה בטוח רופא. אם את אישה, את כנראה האחות או העוזרת של הרופא או המנקה. כל אופציה אחרת בלתי ניתנת לתפיסה. האבחנה הזו חוצה מגזרים, גילאים ואפילו מגדר. כאלה אנחנו, תקועים.
לחצי מכם זה לא אומר כלום. אתם לא מבינים למה אנחנו נתפסות לכל שטות, ולפעמים אתם צודקים, אבל תסלחו לי כשאני אומרת שאתם לא מבינים מהחיים שלכם. אתם מרגישים נאורים ומגניבים ב־2015, אבל אתם, החצי השני, לא הולכים בלילה ברחוב ובודקים מה יהיה כלי להגנה עצמית טוב יותר - המפתח של הכניסה לבניין או המפתח של האוטו. אתם לא מרוויחים שליש פחות (בממוצע) באותה משרה. אתם לא זוכים לכל מיני הערות מצד הבוסים שלכם, תוהים אם הן רציניות או בצחוק ואיך כדאי להגיב עליהן כדי לא לצאת מפלרטטת מצד אחד ולא להתחיל לחפש עבודה אחרת מצד שני.
אתם לא מגישים תוכנית בוקר במשך שבע שנים ועדיין, כמעט מדי בוקר, שואלים שאלה ומקבלים בתגובה את התשובה ״תראה, אברי,...״. רוב הזמן מקשיבים למה שאתם אומרים במקום להסתכל על איך השיער שלכם נראה תוך כדי כך; רוב הזמן אתם לא נקרעים מרגשי אשם על כך שאולי אתם לא ממלאים את התפקיד שלכם בבית; אם אתם כועסים, לא מאשימים אתכם בכך שאתם היסטריים; אם אתם מתרגשים, זה לא אומר שאתם רגשניים, אתם תמיד בפרופורציות. אתם לא מבוגרים מדי - אתם בעלי ניסיון, לא אגרסיביים - אסרטיביים, לא הססנים - שקולים.
אם המשפט ״כבר אי אפשר לומר היום לבחורות שום דבר״ יצא לכם מהפה - אתם לא מבינים.
פעם המשפט הזה היה משחרר לי קוף, היום אני כבר מיושבת יותר. אני מבינה שאתם פשוט לא מבינים. זה בסדר, זה הגיוני, אין סיבה שתבינו את המאבק היומיומי הכרוך בהיוולדות במגדר הנכון, אבל בחייאת - אולי תפסיקו לחשוב שכל מה שהתנועה הפמיניסטית עושה זה לצעוק על גברים ולשרוף חזיות. זה כל כך המאה שעברה.
מתסכל להיות אישה. אנחנו לא כמוכם, חסר לנו הביטחון המוחלט הזה בדרך שבה אנחנו בוחרות. אישית, אני חושבת שזה יתרון, אבל אני מבינה למה לא כולם מסכימים איתי. אתם אולי אוהבים להתבדח על חשבוננו באירועים חברתיים על ההתלבטות האינסופית וניתוח היתר של כל סיטואציה, אבל נסו רק לדמיין את ההרגשה כשנגמרת השיחה בינינו והראש שלנו, הנשים, עוד ממשיך לעבוד. אנחנו אוכלות לעצמנו את הראש! לא לכם. המשוואות שלנו בקבלת החלטות כוללות פי שלושה יותר נעלמים מאשר אצלכם. אתם יכולים להגיד שאתם פועלים באופן פשוט יותר או שאנחנו מורכבות יותר, אני לא יודעת מה עדיף, אני מניחה שמקום טוב באמצע.
מעייף להיות אישה. למעשה, אני חושבת שכרגע עליתי על הדרך הראויה ביותר לחגוג את יום האישה - כל נשות ישראל מקבלות פס לישון יום שלם. אם אפשר להעביר את זה בחוק, זה יהיה נהדר, גם ככה לקחתם לנו את יום האם בשם הפוליטיקלי קורקט. אנחנו רוצות שוויון, אבל לא כזה שדורש מאיתנו גם את ״התפקיד ההיסטורי״ שלנו בבית וגם את הקריירה, גם עקבים וגם שואב אבק, גם הכנת אוכל וגם פרנסה. אם אנחנו למדנו איך להפעיל את מכונת הכביסה - כל אחד יכול!
ב־17 בחודש אנחנו נצביע ולא נתייחס לזה, כי זה כבר מובן מאליו, נעשה מאמצים עילאיים כדי להיראות טוב אבל לא לשדר את המסר הלא נכון נלך לעבודות שלנו כשופטות, כמחוקקות, כרופאות, כשוטרות, כעצמאיות ונעמיד פנים כאילו כבר ניצחנו במאבק. רק כשניאלץ לעזוב את העבודה שלנו לטובת לימודים או כל עניין אחר ונ־ קבל דמי ביטוח לאומי כעקרות בית, רק כשנראה את תלוש השכר של העמית שלנו באותה המשרה בדיוק, רק כשנרגיש שההוא מאחורינו ברחוב מתאים את קצב הליכתו לזה שלנו, ניזכר שיש עוד דרך ארוכה לפנינו.