בעוד אלפי שנים, אם בכלל, יקרא מישהו את הטור הזה ויקטלג אותו כ״עדויות לטקסטים מתחילת האלף השני שלא ברור מה הייתה מטרתם, אם בכלל״, וזה כמובן, במקרה הטוב שבו יצירות של תרבות פופולרית מתקופתנו יצליחו לשרוד עוד אלפי שנים. הבעיה היא שגם במקרה שבו המתעד העתידני שלנו ישלח, מבעד לערפילי הזמן, מבט אוהד לאחור, ספק אם הוא יצליח לראות בכל גבב המילים בשפה שבינתיים נכחדה, משהו שהוא מובן יותר ממה שנראים לנו ציורי המערות של האדם הקדמון.
למה זה מטריד אותי? כי אני גבר, וגברים, הרבה יותר מנשים, נוטים להיות מוטרדים מהשאלה כיצד תשפוט אותם ההיסטוריה.
לא ברור מה גורם לגברים מצליחים שברוב שנותיהם לא ראו כמעט אף אחד ממטר (במילים אחרות: מה חשבו עליהם בהווה), להיות מוטרדים כל כך ממה יאמרו עליהם ניני ניניהם, מה שברור הוא שהתכונה הזאת נותרה אחד המעוזים האחרונים של הגבריות. נשים מצליחות, חופשיות ומשוחררות, מבטאות לרוב את הצלחתן באמצעות אימוץ של סמלי הצלחה גבריים: הן יודעות לעבוד שעות ארוכות ולקבל החלטות חשובות "כמו גברים", להרוויח "כמו גברים" לצאת לבר ולשתות "כמו גברים", להשיג סקס מזדמן "כמו גברים" ועוד. הבעיה שגם מי שזנחה את החלום על "בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן", מקדישה, לפחות ככל שהצלחתי לגלות, הרבה מאוד מחשבה למה יגידו או יכתבו על השמלה שלה ומעט מאוד מחשבה על הדרך שבה תשפוט אותה ההיסטוריה. למה זה ככה? פמיניסטיות־ נינג׳ה עשויות לטעון שזה משום שאפילו החברה המתקדמת שלנו עדיין שופטת אישה במידה רבה על פי הדרך שבה היא נראית או מתפקדת כרעיה וכאם - ושייקח עוד כמה דורות לנשים לפתח תחושת הישגיות זהה לזאת של הגברים. אחרים עשויים לטעון שעם כל הכבוד להתפתחות הנשית, הרי שהדחף להיכנס לספרי ההיסטוריה הוא קצת כמו שקיק האשכים: תכונה גברית מולדת שאינה תלויה בהקשרים סביבתיים.
מיותר לציין שלא תמיד הניסיון להיכנס להיסטוריה בדרכים המקובלות של להביא מלחמה או שלום או לכתוב ספר ששמו יאחד את שתי המילים, צולח. בצר לנו, חלקנו פונה להנצחת שמו בדרכים חלופיות: אני לא בטוח שרבים מאיתנו זוכרים למשל מי המציא את המזגן, אבל אין מי שלא יודע מה עשו לי אוסוולד, מרק צ'פמן או יגאל עמיר.
לנשים לעומתנו, אין צורך שכזה, הסיבה לכך שהשם שרלוט קורדיי מצלצל מוכר לחובבי ההיסטוריה שביניכם, היא שאפילו ההיסטוריה מתפעלת מאישה שהרימה סכין שאינו סכין מטבח במטרה לשנות את מהלכה.
הספר הראשון שקראתי בעצמי היה מסדרת ״אוצר המדע לבני הנעורים״ שאחד הכרכים הצבעוניים שלו הוקדש ל״אישים מפורסמים בהיסטוריה״. בפרק של המהפכה הצרפתית, למשל, מתועדת התנקשות של הגברת קורדיי במהפכן ז׳אן־פול מארה בתמונה חצי־ארוטית שבה לא ברור מה הרג אותו באמת: הסכין של הגברת קורדיי או החזה המפואר שניבט מבעד למחשופה. אף שחלפו מאז כבר למעלה מ־40 שנה, אני זוכר עדיין בעל פה את הכיתוב: ״מארה, אחד מראשי המהפכה, נרצח באמבט בידי שרלוט קור-דיי״ (העובדה שמצאתי תיאור כמעט זהה של אותו זיכרון ב״שואה שלנו״ של אמיר גוטפוינד, מעידה על כך שכנראה לא הייתי הילד היחיד באמצע שנות ה־70 שהעריץ במידה שווה מהפכנים ומחשופים). אגב, אם להביא גם את הסיפור הזה אל הנקודה המגדרית שלו, אזי יש רבים שטוענים שבעוד היעקובינים הפכו את מארה למעין ״קדוש חילוני״, הם הפכו במקביל לשונאי נשים, תהליך שהגיע לשיאו כשעלתה מארי אנטואנט, ממש כמו קורדיי לפניה, על הגיליוטינה.
אבל אולי לא צריך להרחיק עד צרפת כשאחד השמות הפופולריים לנשים בישראל הוא ״יעל״ כשמה של אשת חבר הקיני שנכנסה להיסטוריה אחרי שהוליכה בהצלחה ניסוי קליני שנועד לבדוק את השפעתן האפשרית של יתדות על רקותיהם של שרי צבא.
האם גם היא, כמו קורדיי, הייתה אחת מהנשים הבודדות לאורך ההיסטוריה שהחליטו לשנות אותה במו ידיהן? ואם כן, למה אנחנו מדברים עליהן בהערכה מסוימת, בעוד אוסוולד, צ׳פמן ועמיר מעוררים אצלנו סלידה?
ייתכן שזה מפני שאנחנו יודעים שייתכן כי חטאו של סיסרא, מעבר לצריכה לא מבוקרת של מוצרי חלב כמובן, היה ששלח מבט תאב באחת ממשרתותיה של יעל, והעביר את גברתה על דעתה. כמו שיכול להיות שמארה המסכן התלונן על טמפרטורת מי האמבט (באותה תקופה צרפתים עדיין נהגו להתרחץ!), מבלי להביא בחשבון שקורדיי נמצאת ב״אחד מאותם ימים״. הייתי מוסיף על זה כמה מילים, אבל מאחר שבעברית היא נקבה, אני חושש ממשפטה הקשה של ההיסטוריה, שמא גם היא באחד מאותם ימים.