מה לקונגרס האמריקאי ולהסכם הגבלת יכולת הגרעין של איראן?

כדי לענות על השאלה יש להבין את המבנה החוקתי של ארצות הברית. כל אחת מהמדינות שמרכיבות אותה היא במובנים רבים ישות עצמאית לכל דבר ועניין, וכל המדינות מאוגדות בפדרציה. החוקה היא מסמך פדרלי שעיקרו קביעת הזכויות הבסיסיות (וגם החובות) של כלל אזרחי ארצות הברית בכל המדינות, והיא עוסקת גם בבניית מוסדות השלטון הפדרליים, שהם מוסדות העל של כלל המדינות. 
 

מטרת החוקה היא לכונן מנגנון מורכב של איזונים ובלמים בין הממשל הפדרלי לבין ממשלי המדינות, ולא פחות - בין מוסדות השלטון של הממשל הפדרלי עצמו, הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת.
 

הלאה. הרשות המחוקקת, כלומר הקונגרס, מורכב משני בתים נפרדים עם תפקידים וסמכויות שונות. הראשון הוא הסנאט, שבו יש שני נציגים לכל מדינה, בלי קשר לגודלה.  השני הוא בית הנבחרים, שמונה 435 חברים שהם נציגים של מחוזות בחירה בתוך המדינות ושם בדרך כלל המדד הוא מספר התושבים בכל מדינה.
 

נשיא ארה"ב הוא הזרוע המבצעת של הממשל הפדראלי ובידיו, בכפוף למגבלות חוקתיות שונות, נתונות כלל סמכויות הביצוע של הממשל. הוא גם המפקד העליון של הצבא האמריקאי והוא רשאי להיבחר לשתי תקופות כהונה בנות ארבע שנים כל אחת.
 

הרשות השופטת הפדרלית מורכבת משופטים המתמנים על ידי הנשיא ובאישור הסנאט ללא מגבלת זמן. בראשה של רשות זו עומד בית המשפט העליון, שהוא גם בית המשפט המוסמך ביותר לפרשנות החוקה. 
 

עכשיו, אחת הסמכויות המוענקות לסנאט (ולא לבית הנבחרים) היא אישור חוזים בינלאומיים שנחתמו על ידי הנשיא, וזאת ברוב מיוחס של שני שלישים מחברי הסנאט. (לפחות 67 חברים). 
 

הגם שסמכויות החקיקה הפדרליות הן בידי הקונגרס, לנשיא יש זכות להטיל וטו על חקיקתם בדרך של הימנעות מחתימה על החוק. חתימתו של הנשיא היא תנאי הכרחי לתחולתו של כל חוק שמחוקק הקונגרס, וסירובו לחתום מאיין את החוק. אולם גם סמכות הוטו של הנשיא אינה סופית, משום שאז לקונגרס יש סמכות לבטל את הוטו הנשיאותי. 
 

זה קורה אם שני שלישים מכל אחד מבתי הקונגרס מחליטים שהם רוצים את החוק למרות הוטו הנשיאותי. הפרוצדורה הזו מתקבלת על הדעת בהתחשב בכך שארצות הברית באופן מסורתי היא מדינה דו מפלגתית, עם מחוקקים שלמרות שיוכם המפלגתי מפעילים לעיתים קרובות שיקול דעת עצמאי לגופו של עניין. 
 

האיזונים והבלמים הללו שמציבה החוקה האמריקאית - שבמובנים רבים נחשבת, 250 שנה אחרי חקיקתה, למסמך המכונן והחשוב ביותר בתרבות הפוליטית והמשפטית בעולם המערבי – נועדו להבטיח שאף לא אחד מגופי הממשל יצבור כוח להשחית.
 

חלק לא מבוטל ממשטר הסנקציות שהטילה ארה"ב על איראן, ושככל הנראה הניע את האחרונה להתקדם להסדר והסכם, נעשה בהליך של חקיקה על ידי הקונגרס ולא בצו נשיאותי.
 

ברק אובמה כבר הודיע ברבים שהוא יטיל וטו במידה והקונגרס יבקש להטיל סנקציות נוספות על איראן. במקרה כזה שני בתי הקונגרס צריכים להיערך לאפשרות של הטלת וטו על הוטו, מה שכמובן ישמיט את הקרקע מתחת להסכם שאליו שואף הנשיא אובמה להגיע. ההרכב הנוכחי של בית הנבחרים אינו מאפשר למפלגת האופוזיציה הרפובליקנית להגיע לרוב של שני שלישים בשני בתי הקונגרס. לפיכך על יוזמי הצעת החוק מוטל הצורך לגייס גם מחוקקים דמוקרטיים כדי להגיע ליעד הנכסף. 
 

הנשיא אובמה ויועציו הקרובים סבורים כי מהלכו של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס נועד לסייע להשגת הרוב הנדרש לביטול הוטו של הנשיא על חקיקה להגברת הסנקציות. בהקשר הזה עולה השאלה עד כמה רשאית מדינה זרה להתערב במהלכי השלטון ובחקיקה של מדינה אחרת, ואם התערבות כזו לא עלולה לפעול כבומרנג כפי שטוענים דמוקרטים אמריקאים.
 

בהקשר הזה ראוי להיזכר במחלוקת שהתגלעה בשנות ה-80 בין הנשיא האמריקאי רונלד רייגן לבין הקונגרס, גם כן בנושא איראן. לאחר ההשתלטות האיראנית על שגרירות ארה"ב בטהרן ומשבר בני הערובה, הקפיא הנשיא ג'ימי קרטר כספים ונכסים של איראן שהיו מוחזקים בארצות הברית. רייגן, עם כניסתו לתפקיד, ביטל את הסנקציות הללו ללא הסמכת הסנאט, ועל כך הוגשה עתירה לבית המשפט העליון האמריקאי, שבסופו של דבר אישר את מעשיו של הנשיא רייגן.
 

לא מן הנמנע שגם בנסיבות הנוכחיות הנושא יגיע בסופו של דבר לפתחו של בית המשפט העליון, בטענה שעל הנשיא אובמה להביא מראש את ההסכם לאישור הסנאט, משום שמדובר באמנה בין מדינות ולא בהסכם נשיאותי.