יבוא יום, לא עוד הרבה זמן, ואמאס ברווקותי. אזרוק את כל השמלות החושפניות לאשפה, את בקבוקי האלכוהול אשפוך אל תוך הניאגרה, ואת אנשי הקשר הזמניים בוואטסאפ אמחק בבת אחת, בלי לבטים מיותרים. אחר כך אכנס לאינטרנט, אקיש “אתרי היכרויות" ואביט פעורת פה בהיצע הגברים שיש לארץ כל כך קטנה להציע.
יבוא יום, לא עוד הרבה זמן, ואפתח כרטיס באתר היכרויות, אעלה תמונה מחמיאה שלי באיזו מסעדה עם תאורה נכונה, ובמידע אזין “היי, אני מרסל. בת 25 מיפו, מחפשת קשר לטווח ארוך, המשחקים עייפו אותי, ותל אביב הרסה לי קצת מן התמימות שהייתה לי. אם אתה חזק, חכם, אמביציוזי, אמיתי, ספונטני ובעל חוש הומור - כתוב לי ובוא ניתן לעתיד להוביל אותנו".
אחרי שאקיש על אנטר, אלך להקיא בשירותים. וכשאסיים, אגש אל המחשב, והנה הודעה ראשונה כבר תמתין לי.
דייט ראשון:
הכינוי: BB
גיל: 65
מגורים: ירושלים
את האמת? לא הכי רציתי לפתוח את ההודעה. הוא בן 65, ואפילו אני, עם כל החיבה שלי לגברים מבוגרים, יודעת מתי להציב את גבולותי, אבל משהו בתמונת הפרופיל של ה־BB הזה עשתה את שלה - גבר בעל שיער כסוף, חליפה לגופו, חיוך אמריקאי ועיניים מדברות. הו, אלוהי הפרברים האמריקאיים, שווה לתת לו הזדמנות, ולו לפחות לקרוא את הודעתו.
אז אני פותחת אותה, והנה שאלה “מה שלומך? אוכל להציע לך ארוחת ערב?".
אני מסמיקה, והאמת? אין לי כל כך תוכניות הערב. אבל אני הכי לא קלה להשגה, אז אני שולחת לו בחזרה: “כל כך מהר? בוא נכיר קודם".
הוא לא מוותר, חצי שנייה אחר כך מגיעה אלי עוד הודעה “את מ־פ־ח־ד־ת". אני מביטה על המסך כלא מבינה, ושוב פעם צליל הודעה, מאותו ה־BB. אני פותחת אותה ובתוכה כתוב “Let’s talk Dugri, לך נמאס להיות רווקה, ולי בא לתת לך ערב פצצה, ערב שלא תשכחי". ואני באה לכתוב לו הודעה עם מספר הטלפון שלי, ולא מספיקה. עוד הודעה מגיעה ממנו, והנה הודעה עם קובץ מצורף אליה, הוא צירף תמונה של פצצה עם פתיל בוער, ומתחתיה כתב "נו? נצא הערב? האיום האיראני הולך ומתחזק".
ואני שואלת את עצמי מה הקשר לאיום האיראני? משה קצב כבר מזמן בכלא. אבל הנחישות שלו, החדות, החוזק. הוא לא מוותר. ואני, כמו אשת חיל פוטנציאלית, נכנעת.
ב־21:00 בדיוק הוא אוסף אותי מביתי. שני שומרי ראש עורכים עלי חיפוש, ואני לא מבינה, אבל נהנית ומבקשת מהם לבדוק שוב כדי להיות בטוחים. הם מביטים בי במבט מוזר ואני נכנסת אל האוטו המצוחצח.
והנה הוא יושב שם, במלוא תפארתו, בדיוק הגבר מהתמונה, עם אותו החיוך, אותה הבלורית ואותו המבט. הוא לא שיקר. והוא מגיש לי ורד כאחרון הג'נטלמנים ולוחץ את ידי לחיצה חזקה. אני מחייכת ושואלת "לאן נוסעים?".
הוא מביט בי מבט נוקב, נותן חצי חיוך ואומר "לבחירתך".
"בא לך גלידה?", הוא ממשיך, "אפשר לאכול אצלי. נוכל להדליק לנו גם כמה נרות ולראות איזו סדרה, יש דווקא סדרה טובה היום על הכשלים של הסכם אוסלו".
עוד לפני שאני מבינה מה הוא רוצה, אנחנו בביתו, הוא מגיש לי גלידה, מדליק מלא נרות ריחניים ולוחץ פליי על הווידיאו.
חייבת להודות, אני לא מגיעה עם גברים כל כך מהר לביתם, אבל היה בו משהו מושך - יחסי הציבור שעשה לעצמו, הריח שלו, הביטחון שלו, הרגיעו אותי ומשכו אותי כאחד.
אבל אז, רגע לפני שנשקתי לו, יצאה בחורה בלונדינית מהשירותים. היא החזיקה את מגזין "את" ושאלה "מי את?".
לא ידעתי מה להגיד, קמתי ממקומי, סידרתי את שמלתי, ניקיתי את שאריות הגלידה מעלי והבטתי עליו.
פתאום השתתק, כל הביטחון שהיה לו לפני רגע התפוגג, הנרות כבו, ושומרי הראש החלו לזוז באי נוחות. רק הטלוויזיה המשיכה לספר על רבין ועל הסכמי אוסלו.
שעה אחר כך כבר הייתי בביתי, יושבת אל מול מסך הטלוויזיה וצופה בסרט על רצח רבין.
דייט שני:
הכינוי: לא חנון
גיל: 54
מגורים: תל אביב
ההודעה הבאה חיכתה לי בתיבה הרבה זמן, אבל מכיוון שהייתי בחתונה לא יצא לי להיכנס לאתר כמה שעות. חזרתי מהחתונה הביתה, מחקתי את האיפור, פשטתי את הבגדים והבטתי על עצמי בראי. הכלה הייתה כל כך יפה הערב, דמיינתי איך אני איראה בתור כלה, ואם, כשאחזור הביתה, סוף־סוף עם גבר שאוכל לקרוא לו “בעלי", תבוא לי השמחה ללב.
המחשב צפצף, ההודעה מחכה.
נכנסתי, ופתחתי אותה. “תראי", היה כתוב שם, “לא אשקר, אני ביישן מאוד, אבל אני עובד על עצמי, באמת! הנה, מצאת חן בעיני ואני שולח לך הודעה. אולי נשתה משהו? ומי יודע, אולי בעתיד, נתאחד?".
בדרך כלל אני לא אוהבת ביישנים. הם לא מספיק ייצוגיים, הם לא יכולים לעמוד על שלהם יותר מדי זמן, הם לא פתוחים לאתגרים חדשים וגם המריבות איתם בטח ישעממו. אז התלבטתי, בדיוק לרגע,
והשבתי לו הודעה. “לפחות נאמנות, אתה יכול להבטיח לי?".
“תשאלי את ציפי", ענה. חשבתי לעצמי, “עוד אישה? למה הם לא יכולים להגיע רווקים? בלי שום גיבוי נשי? מה יהיה?".
בכל זאת, החלטתי לצאת איתו, מספיק שכל החתונות שאליהן אני מוזמנת לא מיטיבות עמי.
הוא שאל איך אני מגיעה, לא הציע לקחת אותי. אז עניתי “במונית".
“שיוריד אותך על אבן גבירול", אמר. פתאום בא לי קצת געגוע ל־BB, ההוא מהדייט הקודם, לג'נטלמניות שלו.
נכנסתי אל אחד מבתי הקפה, הוא כבר חיכה שם. שערו מסורק לצד, חיוכו יפה וגופו הקטן בתוך חליפה שנראית כגדולה עליו בכמה מידות.
“נעים מאוד", הושיט את ידו אלי. "נעים מאוד", עניתי. הוא הסמיק.
לקח לי קצת זמן לגרום לו לדבר. כשהתחלנו לשוחח, גיליתי אדם חכם, נעים ומסביר פנים לתיירים שעברו ושאלו שאלות. “בעברי, התעסקתי קצת עם תיירים", אמר. רגע אחרי כן עבר נרקומן וביקש 20 שקל כדי להגיע לתקווה, אמרתי לו שקו 5 ייקח אותו גם ב־6 שקלים, ובשעה שהוא החמיץ את פניו, הדייט שלי עשה מעשה אצילי ונתן לו 50 שקל. “הוא לא בחר בסמים, הם בחרו בו", אמר, “תסמכי עלי, בעברי התעסקתי גם איתם".
לא הבנתי איך בחור כל כך שקט התעסק בכל כך הרבה דברים, וגם כשבא מישהו, עם תיק גדול עליו, מעיל מנופח, צעיף גדול, על אף החום הרב ששרר ומבטא שלא השאיר מקום לספק, הביט בו ואמר “מסכן, הוא בטח מצונן".
אני החלטתי להשאיר אותו עם רחמיו ולנוס כל עוד נפשי בי.
===
כשהגעתי הביתה, התיישבתי שוב מול המחשב, ושוב קיבלתי הודעה, הפעם מבחור קירח עם כיפה סרוגה. הוא הבטיח הבטחות, אפילו גילה קצת שנינות וחדות, ואז סיפרתי לו שאחותי הקטנה לסבית, הוא לא ענה לי יותר.
אחר כך קיבלתי עוד הודעה, מבחור שאמר לי שבזכותו הפלאפון שלי הרבה יותר זול, אבל על יותר מזה לא היה על מה לדבר - והשתיקה הייתה מביכה מדי.
ולבסוף,
רגע לפני שעזבתי את האתר בכעס רב וחזרתי לחיי ההוללות שלי,
ראיתי את הפרופילים הלא פעילים באתר, אלו שחלפו מן עולם ההיכרויות והזימה.
תמונתו של בגין חייכה אלי, בן־גוריון קרץ לי, אריאל שרון שלח לי נשיקה, ורבין סיפר לי סיפור על שלום.
ניסיתי לשלוח הודעה, לנסות להוציא אחד מהם לדייט, אבל הרכבת עברה ונותרתי על מסילת הריקנות, רווקה ובודדה.
===
מתישהו, לא עוד הרבה זמן, אמאס ברווקות.
ארצה משהו טוב, משהו משובח, ואפילו קצת אפעל למען זה.
מתישהו, לא אצא לדייטים עם כאלה שטובים במילים, ובמעשים פחות.
אצא ישר אל החופה,
עם זה שיבטיח לי יושר, צנעה, קצת רווחה ופשטות.
זה כל מה שאני רוצה,
פשטות.