1. לא. אין כאן שתי מדינות, ואין כאן שני עמים, כפי שטוענים חלק ממאוכזבי הבחירות. יש כאן מדינה אחת ועם מיוחד, שחלקו במערכת הבחירות הזאת התנהל מתחת לרדאר. אין שום קשר למוצא עדתי, למיקום גיאוגרפי, להשכלה.
תוצאות הבחירות מעניקות ניצחון אדיר, מוחץ וחד-משמעי לבנימין נתניהו, שעשה זאת בביטחון רב כשחש שהוא נדחק אל הקיר. במובנים מסוימים תוצאות הבחירות מסמלות את האביב הישראלי של החברה והפוליטיקה המקומית. את משאל העם על אישיותו והתנהלותו הצליח נתניהו להפוך למשאל עם על השאלה: בידיים של מי את/ה רוצה להפקיד את ההגה של המדינה? הוא עשה זאת, ובגדול.
מתברר שהחברה הישראלית אוהבת לדבר על ענייני חברה וכלכלה, היא מתחבטת בשאלת יוקר המחיה ומצוקת הדיור ובבעיות הפרנסה והאבטלה, היא מטפחת את העיתונות הכלכלית וגודשת את הרשתות החברתיות; אולם בזמן אמת ישראל חרדה לביטחונה.
בישראל מנצח בדרך כלל מר ביטחון, ומר שלום הולך הביתה. כך היה כמעט תמיד, ואת זה היטיב נתניהו לזהות. הוא לא הביא ביטחון בפועל, אבל הצליח לשדר בגרות וניסיון ביטחוניים, אחריות ושיקול דעת. גם הדור השלישי שלאחר השואה חרד לגורלו של הבית השלישי.
נתניהו נהנה ממעמד של האיש שלא חושש להתעמת עם החזקים: עם נשיא ארה"ב, עם המפלגה הדמוקרטית, עם אירופה, עם ערוץ 10 ועם נוני מוזס. העם כנראה מעריך את התעוזה הזאת. בגאונות אסטרטגית הצליח נתניהו שוב להפוך את התקשורת בכלל ואת "ידיעות אחרונות" בפרט לאויבי העם ולמי שרוצים להמליך ראשי מדינה במקום לדווח על פעילותם ולפרש אותה.
נתניהו הלך לבחירות הללו לבדו. לשרים הבכירים והזוטרים לא היו תפקידים במטה, והם הסתפקו בדרך כלל בדפי המסרים. הוא הלך לבחירות הללו על איראן ועל ביטחון, על ירושלים ואחדותה ועל שלמות העם והארץ וסיים אותן בנאום ניצחון שבו התייחס אך ורק לענייני הפנים: החברה, הכלכלה והדיור. זהו סדר היום העיקרי של הממשלה הבאה שיקים, עד שיבשילו תהליכים באזור ועד שיתחלף הנשיא בארצות הברית.
2. למרות מערכת הבחירות הקשה ורוויית השנאה וההתלהמות, האמת היא שהקיטוב בתוכנו לא כל כך גדול כמו שהוא נראה. יש סיכוי גדול לנהל פה חיים משותפים בהסכמה ואפילו בשיתוף פעולה ותיאום בין הקואליציה לאופוזיציה.
יש בחברה הישראלית שורה של הסכמות בעניינים כלכליים וחברתיים, הסכמה שכרגע אין פרטנר להסדר ושאין עוד נסיגות חד-צדדיות. ברור לכולנו שהיחסים עם אמריקה חשובים וכך גם היחסים עם מצרים וירדן. מקובל עלינו שחמאס וחיזבאללה הם יריבים מאתגרים שצריך לטפל בהם, ושצריך לעשות הכל כדי שאיראן לא תהיה בעלת יכולת צבאית גרעינית. עוד מקובל עלינו שצריך להגדיר יעדים רלוונטיים לציונות, לחזק את הנגב והגליל, לקלוט עוד חצי מיליון עולים, לתת תקווה ויחס אחר לערביי ישראל ולשמר את הסטטוס קוו בתחום הדת והמדינה.
זהו האתגר האישי הגדול של נתניהו. יחד עם נשיא המדינה, רובי ריבלין, הוא יכול להוביל תהליך של פיוס לאומי. להוריד מתחים, להרחיק שנאות ולמתוח גשרים. כדי שזה יקרה, צריך נתניהו להפגין כעת ממלכתיות ונדיבות של מנצחים. נדמה לי שעם ניצחון בסדר גודל כזה, ועם ותק של שנים כראש ממשלה, הוא יכול להרשות זאת לעצמו.
3. זה היה לפני למעלה מעשור, במסיבת חתונת בתו של ד"ר עוזי ארד. נתניהו ורעייתו הגיעו למסיבה בבית חנן ישירות מביקור בארצות הברית. זמן רב לאחר שהאורחים כבר הלכו נותרנו ישובים והאזנו לרשמיו מהביקור. הוא סיפר שהישראלים מפספסים את אזרחי ארצות הברית השקופים. שהם מכירים רק את החוף המערבי והמזרחי ומתעלמים מאזרחי פנים הארץ, השמרנים, הרפובליקנים, הכפריים. עוד סיפר נתניהו על רשת טלוויזיה חדשה, פוקס, שצמחה במרכז הארץ ומתכוננת להתפשט לכל עבר. נתניהו הימר שהיא תעקוף את CNN - הוא צדק.
שנים אחר כך הגעתי לפגישה בגבעת הקפיטול בוושינגטון עם הסנאטורים הוותיקים ג'ון מקיין וג'ו ליברמן. כששאלתי, מי נחשב ראש האופוזיציה מול ברק אובמה, נקבו שניהם בשמו של רוג'ר איילס, נשיא פוקס ניוז. כשהרמתי גבה הם הסבירו שהוא אימתו של אובמה. זה שמוביל את דעת הקהל, את הדיווחים, החשיפות והפרשנויות.
פגשתי את איילס פעמיים. אמריקאי נחמד ועב כרס, רפובליקני ששימש בעבר כיועצו לתקשורת של הנשיא ניקסון. הוא באמת לא אוהב את אובמה ולא מסתיר זאת. נזכרתי במפגשים הללו השבוע לאחר הבחירות. נתניהו הבין והפנים.
4. נתניהו אומנם נבחר על הטיקט הביטחוני, אבל הוא מחויב לעניין החברתי. תסמכו על מירי רגב שלא תיתן לו מנוח. המחויבות לביטחון תוביל את נתניהו להעניק לרמטכ"ל ולשר הביטחון את המשאבים הכלכליים הדרושים לצורכיהם, אולם העניין החברתי יחייב אותו לקבל וליישם את דוח "ועדת לוקר", שיוגש בקרוב לממשלה.
עליו להבטיח התייעלות מרבית: פינוי מחנות, מעבר לנגב והתאמה של מבנה גופי הביטחון אל מול המציאות המשתנה. נתניהו ישגה אם יעניק את תיק הביטחון לשותף קואליציוני. סביר להניח כי ישאיר את בוגי יעלון בתפקידו. הוא יעניק לו שקט תעשייתי, לויאליות מלאה וקשר טוב עם הרמטכ"ל והמנכ"ל.
ועוד בענייני ביטחון: אחד ההישגים הגדולים של נתניהו בשנים האחרונות הוא "חוק הצינון" לבכירי צה"ל וקהילת המודיעין, שמרחיק אותם באופן משמעותי מעמדות הנהגה בפוליטיקה הישראלית. לא רק נתניהו נהנה מהחוק שמרחיק יריבים פוטנציאליים, אלא גם ראשי המפלגות שמבקשים להישמר מהגנרלים הפופולריים שעלולים לרשת את מקומם. גם העיתונאים אוהבים את החוק הזה. את מקומם המסורתי של בכירי צה"ל ומערכת הביטחון בכנסת, תפסו אנשי תקשורת.
לא אתפלא אם בקרוב יעמוד החוק - שמכונה בפי אלופי צה"ל "חוק הסינון" - בפני מבחן משפטי. גם זה יהיה מבחן לנתניהו, אלא אם כן הוא כבר חש בטוח בכיסאו לשנים נוספות.