1. פתרון שתי המדינות

שתי תופעות פסולות צצו ב״מדינת תל אביב״ בעקבות הבחירות. הראשונה הייתה גל של צילומי סלפי בפייסבוק של ישראלים חובקים את הדרכון הזר שלהם. הרי הם כבר בדרך החוצה, לעולם החדש, המואר. שיהיה לנו, הנשארים מאחור בחושך, בהצלחה.



השנייה, התנערות המונית מהפריפריה, שהצביעה עבור נתניהו. החלשים ומוכי המצוקה והאבטלה שנענו לתופי הטם־טם ביום הבחירות ונהרו לקלפיות עם פתקי "מחל", במקום לתת את קולם למיטיביהם הפוטנציאליים מהמרכז־שמאל. אז תדעו לכם, כך אומרים מובילי התופעה הזו, שבפעם הבאה שיפטרו אתכם, או שתרצו להעלות שכר מינימום, תשכחו מאיתנו. לנו טוב בחיים. אנחנו מסודרים. אתם חיים בזבל ומצביעים ליכוד. אז שיהיה לכם לבריאות. אל תתקשרו יותר. יאללה ביי.

שתי התופעות מחליאות. מי שסידר לעצמו דרכון זר ורוצה לעזוב, שיעוף מכאן כמה שיותר מהר. אף אחד לא מוחזק כאן בכוח. נתניהו הצליח לגרש אותי ביום שלישי בבוקר מאולפן טלוויזיה, אבל הוא לא יגרש אותי מהמדינה שלי. אין לי אחרת. אלפיים שנה חיכינו למדינה הזו. אלפי שנים של נדודים, מיעוטים וסיוטים. עכשיו, אחרי שהנס קרה והשגנו אותה, אתם בורחים בגלל ביבי? אתם מעדיפים ראש ממשלה גרמני? להיות מיעוט בארץ זרה עדיף לכם? כן, יותר זול שם. אז מה? אז יאללה, ביי. ותשתדלו לא לחזור ולא לזעוק לעזרה כשהאנטישמיות תגבר או משהו.

למתנערים מהפריפריה: זה לא יעזור. מי שחושב שאפשר להתבצר במדינת תל אביב, שהולכת ומתקפלת לתוך עצמה, ולהתעלם ממה שקורה מסביב, טועה. מדינה לא נמדדת בעשיריה ומשכיליה. יש עשירים ומשכילים גם במדינות נחשלות. מדינה נמדדת בשוליים. במיעוטים, באוכלוסיות החלשות. גם בדרום אפריקה ניסה המיעוט הלבן לבנות לעצמו בועת נוחות משוכללת ומבוצרת, וכולנו יודעים איך זה נגמר. הפתרון הוא לא להתנער מהפריפריה ומאוכלוסיות המצוקה, אלא לנסות להושיט יד ולהתקרב. לא להתנשא. או במילים אחרות, לעשות כמו גרבוז וסובול, רק הפוך. להכיר. ללמוד.

אנחנו לא שני עמים שתקועים במדינה אחת. אנחנו עם אחד, שבנה לעצמו שתי מדינות. הראשונה, מדינת השבט הלבן, המשכיל, הליברלי והעשיר, הייתה המדינה השלטת והגדולה. השנייה, מדינת החלשים, המדוכאים, העניים והשקופים, הייתה קנטון שוליים מסופח ועכשיו היא השלטת והגדולה. ככה זה בחיים. כשבני השבט הלבן מחזיקים ילד וחצי ושלושת רבעי חתול בממוצע, אין להם מה לקונן שהפכו למיעוט. בצד השני, למרות החיים הקשים ויוקר המחיה, עושים ילדים ונהנים משמחת חיים. אם ישראל הראשונה רוצה לחזור להכתיב את הקצב ולהראות את הדרך, היא צריכה מסילות וגשרים לישראל השנייה. בלי התנשאות, בלי אטימות, בלי פנקסנות. אנחנו לא המדינה הראשונה שיש בה פערים, שיש בה שבטים, שיש בה שכבות. זו אינה המצאה יהודית. 30 המנדטים ביום שלישי הצביעו נגד ״השמאל״, יותר מאשר בעד נתניהו.

2. תופעה מאגית

משה כחלון התרוצץ בקלפיות עד הרגע האחרון. בין שמונה לעשר בערב, שעת הסגירה, הוא זיהה תנועה ערה של ליכודניקים בדרך להצבעה. הם באו בהמוניהם, עמדו בתור, וכמובן זיהו את כחלון, אחד משלהם. אנחנו מתים להצביע עבורך, משה, אמרו לו הליכודניקים. אז מה הבעיה, שאל כחלון. הבעיה שהערבים על הגדרות, ענו. חמאס שולח אותם. קיבלנו וואטסאפ. דאע״ש בדרך לכאן. צריך להציל את ביבי.

זה היה צונאמי. כחלון אומר שזה נראה כמו תופעה מאגית. ביבי העיר את כל השדים ותרגם אותם לפתקי הצבעה. אחד הפעילים של כחלון הסתובב בערב באחת הערים הדרומיות, בשכונות הקשות. ״אני רואה אנשים יוצאים משיכוני רכבת״, סיפר לי, ״אנשים משכבות מצוקה, אצל חלק מהם, כך הם סיפרו, המקררים ריקים, והם יוצאים ונוהרים לקלפי להציל את ביבי. איך אפשר להסביר את זה? הם הולכים להצביע עבור מי שאחראי יותר מכל אדם אחר למצבם״.

כחלון מעריך שנתניהו ״שתה״ לו בסביבות 5 מנדטים בשלושת הימים האחרונים. יכול להיות שהוא מגזים. אולי מדובר בשלושה בלבד. אצל אריה דרעי נשבעים שביבי לקח ביומיים האחרונים שני מנדטים. את אלי ישי הוא פירק לגמרי. עוד שני מנדטים הוא גזל מליברמן. וכמובן, בנט. מבנט הוא לא השאיר אבן על אבן, 6 מנדטים לפחות. נתניהו לא פרץ את מסגרת גוש הימין ביום שלישי האחרון. הוא פשוט אכל את הגוש מבפנים. כמו ב״הנוסע השמיני״.

3. שיכרון כוח

ביום רביעי שעבר, שישה ימים לבחירות, קרא נתניהו לכמה מראשי המתנחלים. במעון ברחוב בלפור התקיימה פגישה חשאית שבה נכחה גם הגברת נתניהו. זה לא היה כינוס של מועצת יש״ע, כי זה פורום דולף, אלא ישיבה פרטית של הנאמנים ביותר והיעילים ביותר. חבר׳ה ממזרח ירושלים, מגוש עציון, מהשומרון, מיהודה. כאלה שיודעים לתת עבודה ולהזיז עשרות אלפים ממקום למקום.

מפעל ההתנחלויות מזכיר במשהו את משרד הביטחון: מאורגן, מצויד, ממושמע ויודע את המלאכה. כשצריך אופרציה, הם הכי יעילים. פעילי בחירות רגילים שמקבלים הוראה לקחת צומת, מגיעים בעשר בבוקר, מתעייפים בשלוש אחר הצהריים וחותכים לפנות ערב (תמורת 200 שקל). מתנחלים מגיעים לצומת, בונים אוהל קטן בצד ונשארים שם שבועיים רצוף, יום ולילה. עד הבחירות. נתניהו מכיר את זה מצוין.

הוא ישב איתם ביום רביעי ונתן שם נאום חשוב הרבה יותר מהנאום בקונגרס. זה היה הנאום שניצח לו את הבחירות. הוא הסביר שהוא עומד בפני תבוסה. תתחילו לארוז, אמר להם, אני מציע שתכינו כבר את קופסאות הקרטון החומות האלה. אם אני נופל, אתם גמרתם. או שייבשו אתכם, או שיפנו אתכם. השמאל יעלה לשלטון וזה נגמר. אם אתם מצביעים לבנט, אז יהיו לו 3 מנדטים יותר, אבל אני לא אהיה ראש ממשלה, ציפי ובוז׳י יגמרו אתכם.

האנשים הבינו. ביבי סיפר שעל פי במספרים, הוא עומד בפני ותבוסה. מה צריך לעשות, שאלו אותו. שני דברים, אמר. קודם כל, להצביע ״מחל״, ולא בנט. וחוץ מזה, שכל מועצה אזורית ביו״ש תיקח עיר חשובה של הליכוד. ביום הבחירות להציף את העיר הזו בפעילים, במכוניות, להמריץ את המצביעים, להגדיל את ההצבעה ב־15% בקהל שלנו, להעיר את האנשים, להסביר להם שזו מלחמת קיום.

ביום שלישי, זה מה שקרה. העידן הדיגיטלי משכלל את תופעת המרצת המצביעים. פעילי השטח נותנים רק את הדחיפה האחרונה. את רוב העבודה עושים במסרונים ובוואטסאפ. נתניהו הוריד את הכפפות, שכח שהוא ראש ממשלה ממלכתי, והתפרע. כשנפתלי בנט הסתובב בארץ עם גיטרה, נתניהו התגנב אחריו עם קשית (לשתיית מנדטים) וגרזן. הוא לא בחל באמצעים וחצה כל קו אדום אפשרי. הודעות שווא על קריאה של גדודי עז א־דין אל קסאם לערביי ישראל להצביע. הודעת שווא עם קלטת מבושלת בקולו של משה כחלון ששוגרה למיליונים, מעשה נבלה ציני שעשה נתניהו לכחלון כדי לייצר מצג שווא שכחלון קורא להצביע ליכוד.

והשיא, אותה הכרזה, בקולו של ביבי, ש״נחילי ערבים״ בדרכם לקלפיות. הוא ראש הממשלה של הנחילים האלה. הכרזה כזו הייתה קוברת תחתיה מנהיג נאור במדינה מתוקנת, אבל כבר אמרנו שיש כאן שתי מדינות. את הנאורה לא סופרים בימי בחירות.

4. ימים ששינו את ההיסטוריה

הנה גרסתו של מישהו שמכיר את נתניהו מצוין ועבד איתו שנים, הכי קרוב שאפשר: ״לפני שבועיים הוא זיהה שהוא מפסיד. באותו רגע הוא השתנה והפך לביבי אחר לגמרי. הוא לא נלחם על משרתו, הוא נלחם על חירותו. צרובה בו החוויה הקודמת, מ־99'. שבועות ספורים אחרי שגורש מלשכת ראש הממשלה, החלו החקירות המשפילות ביאח׳׳ה. זו חוויה מכוננת אצל ביבי, צלקת שלא תחלוף לעולם.

"הוא ידע שגם הפעם זה יקרה. החקירות מרחפות מסביב, ממתינות לחריץ שדרכן יוכלו לחמוק פנימה. ברגע שהוא נכנס להלך הרוח של מלחמת קיום, הוא הפך למכונת מלחמה של איש אחד. נחוש, ממוקד, אכזר, חסר מעצורים, חוצה גבולות, משתולל, עושה הכל כדי להשיג את המטרה, שהיא הישרדות. במצבים כאלה הוא יעיל בצורה יוצאת דופן. פועל בחירוף נפש, לא רואה בעיניים, לא מהסס. בדיוק הפוך מדפוס התנהגותו השגרתי, המהוסס, שחושש מהחלטות. עכשיו, במלחמת הקיום, כל האמצעים כשרים.

"הוא זיהה שבנק המצביעים הפוטנציאלי היחיד שלו נמצא בימין. אין לו מה לחפש במרכז, את המרכז הוא איבד. הוא ראה את מאגר הקולות אצל בנט, אצל ליברמן, דרעי, ישי וכחלון, והוא השתלט עליו בכוח הזרוע והמניפולציה. הוא הודיע מיד שהטלפון הראשון שלו אחרי הבחירות יהיה לבנט, ושכחלון יהיה שר אוצר בכל מקרה. אחר כך הוא התחיל להפחיד. הרי זה כל כך פשוט. כשצריך לשקר, משקרים. כשצריך לשלוח הודעות סרק בדיוניות, שולחים. הערבים על הגדרות, דאע"ש צועדים לירושלים, ציפי ובוז'י תכף מגיעים עם דחפורים להתנחלויות, חייבים להציל את ביבי, כי רק הוא ישמור עלינו.

"תוסיף לזה את המיאוס של מצביעי הימין מתופעות ההתנשאות של השמאל (ובראשן v15 והעיתון של אייל ארד), ותקבל התפוצצות גדולה. אלה היו ארבעה ימים ששינו את ההיסטוריה. מבצע קומנדו בעורף האויב. הלוואי שביבי היה יעיל, נחוש, אמיץ וממוקד ככה גם כשמדובר באינטרסים קיומיים של המדינה, ולא רק של עצמו. ולא, לנאום בקונגרס זה לא נחשב. נאומים עוד לא עצרו צנטריפוגות".

5. "הפסדנו. תם עידן"

ביום שישי, ארבעה ימים לבחירות, הוא עוד דיבר עם מקורביו במונחים של אפוקליפסה. "הפסדנו", אמר, "תם עידן". הוא נערך נפשית. ביום ראשון הליכוד פיגר ב־3 מנדטים בסקר פנימי, ביום שני בלילה הפיגור היה זהה. נתניהו אמר שהוא שואף לתיקו, שייתן לו מקדמה משמעותית על פני הרצוג. בינתיים הוא פרץ את הגדרות האחרונות, את העכבות האחרונות, והחל להתפרע ממש. שפך טונות של בנזין על השטח והדליק אותו. "נחילי הערבים" וההודעות המומצאות של חמאס וכו' הבהילו את הליכודניקים. גם העובדה שביבי פיגר בסקרים היוותה חידוש. הליכודניקים זונחים את ביבי כשהוא מוביל. כשהוא מפגר, ועם כל הערבים מסביב, הם חוזרים.

בכלל, ליכודניקים זה עם מוזר. יכול להיות שהם מנשקי מזוזות, אבל יש להם גם כמה תכונות יעילות. כשהבית בוער, מפא"יניקים בורחים ממנו החוצה בצעקות. ליכודניקים באים לכבות. זה ההבדל כולו.

בינתיים החל להתארגן המרד. בשקט, מתחת לרדאר, נאספו ובאו חברי הכנסת המורדים, כנשרים החגים מעל בופאלו גוסס באפריקה. נמנו כבר שבעה, הפורום הנדרש (שליש ממספר הח"כים הצפוי על פי הסקרים), מונה יועץ משפטי, הוכנו מכתבים. זה אמור היה לקרות אחרי שידור תוצאות מדגמי הטלוויזיה. אם הוא מובס, הם דורסים אותו מיד. לא חוזרים על הטעות ההיא ב־2006, כשהוא הביא 12 מנדטים והם המתינו יותר מדי לפני שקפצו לו על הגרון.

6. פיגוע המוני

כך הגדיר ראובן אדלר את מה שעשה למחנה הציוני יאיר גרבוז בעצרת, עשרה ימים לפני הבחירות. דווקא משום שהיה לזה זמן לשקוע, זה פגע. הדברים של גרבוז, שבמקום להתנצל ולהשתתק המשיך במסע הופעות ארצי וצירף אליו את יהושע סובול, שקעו, חלחלו, הפכו לבומרנג בידיהם האמונות והגסות של מירי רגב וחבריה. הדברים הללו פרטו על נימי נפש של המוני אנשים, שראו את ההורים שלהם, סבא וסבתא מנשקים את המזוזה מגיל אפס, והמתינו בהתרגשות לגיל שבו תגיע היד הקטנה שלהם למזוזה ויוכלו לנשק בעצמם, ופתאום גילו שהם סוג ב'. כל מי שהתייעץ אי פעם בחייו עם רב, כנ"ל.

הישראלים עם רגיש ומתרגש. הם נדלקים במהירות, נעלבים במהירות, מתקררים באותה מהירות. העם שעשרות אלפים מבניו נהרו ללוויות של חיילים בודדים, הוא אותו עם שהמונים ממצביעיו, שלא תכננו להצביע "מחל", הרגישו פתאום שמי שהעליב את השבט שלהם, פגע בהם. עד שהשבט הלבן לא יבין את זה, אין לו שום סיכוי לחזור לשלטון.


הרצוג באולם הדרייב-אין. לא רצה מספיק. לא נעץ שיניים. צילו: הדס פרוש, פלאש 90

7. הקיסרות הרביעית

צפיתי בשתי כתבות הצבע מליל הבחירות במטה הליכוד. זו בערוץ 2 (ציון נאנוס), וזו בערוץ 10 (ישראל רוזנר). שתיהן היו מצוינות. באחת לא הצלחתי לפספס את הכרוז (ניר חפץ, כמדומני) מציג את "הגברת הראשונה של מדינת ישראל, שרה נתניהו״. מישהו צריך לספר לחפץ שהגברת הראשונה, על פי חוק, היא נחמה ריבלין. מצד שני, נראה אותו מציג אותה בתור הגברת השנייה. בכתבה השנייה שמעתי הכרזה מוזרה עוד יותר. אני מצטט, מילה במילה: ״קבלו את ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, שרה ובנימין נתניהו". נשבע לכם, לא נגעתי.

אבל זה לא נגמר כאן. מעתה, אמרו "היורש". יאיר נתניהו, הבן הבכור. הוא כבר עמוק בעניינים. בקרוב מאוד, ואולי כבר עכשיו, כל מי שהיה צריך לחלות את פניה של הגברת בטרם ימונה לתפקיד, יקבל תיק, יוזמן או יופעל, יצטרך לחלות גם את פניו של הג'וניור.

הוא חזק מאוד בניו־מדיה, חי את הרשתות החברתיות ונחשב בעיני עצמו למומחה בנושא. הוא שירת בדובר צה"ל, לכן הוא גם מומחה גדול בתקשורת. אומרים שההברקה עם מושיק גלאמין באה מבית מדרשו, ואולי גם תשדיר הבחירות ההרסני ההוא עם העובדים ופעילי חמאס. נתניהו ג'וניור היה בכיר מאוד במטה הקמפיין, הסגור ומסוגר מפני השפעה חיצונית (של שרי הליכוד, למשל). השפעתו על אביו גדולה. הוא פעיל בארגוני הסטודנטים באוניברסיטה העברית, שבה הוא לומד, מארגן כינוסים פוליטיים ונחשב לגורם בכיר בקרב הסטודנטים הימניים.

דעותיו קיצוניות. מצד אחד, הוא בליין חסר מעצורים, חזק מאוד במועדונים הכי איניים בתל אביב, ומצד שני שמרן, חשדן ומסוגר. אוהב מאוד תקשורת, חרד למראהו ולבושו, יוצא עם שיקסע ומביא אותה לערב הדלקת המשואות בהר הרצל, ומצד שני מתחבר לינקי, בנו של אריה דרעי, ומתייצב מאחורי אביו כשהוא בא לכותל. הוא חד ופיקח, התנהגותו החברתית לקויה, מתקשה לדחות סיפוקים, בוטה ומצויד בתחושה בסיסית עמוקה של "מגיע לי", אותה ירש בוודאי איפשהו.

השפעתו ומעורבותו של יאיר נתניהו בעבודה של אבא הגיעו כבר עכשיו לרמה גבוהה יותר מהמעורבות ההיא של עמרי שרון כשאביו היה ראש הממשלה. יאיר נתניהו מצויד בביטחון עצמי רב ובתחושה שהכל רע וצריך להרוס ולבנות מחדש. יש לו פוביה מערבים בכלל, ערביי ישראל בפרט, וכל מי שלא חושב ככה חשוד כשלעצמו. הוא היה מעורב עמוקות בהחצנת הפוביה הזו לתוך קמפיין הבחירות. מכיוון שהוא צעיר ופזיז, היה זה הוא שדחף את אביו להוציא לאור את הדמון האמיתי של הציונות והאנושות, נוני מוזס.

בקיצור, אין לנו כאן עניין עם ראש ממשלה, אלא עם משפחה שלטת. אגב, הבן הצעיר, אבנר, המשרת בצה"ל, ניחן באופי שונה לגמרי. אהוב מאוד על העובדים והמאבטחים, ביישן, מעמיק, היחיד במשפחה שמתעמק באמת בענייני תנ"ך ויהדות, מתרחק ממצלמות ומהומות. ילד מתוק.

והכי עצוב, שבתוך כל תיאורי המשפחה המלכותית לדורותיה, נעלמה עובדה נשכחת אחת: לבנימין נתניהו יש גם בת בכורה, מנישואיו הראשונים. נועה, בסביבות גיל 40. איש לא יודע כמה נכדים יש לנתניהו ממנה (כנראה שניים), הקשר כמעט לא קיים, הסבא לא זוחל על השטיח עם נכדיו, לא מודה לבתו מעל שום דוכן, בלשכה אין תמונות ממוסגרות, כאילו לא היו דברים מעולם. כמה עצוב.

8. "חשבון נפש"

זה אופנתי עכשיו. כולם מדברים על חשבון הנפש שצריך לעשות. מי? מי לא. הסוקרים, התקשורת, השמאלנים, אלה שהעליבו את ביבי. אז ככה: כן, היה כאן כישלון לחזות את תוצאות הבחירות. אני עוד לא יודע ממה הוא נובע. בכל אופן, נכשלנו. יכול להיות שאי אפשר היה להימנע מכך. אני הסתובבתי לא מעט בשטח. כמעט ולא הצלחתי למצוא ליכודניקים. התמכרנו לסקרים. יכול להיות שצריך להיגמל. תארו לעצמכם שייקחו לנו את הסלולר ויעקרו ממנו את אפליקציית הווייז. נצטרך להתחיל לנווט בכוחות עצמנו. לחזור לשטח, להתחיל שוב עם השמות של הרחובות והריח של הסמטאות. אולי ככה עדיף. אותו הדבר בחיזוי בחירות.

אבל, ואסור לשכוח את האבל הזה, רעידת האדמה האלקטורלית התחוללה ממש ברגע האחרון. לשינוי כזה לוקח זמן לחלחל לסקרים ולהגיע לעיתונאים. כן, זה תירוץ לטיעונים בעונש. כשלנו בחיזוי הזרמים התת קרקעיים ותנועות המצביעים. אין ספק בכך. זה לא הכישלון הראשון שלנו, וגם לא האחרון.

אבל יש עוד משהו. כולם, בעיקר בימין, חובטים עכשיו ב״תקשורת״ על רדיפת נתניהו. ההתנהגות הדורסנית שלנו, אובדן האובייקטיביות ושאר ירקות. ובכן, שיחבטו. קודם כל, בואו נברר מה זה ״התקשורת״. הרי מחצית ממנה כבר שייכת לנתניהו. מחצית מהמחצית השנייה, נמצאת על הכוונה של נתניהו, עם המגף המסומר על הגרון. מי כבר נשאר? ״ידיעות אחרונות״, קבוצת ״הארץ״ ואני? בחייאת. הימים שבהם ״ידיעות״ קבע כאן סדר יום חלפו מהעולם. בעידן הדיגיטל סדר היום נקבע על ידי חוכמת ההמונים.

כן, יכול להיות שיש מקום לביקורת על קבוצת ידיעות, אבל אסור לשכוח שני דברים: בצד השני, ״ישראל היום״, זה היה גרוע פי כמה וכמה, ועוד בחינם. וחוץ מזה, שידיעות פשוט נלחמים על החיים. אדלסון כאן לא רק כדי לעזור לביבי, אלא גם, ובעיקר, כדי להשמיד את נוני. כשנלחמים על החיים, לא לוקחים שבויים וחוצים קווים. קראתם את התיאור הזה בתחילת הטור, בהקשר לדרך שבה ניצח ביבי בבחירות. זהו טבעו של עולם.

עכשיו אני. לא חוזר בי ממילה אחת שכתבתי בשבועות האחרונים. אגב, אני כותב את המילים האלה לא שבועות ולא חודשים, אלא שנים. עד יומי האחרון אהיה גאה על התפקיד שנטלתי במשימה הלא פשוטה להאיר את החצר האחורית של המעון ברחוב בלפור, את ההתנהלות החולנית, את דפוס ההתנהגות והליקויים בתהליך קבלת ההחלטות, סדר העדיפויות וכל שאר התופעות הביזאריות שהתגלו שם.

מה יוצא לי מזה? רק צרות. אני נרדף בכל מקום, זה לא פשוט לחטוף את כל העוצמות השלטוניות האלה, לאורך שנים. הרבה יותר קל להתחבר לפטמה השלטונית, כפי שעושים כמה חברים (וחברות) שיש לי בענף. אבל לא בשביל זה אנחנו כאן.

הציבור הצביע ביבי כי התקשורת הרגיזה אותו? לא נראה לי. אם זה היה נכון, ביבי לא היה מפגר בסקרים באופן בולט עד הרגע האחרון. תיארתי כאן את התהליך שהביא לבחירת ביבי. התקשורת נטלה בו חלק, אבל זה לא מה שאתם חושבים. אני חושב שאת חשבון הנפש אנחנו צריכים לעשות על הבמה שהענקנו לביבי בימים האחרונים. האיש התעלם מהתקשורת הישראלית לאורך כל הקדנציה, לא ספר אותנו, ופתאום הוא מגיע רבע שעה לפני בחירות וכולם קופצים לדום מתוח. הוא רץ מאולפן לאולפן (תוך שהוא מתנה מי יראיין אותו ומי לא), מפזר שקרים, מפיץ ספינים, ואנחנו עושים את העבודה השחורה הזו, כמו אישה מוכה שחוזרת הביתה עם פנס בעין, שוב ושוב. לאף אחד מהראיונות שהעניק נתניהו בשלושת הימים האחרונים לקמפיין לא היה ערך עיתונאי כלשהו. זה היה, באמת, יום הכיפורים של התקשורת.

אף אחד לא רודף את נתניהו יותר ממה שנרדפו קודמיו. זו עובדה. אהוד אולמרט מחזיק בשיא העולמי לנרדפות באשר היא, שיא שנדמה לי לא יישבר לעולם. גם אריאל שרון, על שלל פרשיותיו, נרדף מצטיין. שלא נדבר על אהוד ברק. תפקיד התקשורת הוא לא ״להיות אובייקטיבית״, אלא לרדוף את השלטון. כלב שמירה, לא פודל. זה התפקיד שלנו. התקשורת המודרנית דעתנית, אג׳נדאית, חדה ונוקבת.

החלקים האובייקטיביים והמאוזנים צריכים להיות אלה של עמודי החדשות. הא, ותו לא. בתקשורת יש אג׳נדות, וזה בסדר גמור. אני עיתונאי עם אג׳נדה. הזדהיתי מזמן. אני חושב ששלטון נתניהו מסוכן לישראל. לא כי אני מהשמאל. אני לא. אני מהליכוד. מהבית, מהבטן. ברבות השנים עשיתי כברת דרך, היום הדעות שלי מעורבות, בחלק גדול מהתחומים אני מימינו של נתניהו. קוראי מכירים אותי. אל מול התופעות והסיפורים שגיליתי בתוככי קודש הקודשים השלטוני שלנו, תחת משפחת נתניהו, ראיתי חובה לעצמי למלא שליחות עיתונאית חשובה. לגלות את האמת. לספר אותה. להילחם עליה. זה התפקיד של עיתונות. זה הייעוד שלה. ולכן אני לא חוזר בי ממילה אחת.

אומרים שההתקפות על נתניהו גרמו לאפקט הפוך? זה לא ענייני. אני לא אמור לעשות חישובים של אפקטים ולנסות לדעת בהפוך על הפוך מה יועיל ומה יזיק למאמץ להפלת נתניהו. אני אמור לעשות רק דבר אחד: לשרת את זכות הציבור לדעת את האמת. לכל השאר, אני לא אחראי. הציבור הצביע נתניהו? הציבור קיבל נתניהו. זו האחריות של הציבור, זו הבחירה שלו, כולנו מרכינים ראש ומקבלים אותה. כן, בנימין נתניהו הוא גם ראש הממשלה שלי.

9. לא רצחת, לא ניצחת

אין לי חשק לשחוט כאן היום את יצחק הרצוג. זה לא חוכמה. נכון, הוא היה מועמד חיוור. בישראל 2015 יכולים לנצח בבחירות רק בריונים. הרצוג הוא ילד כאפות. הוא יכול לנצח בקמפיין בבריטניה את גורדון בראון, אולי. לא כאן, לא את נתניהו. הוא לא רצה מספיק. הוא לא נעץ שיניים. הוא לא שלף ציפורניים. הוא לא היה מסוגל לפטר שני קמפיינרים שלא מתאימים למשימה. הוא הסתובב שבועות עם סקר שלפיו הרוטציה מורידה מנדטים, ולא היה לו אומץ לקרוא לציפי, להראות לה את הנתונים, להחליט איתה ביחד. זה נשמר לרגע האחרון. אגב, ברגע האחרון הוא הרים לה את הטלפון, אמר לה שהגיע הזמן, שהנתונים לא טובים, שצריך לשחרר את הצ׳אקרה הזאת. אז היא שחררה. מעט מדי, מאוחר מדי.

הקמפיין של הרצוג היה צולע. חלש. לא ממוקד. היה צריך להביא את אדלר, אבל בהתחלה, לא בסוף. היו זיגזגים לרוב. יותר מדי מנהלים, פחות מדי חיילים. יום אחד החליטו לשחרר הצהרה על הרוטציה. להכחיש את כל השמועות על מותה. אז קראו למסיבת עיתונאים מעכשיו לעכשיו. התירוץ היה הצגת המצע. המטרה הייתה על הדרך לתת להרצוג להגיד שהרוטציה היא עובדה מוגמרת ותפסיקו לבלבל את המוח. פרצה מהומה. מסיבת העיתונאים שנולדה בחטא, מתה ביבבה ובוטלה. בשביל מה צריך להמשיך לדבר על הרוטציה, שאלו השואלים, בשביל מה לגרד את הפצע הזה, בשביל מה לחטט ברפש הזה. אבל אין מה לעשות. ככה זה במפלגת העבודה. מגרדים, מחטטים, חותרים, מרכלים. עושים הכל, חוץ מקמפיין.

ביום שאחרי, הרצוג היה מדוכדך, אבל רוחו לא נפלה. הרצוג הוא פייטר. הוא דיבר עם כחלון ביום הבחירות, בערב הבחירות, וגם בלילה, אחרי שהיה תיקו. הוא עוד קיווה. אגב, גם כחלון קיווה. הוא מדבר עם כחלון גם עכשיו, כשאתם קוראים את הטור הזה. הוא מציע לו רוטציה (לשנה), הוא רוצה לסרוג קואליציה, הוא ממשיך לחלום. הרצוג מצוין בתחום הזה. הוא רוקם תחרה מתמיד, הוא יכול להקים קואליציות ולפרק אותן, הוא עונה על כל המסרונים ומרצה אות כל המבקשים. רק דבר אחד הוא לא יכול לעשות. לנצח בבחירות מול מועמד מהימין. המרכז־שמאל יוכל לעשות את זה רק עם מועמד מסוג אחר. ביטחוניסט. שהיה רמטכ״ל, שהיה גנרל, רקע מזרחי יתרון. מישהו שאי אפשר יהיה לקום רבע שעה לפני הסוף ולהפחיד את הליכודניקים עם ״הערבים״ מולו. זה הכל.

עכשיו הרצוג מנסה לחשב מה השתבש. איפה הוא טעה. לדבריו, עד שלוש אחר הצהריים הוא ניצח. אבל אז השמאלנים נעלמו, והליכודניקים התחילו לבוא. בשש בערב כבר היה שוויון. הלכו לי על הראש בשיטות של ה״דר שטירמר״, אומר הרצוג. הסיפור הזה שאמרתי שאני לא פוסל את טיבי בוועדת חוץ וביטחון. תאר לעצמך שמועמד באירופה היה אומר את זה על יהודי. ההסתה נגד ערבים. השימוש במילה ״נחילי ערבים״. ההודעות המפוברקות. הדביקו לסתיו שפיר אמירה נגד ״התקווה״. היא מכחישה שאמרה דבר כזה, אין הקלטה או תמונה או עדות של דבר כזה, אבל הדביקו. ביבי פירק את כל הימין כדי לנצח אותי ואני, אולי הייתי צריך לפרק את יאיר? אבל אני לא רציתי לרצוח את יאיר. היה בינינו כבוד הדדי.

אז הנה, הרצוג, למה לא ניצחת. לא ניצחת, כי לא רצחת. את יאיר, את כל מי שיעמוד בדרכך. אלה החיים, זו הפוליטיקה.

היחיד שחשב שצריך לרצוח את יאיר היה אלדד יניב. יום אחד העלה יניב לעמוד הפייסבוק שלו סרטון קשה נגד יאיר. לפיד הרים טלפון להרצוג ונבח עליו. אם אתם לא מפסיקים, אני קורע אתכם, אמר לפיד, אני מודיע שלא אשב בשום אופן עם חרדים, והלכו הבחירות. אין לך ממשלה. הרצוג התקשר ליניב והורה לו להוריד את הסרטון. זו הסיבה שלפיד גמר עם 11 מנדטים, ובנט רק עם 8.

למחרת הבחירות התקשר להרצוג אהוד ברק. היסטוריה ארוכה ורבת מעללים יש להם יחד. ברק בא לנחם. הוא דיבר עם הרצוג על המשטר בדרום אפריקה, בדמדומי ימי האפרטהייד. הם היו מאוד אינטליגנטים, הם קראו גתה ושילר, הם חיו בבועה ולא הבינו שהעולם השתנה. ברק התכוון למה שהולך להיות כאן עם ממשלת הימין־חרדים של נתניהו. הרצוג הקשיב, אבל בתוכו, בלב פנימה, גם הוא היה רוצה ממשלת חרדים עכשיו. אוי, כמה שהוא היה רוצה. חודשים הוא הסתובב בין החרדים. אין נכדה של בן דוד של אדמו״ר זוטר שהרצוג לא היה בבת מצווה שלה. הוא בנה, בשקדנות, סוג של גשר שיאפשר להם לשבת יחד עם לפיד. אז יש גשר. אבל אין לאן ללכת עליו.

10. מלכודת דבש

מה שהכי הפתיע את משה כחלון היה שיעור המצביעים הגבוה שגרף בקרב מעמד הביניים המבוסס. בראשון לציון, הוא אומר, אני הרבה מעל הממוצע הארצי שלי. גם בחיפה, בשוהם, במכבים רעות, בהוד השרון, במקומות כאלה. כחלון מופתע מהתופעה הזו, היא מחמיאה לו. הוא עבד קשה בקמפיין. הוא צמח בתוכו, הוא הבשיל, אפילו ההופעות הפומביות שלו, עקב אכילס, השתפרו פלאים. הוא צבר ביטחון.

אני מאמין לכחלון. הפוליטיקה שלנו יכולה רק להתברך במנהיג מסוגו. ליוויתי אותו במסע אל מחוץ לליכוד, הבריחה מארמון המשפחה הדורסנית. הוא התייסר, אבל החליט לא לוותר. עשה מה שעשו רבים לפניו: נטש את נתניהו, כדי לחזור בכוחות מחודשים, עצמאיים.

עכשיו הוא יודע שהמשימה שמולו קשה, כמעט בלתי אפשרית. כחלון התפלל להצלחתו של הרצוג. הוא ידע שבממשלת הרצוג הוא יוכל לעבוד. שבוז׳י ישמח בהצלחתו. לא ישים לו רגליים. אצל נתניהו, הוא יודע, ברגע שיצליח, יהפוך לאויב המשפחה. הרי זה כבר קרה לו. אצל נתניהו, הוא יודע, יש מוטו אחד: כל אחד גדול, כשהוא קטן. עכשיו בנט גדול, כי הוא קטן. ברק היה גדול, רק כשהיה קטן. עכשיו זה הוא. זו הסיבה, שהוא לא ימהר פנימה. הוא לא יהיה קל להשגה. מי שחושב שנתניהו ירכיב את ממשלתו הרביעית בקלות, טועה. יש מולו ארבעה מהסוחרים הטובים בשוק. חרדים מצד אחד, כחלון מצד שני, ליברמן ובנט. כולם רוצים הכל. ביבי יזיע.

כחלון מכיר את מלכודת הדבש שנתניהו מכין לו. במלכודת הזו ממש נלכד לפני שנתיים יאיר לפיד. כחלון, בניגוד ללפיד, בא עם ניסיון פוליטי מוכח. יש עליו קילומטראז', והוא גם מכיר את נתניהו מבפנים. מצד שני, יש מולו שתי בעיות קשות: שני מגזרים ימתינו לו, רוטטים מרעב וצמא. החרדים והמתנחלים. על שניהם יאלץ אותו נתניהו להמטיר מיליארדים. וחוץ מזה, ישנן הרפורמות. נשמת אפו של כחלון. הוא יחתים את נתניהו על מסמכים. יקבל את כל הסמכויות, בכתב. לוחות זמנים לרפורמות. גיבוי של ראש הממשלה. הכל בכתב. לא יקבל? לא ייכנס. ייתנו, יקבלו. גם את זה למד מנתניהו.

הבחירות האלה ריגשו אותו. האמת היא, שזה היה באמת מרגש. לא היה לו כסף, לא היו אמצעים. הוא אסף אנשים טובים, הביא מתנדבים. כחלון הוא טיפוס כזה שלא נעים לו ממתנדבים. הוא עבד כנגד כל הסיכויים, התחיל באיחור, עשה כמה שגיאות ליהוק, אבל כל זה בשוליים.

היה רגע אחד, במהלך הקמפיין, שכחלון מצא את עצמו כמטרת דמות של נפתלי בנט. היה זה בעיצומו של קמפיין הגעוואלד של נתניהו, שסיכן מאוד את בנט, שניסה לארגן לעצמו מצביעים חלופיים אצל כחלון. אז כחלון שיגר את היועץ האסטרטגי שלו, הסוקר ישראל בכר, שהרים טלפון לשלום שלמה, ראש המטה של בנט. מה אתם מחפשים אצלנו, שאל בכר את שלמה, אצלנו לא תרוויחו כלום. ביבי שותה אתכם בקשית. תתעוררו, יש זרימה אדירה שלכם אל ביבי, ואתם מחפשים צרות איתנו? במקביל, התקשר ליאור חורב ואיים: אם תלכו לנו על הראש, נלך לכם בחזרה. אחרי חצי יום של קטטה, זה נרגע. הבנטים גילו בינתיים שנשארו בלי אלקטורט. עוד הם מזנבים בכחלון, ביבי נכנס להם לסלון ויצא עם הספה.

בליל הבחירות, אחרי פרסום תוצאות המדגמים, כשעוד היה תיקו, הבחין כחלון בקבוצה גדולה של מפגינים מול האולם שבו התכנסו פעיליו. הוא בירר מי אלה. מפגינים שנשלחו מטעם הליכוד. הם כבר התחילו הפגנה שאמורה ללחוץ עליו לבחור בנתניהו, ולא בהרצוג. עד שההפגנה התארגנה, והרצוג הפך לא רלוונטי. ביבי ידע למה הוא שלח את המפגינים, אמר אחר כך מישהו. כחלון הרי לא סובל אותו. במקרה של תיקו, הייתה נוצרת דילמה.

למזלו של ביבי, אין דילמה. גם למזלו של כחלון. אם היה תיקו, הוא היה מתייסר. ליכודניק בבטן, שלא יכול לסבול את נתניהו, ויהיה, כנראה, שר האוצר בממשלתו הרביעית.

11. קציר איברים

בתחילת הקמפיין עוד טענו אנשי בנט שנתניהו ״עושה טעות אסטרטגית״ כשהוא מחפש את המנדטים אצלנו. כשהוא עושה את זה, הם הסבירו, הוא בעצם מוותר על כל הקולות במרכז. בסוף הקמפיין, מבינים אנשי בנט, על בשרם, שזו לא הייתה טעות. ביבי ניצל, על גבם. איילת שקד אמרה שהציונות הדתית עשתה מעשה הרואי ו״תרמה איברים״ כדי להציל את המחנה הלאומי. שקד צודקת חלקית. כן, נלקחו לא מעט איברים. אבל זו לא הייתה תרומה. בנט משול לאסיר סיני. שני סוהרים נכנסו, לקחו אותו, הרדימו אותו ולקחו את איבריו הפנימיים. זו לא הייתה תרומת איברים, זה היה קציר איברים. נחמה קטנה אחת תהיה לבנט ושקד ביום שאחרי: הגברת נתניהו תיאלץ להיות נוכחת בטקס השבעתה לשרה של באיילת שקד, שנואת נפשה. מילא, לשרה היה כל כך הרבה נחת בשבוע האחרון, היא תעמוד בזה.

במטה בנט דווקא התכוננו לאפשרות שנתניהו ינסה לפלוש לאלקטורט שלהם. הכינו תשובות. הבעיה הייתה שהיו סקרים שגיבו את ביבי. אלמלא הסקרים שהורו על יתרון 4 מנדטים למחנה הציוני בשבוע האחרון, איש לא היה קונה את הגעוואלד. המסקנה מהדברים האלה פשוטה ואכזרית: הסקרים הרעים של ביבי הם הסיבה לתוצאה הטובה.

עכשיו בנט מנסה להיות שר ביטחון. הוא התקשר לכחלון אחרי הבחירות וגישש. תעזור לי להיות שר ביטחון, ביקש. בנט מחפש ברית. לפיד כבר איננו, הוא לא רלוונטי, מי נשאר? כחלון. אבל כחלון לא מחפש בריתות עכשיו. אם יכרות כזו, אז זה יהיה מול ליברמן.

אם בנט יקבל את הביטחון, ליברמן ידרוש, ויקבל, את החוץ. מכיוון שכחלון מקבל את האוצר, לליכוד לא נשאר דבר. נתניהו ינסה להימנע מהמצב הזה. הוא ישחק אותה קשוח. הוא ניצח, כן? הבעיה היא, שמולו יש ארבעה שחקני פוקר קשוחים יותר. כחלון יגיד תודה, הבנתי. לא רוצה? לא צריך. בנט ישחק אותה קשוח. וליברמן? ליברמן מכיר את נתניהו הכי טוב, ובטנו מלאה על ביבי כפי שלא הייתה מעולם. ליברמן משוכנע שידו הארוכה של ביבי בחשה בחקירה שסידרו לו (שוב) לפני הבחירות. הרי ביבי הכיר את התוכנית הגדולה של ליברמן לראשות הממשלה. בשביל מה הוא השתלט על רשויות האכיפה? אז הנה, אין ליברמן.

אז איווט יוכיח שדווקא יש. לא רוצים אותי? לא צריך. נשב באופוזיציה. או מקסימום ניקח חופשה ארוכה ונורה לששת החברים שיישארו מאחור לחבור להרצוג. בעוד רבע שעה בערך יתחיל ביבי לחשוש מפוטש של הרצוג. ממשלת רוטציה בינו לבין כחלון, או משהו. הכי מצחיק, זה שבאמת מדברים על אפשרות כזו עכשיו.

12. מה שאיווט הבטיח

אביגדור ליברמן ניצח כנגד כל הסיכויים. הוא הביא 6 וחצי מנדטים. נתניהו, על פי ההערכה, שתה לו שני מנדטים. העובדה שכל הסוקרים אמרו שהוא לא עובר, גזלה ממנו עוד מנדט־שניים. זו דמורליזציה במחנה וסיבה לא להצביע ליברמן כדי לא לבזבז את הקול. בסוף, אם נחבר את כל זה, נקבל תוצאה דו־ספרתית. מה שאיווט הבטיח. הוא חוזר עכשיו למשבצת הראשונה, שממנה התחיל. הוא איש לא צפוי, שיכול לפרוש, יכול להישאר, יכול גם וגם. אבל את הקמפיין הזה הוא סיים בצורה הרואית. הרוסים עוד כאן, חבויים, מסוגרים, צצים רק ביום בחירות.

13. לא תופעה חולפת

השמאל, לדברי יאיר לפיד, טעה פעמיים. הוא לא הצליח לשכנע את האנשים שרע כאן, והוא לא הצליח לשכנע אותם שהערבים זה לא בעיה. מבחינת לפיד, השמאל כבר לא קיים. הודעה עוד לא נמסרה למשפחה, אבל הוא נלקח מאיתנו. מעתה, אמרו מרכז. לפיד הוא מרכז קלאסי. רגל פה, רגל שם. הוא לא לוקח ברצינות את הרצוג, עם נתניהו הוא יתחשבן בפעם הבאה. במהלך הקמפיין הסוקר שלו, מרק מלמן, אמר לו משהו: אם שני אנשים מנהלים את אותו קמפיין, מישהו מהם טועה.

לפיד חושב שביבי צדק כשהלך לקניבליזציה בימין, אבל הרצוג טעה כשניסה לעשות את אותו דבר בשמאל. לפיד, מבחינתו, איבד שליש מכוחו, אבל הוכיח שהוא כאן כדי להישאר. המפלגה איבדה מנדטים אבל יאיר הצליח, בשלושה חודשים, לצאת מהקבר הפרטי שלו ולהשתפר מאוד במדדים האישיים. המותג שלו, שהיה די כושל במהלך הקדנציה, השתפר פלאים. לפיד הוא רץ למרחקים ארוכים. הוא הוכיח שהוא לא תופעה חולפת. הוא ייתן הצגה באופוזיציה, יטרוף את ביבי מבחוץ והרצוג מבפנים, ובפעם הבאה הוא יהיה שם. מועמד לגיטימי לראשות הממשלה. כפי שהובטח.

14. המודאגים

האיש המודאג ביותר בישראל הוא גדי איזנקוט, הרמטכ״ל. לך תדע את מי הוא מעדיף כשר ביטחון, בין בנט לליברמן. איזנקוט מוכן לפרק אוגדה משוריינת כדי שישאירו לו את יעלון (לא מן הנמנע שיעלון יישאר בסוף). איזנקוט יודע מצוין את המשמעות של ממשלת ימיך חרדים, עם נסיגה מנאום בר־אילן, עם עימות מתגלגל מול הממשל האמריקאי וקטסטרופה מול אירופה. הוא יודע כמה מהר השטח יכול להתחמם כאן. זה הוא, שיצטרך לנקות.

מודאגים לא פחות הם האמריקאים. הרוויחו את הסבל הזה ביושר. הם עשו כל שגיאה אפשרית מול נתניהו, ועכשיו הם מתפלאים. הם הניחו לביבי להגיע לקונגרס מאחורי גבם, לחרחר מדנים בין הממשל למפלגה הרפובליקנית, לצאת בגלוי נגד מדיניות נשיא אמריקאי על אדמת ארה״ב, בלב קודש הקודשים. הם לא גבו מנתניהו מחיר, וכך ביבי עמד שם, על הדוכן, כשהוא נראה כמו אובמה, ואובמה נראה כמו בוז׳י הרצוג. עכשיו הם משלמים את המחיר. מתישהו, נשלם גם אנחנו.