בשעה 18:44 ביום שלישי, שלחתי לכיפוש מסר בוואטסאפ: כיפוש, אם ישאלו אותך מה הצבעת, תגידי מפא״י, כפי שסיכמתי עם בעלי. היא השיבה: ״לא משקרת. עוד לא הלכתי להצביע. אני עם גיא, חזרנו מהים, הוא מאוד התלהב״. בסדר, אבל תגידי שהצבעת למפא״י, כדי שרוברט ייצא לי מהמוח. הוא רצה להיכנס איתי לקלפי, לא נותן מנוחה. ״טוב, איזה פנאט״.
הלכתי לג׳מעה מבסוט חאלס מהגיבוי של האישה. רוברט המתין שם, כרגיל, צד את העוברים והשבים. הוא פתח את היום ב־7:00, כאשר התייצב בקריית שלום בביתו של העובד של אהרל׳ה, כדי לקחת אותו ואת אביו לקלפי. העובד לא ידע מה להצביע, או כך אמר לפחות. הוא ואביו שמו ״מחל״, אבל אמרו לו שהצביעו ״אמת״, ״כי צריך לגרש את ביבי, רוברט״.
כולם הגיעו להתפקד אצל רוברט, ואמרו לו ששמו את הפתק הנכון. זה הזכיר לי את הפריימריז בליכוד, כאשר ידיד שלנו, צדוק מחדרה, ביקש שנתמוך בו. ״את הקולות שלנו יש לך, אל תדאג, גם נביא עוד, יש לנו חברים״, אמרו לו כולם ונשבעו בילדיהם. אבל רגע, הוא אמר, אתם לא חברי מרכז. ״סליחה? התחלת להעליב? התפקדנו בשבילך. טעטע, תראה לו את הקבלות ששילמנו על חברות״. בסופו של יום צדוק קיבל אפס קולות. בסדר, נו, הוא לא המועמד היחיד שתמכנו בו. תמכנו גם במועמדים לבית היהודי, למפא״י, למרצ. אנחנו חזקים בלתמוך במתמודדים, תמיד היינו. חבל שברשימה המשותפת לא באו לבקש תמיכה מאיתנו.
ב־19:32 הגיע מסרון מכיפוש: ״מאמי, החלטתי לצאת להצביע, מה לשים בקלפי?״. התקשרתי במיידי. מה קרה פתאום, את לא יודעת מה לשים? מה אמרתי לך? רוברט זה עלוקה, הוא ירדוף אותנו כל החיים, והבטחת לו. ״תקשיב מתוק, חיים שלי. אני למדתי בבית ספר דתי, הבית של הורי ציוני דתי, אז אמרתי אבל לא התכוונתי. יש לי חופש להצביע מה שאני רוצה?״. רק לא לבית הלבן, אני מתחנן. תעשי גוגל על בניטו מוסוליני, תראי את בנט. אבל תעשי מה שאת רוצה, אני לא כפייתי. ״סבבה. אני מצביעה למשה כחלון. מתאים?״. לכי על זה. אבל לרוברט, את אומרת מפא״י, ברור לך? ״אני לא אשקר, אני אסביר לו שאני פשוט לא יכולה״.
אז כיפוש וגיא הצביעו לכולנו, וכמו כולנו הנציחו את הכאוס בעם שלנו. ב־2013 היו למחנה הלאומי 43 מושבים בכנסת (ליכוד 19, ישראל ביתנו 12, הבית הלבן 12), הם שמרו על כוחם בדיוק. כחלון לקח מאין עתיד של החתיך 8 מנדטים ואת השניים של שאול מופז, הכל התקזז. מפא״י ומרצ שוות 23 מנדטים, היו להן 21 בכנסת ה־19. התנועה ז״ל נותרה עם 6 מושבים, רק באכסניה שונה, לא משנה באיזו דרך הם הושגו.
אז מה השתנה כאן? כלום ושום דבר. רק הסוקרים עשו קופה, טמטמו אותנו עם נתונים לא אמינים, ולא מפסיקים להתנצל ולהסביר, כל הדרך לבנק עם מיליון שקל. ״טעינו רק ב־0.7% בדגימה לכל מפלגה״, טוען קמיל פוקס. והפער? ״כן, הפער בעייתי, רציתי למות״. גם אנחנו, קמיל, רק שאתה תמות עשיר, בגלל דבילים כמונו. ומינה צמח? היא בכלל פארטייה. היא מסבירה לנו שהיא דוגמת 50% מהנשאלים רק בטלפון נייח, כי הם לא אוהבים לשוחח בסלולרי. באמשל׳ך, עד מתי עם השטויות? אמא שלי בגיל 83 מנהלת שיחות של שעות בסלולרי, רק את חיה במאה ה־19. גם כשאת הולכת לבנק, את מבקשת מהכספרית לכתוב לך בפנקס החיסכון, שהפקדת ״בלטה״ של שקלים?
את ליל הבחירות ביליתי במעוז האחרון של מפא״י, באולם הדרייב־אין בתל אביב, משום ששלחו אותי לשדר משם. אני מתעב אותם, כפי שאני מתעב את כל המפלגות באשר הן. הח״כים הישנים והחדשים הגיעו חנוטים בחליפות, הנשים הגיעו לבושות היטב, כפי שנהוג במפלגה של פועלים. כולם חייכו לעשרות המצלמות, כולל של הצוותים הזרים. הפמליות שלהם הפצירו בי לראיין את המחוקקים שבדרך, על ההישג הקרב ובא. חבר׳ה, תרגיעו, לפי המידעים שאני מקבל, אתם בצרות. ״אין לך מושג, אנחנו מרכיבים״. סבבה, נחכה למדגם, אם באמת תנצחו, נקליט את השטויות של האנשים שלכם, שלא דומים לכלום ושום דבר.
שש דקות לפני עשר, טלפנתי הביתה. כיפוש, נגמר הסרט, במקרה הטוב זה שוויון. תתרגלי לביבי דור 4. האיש אשף חבל״ז. ״מאמי, מה ציפית שיהיה? אל תיקח ללב, לנו זה לא משנה כלום״. המדגם שודר, אבל האגו של המפא״יניקים לא אופסן. הפעילים שרו ורקדו, כמו ב־1996. שוב חזרו פמליות העלוקות. ״נו, מה אתה אומר?״, מה שאני אומר זה שאתם לא מעניינים עכשיו כלב מת.
הלכתי לאכול בורקס עם ביצה, ופגשתי את איתן כבל. עיניו הירוקות של אחד הפרלמנטרים הוותיקים במפא״י היו כבויות לחלוטין, הוא בקושי נגס מהנקניקייה. ״אנחנו תלויים בכחלון, כמו הליכוד. אוצר יש לו, אם הוא מתעקש על הבט״פ בשביל גלנט, ודורש אחדות, אנחנו בפנים. יש לו את הכוח״.
כבל, אנחנו מכירים כמה שנים, נכון? זה נגמר, יקירי, כבר מקרינים את הקרדיטים של הסרט. אתה בטח מתכוון לבחירות לכנסת ה־21. ״למה אתה אומר ככה? לא אמרתי לך בשידור שנביא 27 מנדטים? אמרתי או לא אמרתי? חכה ותראה״.
כן, ראיתי. כולם ראו. הגעתי הביתה כדי לצפות ברה״מ שואב לשרה־אנטואנט את השקדיות, על הבמה. ב־3:30 לפנות בוקר כבר ראיתי ברשתות תוצאות אמת. הפרשנים הסבירו שזו עבודה של ארבעת הימים האחרונים. בטח, כך מביאים 900 אלף איש לשים ״מחל״ - רק בארבעה ימים. העיקר שכולם בטוחים שלפרשני ספורט אין מושג, שהם מביאים את האינטרסים והאהבות והשנאות שלהם מהבית, לתוך הכתיבה והשידור. זה נכון, בטח נכון.
והפרשנים ובעלי הטורים, מה הם מביאים למקלדת והמיקרופון? אם בעל טור כותב שיש דיכאון בליכוד, אז מה? היה דיכאון? כן, היה דיכאון מהניתוק הכפוי בדרג המחליט. משיחות שונות עם פעילים, הם כעסו על הזוג הקיסרי. בסניפים אמרו לי שהשטח מת. שבסניף הליכוד בר״ג קיבלו רק 120 אלף שקל במימון לעומת 800 אלף ב־2013, ובהרצליה קיבלו רק 50 אלף. שרים בכירים סיפרו לי באולפנים שהם מצפים לנס, ״שהאישה והבן של״ מנהלים את העייסק לבד, שלא שואלים אותם לדעתם, שהם מנותקים. כבר אמרנו שביבי אשף. ״יודע עשיר נפש בהמתו, וחמור אבוס בעליו״.
זה היה ניצחון אדיר סולו שלו ושל משפחתו, ושל היועצים הקרובים שמינה לעצמו. כל שאר ה־28 מתעלקים על גבו, הם ואלפי הפעילים שמצפים לג׳ובים ופירורים גדולים מהעוגה. הניצחון שלו שקול למהפך של מנחם בגין ז״ל, רק שביבי עשה את הכל לבד.
נרדמתי, רק בגלל העייפות. כיפוש העירה אותי ב־11:00. ״קום מאמי, נלך להוציא את גיא מהגן. הגננת אומרת לי שהוא השתלט על האירוע, וצריך ללמד אותו גבולות״.
אני לא יכול לזוז, כיפוש, כואב לי כל הגוף. תקראי לדודו הפיזיותרפיסט, שיבוא בהול. ״עוד פעם אתה היפוכונדר? מה לא יכול לזוז, מה? מה ציפית שיהיה? שאתה והחברים שלך מאהרל׳ה מכירים את העם? אתה יודע שאני אף פעם לא מבקרת את הטקסטים שלך ואת השידורים. נכון שאתה כועס עלי כל פעם שאני אומרת שזה חמוד, ואתה אומר לי שחמוד זה אוגר על גלגל בכלוב. וכשאני אומרת שהיה לא רע, אז אתה אומר לא רע זה לא טוב. אבל אתה לא מכיר את הציבור״.
תקשיבי לי טוב, אין כביש בארץ שלא נהגתי בו, אין עיר שלא עברתי בה, ושהיתי בעל כורחי בתיכון חקלאי בפנימייה. אל תגידי לי מה אני מכיר. ״חיים שלי, לנסוע לאשקלון כדי לאכול קבב בניצחון, או לאשדוד כדי לאכול באידי, ולקחת אותי לירושלים לאכול אצל הכורדי, או לנס ציונה לתימני לאכול מרק ריאות, זה לא להכיר את הציבור. יאללה קום, אל תיכנס לי לדיכאון עכשיו״.
כיפוש, באמשלי, אני לא יכול לזוז, שחררי לחץ. תעירי אותי בארבע, בטח ארגיש יותר טוב. בואי ננסה. ״אני מכינה לך קפה. רוצה עוגת שיש? בוא תראה את לוסי בערוץ 2. אתה הרי מפנטז עליה, לא?״.
קמתי וצפיתי בדידי הררי מסביר ללוסי כמה ביבי גאון. תקשיבי, כיפוש, תקני הרבה פופקורן, כי אני רוצה ליהנות ולצפות בסרט ברגוע. ״על איזה סרט אתה מדבר?״. את יודעת שיתחילו הגינויים באו״ם והאמריקאים לא ימהרו עם הווטו; שהעובדים בחיל, כיל, נמלים, עוונטה וחארטה וחברת החשמל יתחילו לשבות קצת, אני רוצה להיות רגוע עם הפופקורן, כי זה יהיה סרט אימה.
את מכירה מנהיג דמוקרטי שעולה לשידור ומזהיר את בני עמו לרוץ לקלפיות, כי הערבים מגיעים בהסעות, ולו ולג'מעתו אין כסף להסעות? תארי לך את אנגלה מרקל מאיצה בגרמנים הלבנים והבהירים, צאצאים מהתקופה היפה שלהם בזמנו של אדולף לרוץ להצביע, כי הטורקים האלה מגיעים בהסעות; את ברק אובמה ומיט רומני מזהירים את הלבנים מפני השחורים וההיספאנים; את פרנסואה הולנד מזהיר מהמוסלמים והערבים בצרפת. את מבינה שאת שייכת לעם היהודי, שהוא הגזעני ביותר באנושות שדוגלת בדמוקרטיה?
״מה אתה רוצה ממני, תגיד? אני גזענית? לי אין שום כוונה לשנות, כי אין לי את הכוח. יאללה, תתלבש ותפסיק לעשות לי הצגות של הומניסט. אני מכירה אותך טוב מדי. טוב שאתה לא אומר לי היום שהפער בינינו גדל, מ־500 ל־750 שנה, עד שאני אגיע לאליטה האירופית שלך. ושאני צריכה להודות לך שנתת לי שם אירופי אליטיסטי, שהפירוש שלו באוקראינית זה סוחר בקר. נו, נו, כאילו אתה צאצא של הרמב״ם או של טולסטוי. כן, חיים שלי, אתה ממש מכיר את הציבור. נו, תזדרז, צריך להוציא את גיא מהגן. אתה בא או לא?״.
אני בא, ניסע באוטו, אני מרגיש לא טוב. ״מה אוטו עכשיו, מה? זה כמה בתים כאן ברחוב. למה אתה חייב לשגע אותי?״. תגידי, בא לך לעבור לברלין? את קצת שחומה, יחשבו שאת טורקיה, ואני הם חייבים לי אחרי שעשו סבון מהמשפחה של סבא שלי, אז נוציא מהם רנטה יפה. מה את אומרת? ״אני אומרת שתשתוק קצת. כשאנחנו מגיעים, חבק את הילד, אתמול הוא חיפש אותך בחדר כל הזמן״. זה היה לפני שהוא שבר לי את השעון המעורר מרוב געגוע? האמת, חבל לי עליו. כבר בבחירות הראשונות שלו כאן הפכתי אותו ללוזר כמוני. ״לא, הוא לא. למזלו אמא שלו יותר חכמה והצביעה כחלון. הוא ווינר אמיתי״.
בערב התחילו לחלק את השלל. ברור שהממשלה תגדל, הרי הם חברתיים החבר׳ה מהימין, אז מה זה עוד 300־400 מיליון בשנה על כמה משרדים מיותרים. דני דנון הכסיל דורש משרד חברתי, שמעתי את זה במו אוזני. הוא חושב שמגיע לו, כי הוא שכח שקרא תיגר (טוב, לא בדיוק תיגר, הרי ביבי מעך אותו) על הבוס. ויובל שטייניץ מאיים להתפטר. וואו, בטח ביבי נורא מתרגש מזה, כמו הפרחה הפרלמנטרית מירי רגב, שעכשיו דורשת להיות פרחה מיניסטריאלית. הם לא מבינים שהמשחק נגמר, אין איומים יותר, בטח לא במפלגת הבית, הם בעצם מיותרים ודי מעיקים, וביבי לא חייב להם כלום.
מעניין מתי אורי אריאל וג׳מעתו יוצאים לקרב נגד נפתלי בנט. זה יהיה יפה, כי כמו בתורה, זו תהיה מלחמת חורמה. איזה מזל יש לחבר שלי אלי אוחנה? הוא אומנם גורש מהעיר, אבל לא אולץ לשתות את מי הביוב. הוא היה נותר מחוץ לרשימה של הבית הלבן, שכוללת מזרחי אחד (הרב בן־דהן) שפשוט שכחנו, אבל בצעירותו היה כדורגלן בהפועל ב״ש; רק שלא נקבל מישהו או מישהי מהפאשיסטים האלו במשרד לבט״פ, כי אז באמת יהיה תוהו ובוהו על פני הארץ. גם משרד המשפטים מסוכן לחבר׳ה האלו.
ואלי ישי בחוץ, אז נפטרנו מחניוק בלתי מועיל אחד, אבל נותרנו עם שתי מפלגות טפילות: זו תהיה פעם ראשונה שגנב מורשע ואסיר לשעבר חוזר למקום הפשע, 23 שנה אחרי, כשר בממשלה.
כן, אריה גנב־זכאי־צדיק־תמיד, רוצה את משרד הפנים; יעקב ליצמן, איש ישר, רוצה לחזור למשרד הבריאות, מוישה גפני רוצה לחזור לחלק את השלל בוועדת הכספים, מה שהיה הוא שיהיה.
העיקר שמדברים בימין על בשורה חברתית, שידאגו לנו. כן, בטח ידאגו, אבל רק לעצמם; אהבתי בכל הקמפיין המטונף שהיה כאן שביבי הגדיר את מפא״י כשמאל, שנתמך על ידי הערבים, ופסל חבר בוועדה לקביעת חתן פרס ישראל משום שתמך בסרבנות. זה נכון, אבל הימין ישלוט בתמיכת החניוקים, שידרשו ויקבלו ביטול סנקציות על עריקות מצה״ל וסרבנות להתגייס, ובנוסף יקבלו אישור לשדוד את הקופה הציבורית. זה ממש יפה איך הרס״ן בנט מהסיירת יאבד שליטה גם על משרד הדתות וגם על גיוס חובה לצה״ל. זה ממש וגר זאב עם כבש. רק מי כאן הזאב ומי זה הכבש?
ולפני אחרונים־אחרונים ולא חביבים זה המפא״יניקים. מתי הם דוקרים את בוז׳י בגב? ימתינו 14 חודשים לוועידה? אם הוא לא נכנס לממשלה כדי להשתתף בביזה, כמה ארכה הם נותנים לו? כמו לעמרם מצנע? כמו לשלי? כמו לעמיר פרץ, ששלי דקרה אותו בגב? כמה זמן זה ייקח? חשוב שבמפא״י יפנימו נתון אחד - הסיפור מיום שלישי זה להרבה שנים, הרבה מאוד. ביבי היה פגיע, אבל חיסל אותם. אז אין אפשרות להיאבק יותר על שלטון - אלא אם כן תל אביב תדרוש אוטונומיה, כמו קטלוניה - אבל לא תקבל. כי כמו בברצלונה, המס בעיר הלבנה מחזיק את כל המפעל הציוני מעבר לקו הירוק. ברור לכולם? מה לא ברור?
ואחרון חביב זה יאיר׳קה. הוא חטף בראש מכחלון. איך אמר לו מוישה? אני מרמי לוי ואתה מטיב טעם. איך נלך ביחד? אבל האגו הרג את אין עתיד. האגו הרג את האיש שהצהיר שביבי נתניהו גמר. יהיה יפה אם יאיר׳קה החתיך יוזמן לקואליציה וייעתר להזמנה. יהיה מדהים, כי זה יהיה הסוף הפוליטי של השרלטן.
בשמונה בערב טעטע התקשר. ״תקשיב לי, קוף, אל תתלהם. אתה לא מבין בפוליטיקה, מירי יכולה לקבל פתאום את משרד התקשורת״. עזוב אותך משטויות, נגב וגליל גג, ירדת מהפס? ״קוף, תקשיב לי, אני אוהב אותך. היא תחסל חשבונות, דיר־באלאק יא עמי, אל תעשה שטויות. תקשיב לי, יש לי ניסיון״.
חזרתי הביתה. כיפוש, דברי עם אמא שלי מחר, תיקחי ממנה את הדרכון הפולני, צריך להוציא אזרחות אירופית. אל תשכחי. ״למה מאמי, מה קרה פתאום פולין? אני הרי קצת שחומה, שכחת?״. לא, לא, תביני, פשוט אין ברירה, הדליפו לי עכשיו שיש מצב שמירי רגב שרת התקשורת. את מבינה את ההשלכות, כן? ״עוד פעם אתה היסטרי? אולי תחזור לציפרלקס? מירי מרוקאית, אני מרוקאית, יהיה בסדר. היא לא תיקח פרנסה מהבן שלי. תשאיר לי את זה. ומילה אתה לא כותב עליה מעכשיו, אפילו לא אות. הבנת אותי? או שאני צריכה להזכיר לך כל יום?״.
הבנתי, בטח שהבנתי. הפעם הייתה הפעם האחרונה. עד לשבוע הבא.