להבדיל מהסקרים, תוצאות האמת של הבחירות חסכו מהנשיא ראובן ריבלין כאב ראש חוקתי. החוקה הישראלית קובעת כי ממשלה מכהנת מכוח אמונה של הכנסת. אמון הכנסת לעניין זה הוא רוב חבריה, כלומר לפחות 61 חברי כנסת שתומכים בממשלה. הם יכולים להעניק את תמיכתם בדרך של שותפות פעילה בקואליציה, כממשלת רוב, או מחוצה לה, כממשלת מיעוט שלפי הניסיון הינה לרוב קצרת טווח.
״חוק יסוד: הממשלה״ נחקק לראשונה בשנת 1968, ומאז עבר מתיחות פנים אחדות. הוא שיקף במידה רבה את התנהלות החיים הפוליטיים כפי שהיו במהלך העשורים הראשונים לכינונה של המדינה. אז היו בעיקר שני גושים פוליטיים גדולים: הגוש הסוציאל־דמוקרטי שכלל את מפא״י, אחדות העבודה ומפ״מ, וגוש לאומי־ליברלי שכלל בעיקר את חירות, הציונים הכלליים ואחר כך את המפלגות הליברליות.
בנוסף לשני גושים אלה פעלו מפלגות דתיות וחרדיות, שכללו בעיקר את המפד״ל, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. עיקר עניינן באותם ימים היה עיסוק בענייני דת ומדינה ושמירה על האינטרסים המגדריים של ציבור מצביעיהן.

כל מערכת בחירות באותם ימים הסתיימה בתוצאה ברורה. אחת מהמפלגות, בדרך כלל מפא״י, זכתה ברוב המושבים בכנסת. הנשיא היה מטיל על ראש המפלגה להקים ממשלה, והוא היה עושה זאת יחסית בנקל. באותה עת, אגב, הנשיא יכול היה להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת שלא כיהן בסופו של דבר כראש הממשלה, אלא כונן אותה עבור ח״כ אחר שיעמוד בראשה.
כך, למשל, פעל לוי אשכול בראשית שנות ה־60, כשכונן ממשלה וקואליציה עבור דוד בן־גוריון. כיום, בעקבות שינויי חקיקה, מצב זה אינו אפשרי והאדם שעליו מטיל הנשיא את מלאכת המרכבה של הקמת הממשלה הוא זה שעומד בראשה.
סעיף 7 ב״חוק יסוד: הממשלה״ קובע: ״משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך״.
על פי נוסח החוק על נשיא המדינה מוטלות שתי משימות: להתייעץ עם חברי הכנסת ולאחר ההתייעצות להטיל על אחד מחברי הכנסת להקים את הממשלה. לכאורה לנשיא יש סמכות רחבה ושיקול דעת להחליט על מי הוא מטיל את המלאכה. אולם אם כשל חבר הכנסת בהרכבת הממשלה, לנשיא יש ניסיון אחד נוסף להטיל את המשימה על חבר כנסת אחר, ואחר כך עוברת הסמכות למליאת הכנסת. כלומר, על הנשיא להעניק את המנדט לאותו חבר כנסת בעל הסיכויים הריאליים ביותר להצליח במשימה, ולא על פי נטיות לבו, אהבותיו ושנאותיו.
החוק מטיל על נשיא המדינה את חובת ההתייעצות עם נציגי הסיעות בטרם יחליט על מי להטיל את הרכבת הממשלה. לכאורה מדובר בהתייעצות, וכידוע אין חובה לקבל עצות. אולם כאשר עלתה הסוגיה בהליכי בג״ץ שונים, שבהם דובר על נושאי משרה שהחוק מחייב אותם בחובת התייעצות, פסק בית המשפט העליון יותר מפעם אחת כי ההתייעצות הינה עניין מהותי ולא דבר מה טכני או פורמלי.
בית המשפט העליון קבע כי חייבת להיות ״התייעצות ממשית״ שמטרתה לתת הזדמנות נאותה לנוגע בדבר לנסות לשכנע את מי שבידו הסמכות לקבל החלטה, וכי על מקבל העצה לקבל אותה בלב פתוח ובנפש חפצה, ולא כעניין טכני שנעשה כלאחר יד. פעמים אחדות בית המשפט העליון לא היסס וביטל החלטות מוסמכות של נושאי משרה שלטוניים בשל התייעצות לקויה.
ב־16 מתוך 19 כנסות נתן הנשיא את המנדט לראש הרשימה הגדולה, והוא הרכיב ממשלה. אכן חיים פשוטים לנשיא, למועמד המוביל וגם לפרשנים הפוליטיים. ב־1984 נרשם אירוע חריג כששני הגושים קיבלו מספר שווה של מנדטים, והנשיא חיים הרצוג גרם ליצחק שמיר ושמעון פרס, ראשי המפלגות הגדולות, להקים ממשלת רוטציה.
ב־2009 נרשם אירוע חריג נוסף, כשמפלגת קדימה בראשות ציפי לבני זכתה במנדט אחד יותר מרשימת הליכוד, אך גוש הליכוד היה גדול יותר, והנשיא שמעון פרס הטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו, שזכה למספר ממליצים גדול יותר מלבני. כך היה גם בבחירות של 1996, כשנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, אף שלמפלגתו היו שני מנדטים פחות ממפלגת העבודה. אולם באותה שנה הבוחר נדרש להצביע בשני פתקים: לבחירת מפלגה לכנסת ולראשות הממשלה, ובקרב שנערך ״ראש בראש״, גבר נתניהו על שמעון פרס שהתמודד מולו.
בהיבט החוקתי ריבלין אינו אמור להתלבט יתר על המידה בשאלה על מי להטיל את הרכבת הממשלה. לנתניהו יש רוב של מנדטים, ונראה שיהיו לו רוב של תומכים שימליצו עליו בפני הנשיא. ועדיין, אם מפלגת כולנו בראשותו של משה כחלון תימנע מהמלצה ברורה לנשיא, כי אז קיימת אפשרות שנשיא המדינה, כמבוגר אחראי, יכפה על הצדדים ממשלת אחדות לאומית בתנאים כאלה ואחרים.