האשם במהומה הדוחה, עוד לפני אמיר חצרוני, הוא מי שהציב בצד אחד של הזירה אשת תקשורת קשוחה כמו אמירה בוזגלו, ומצד שני את חצרוני. בחברותא שכזו אי־אפשר להתפלא שאחרי כמה דקות מתעוררים מצרחות ופרעושים.
אתה יודע בדיוק מה תקבל מחצרוני. לאן שזה לא ילך, זה יהיה בוטה במקרה הטוב, ודוחה במקרה המתקבל יותר על הדעת. מה גם שאת החוכמות בענייני סלקציה לעולי מרוקו שפלט אתמול ממעמקי המעי הגס שלו הוא כבר כתב בדף הפייסבוק שלו. אפשר היה למזער נזקים כשהעסק החל להידרדר ופשוט לכבות את המיקרופון של חצרוני ולתבוע ממנו להסתלק מהאולפן.
ב״קשת״ התבלבלו, לא הגיבו במהירות הנדרשת בזמן אמת, והניחו לחצרוני לכלות את כל המחסנית, ורק אז יואב לימור הצטער והתבייש וביקש מחצרוני לעזוב את האולפן.
אם יורשה, אני חולק גם על בחירת האייטם. מוסכם על כולנו - לפחות על מרביתנו - שמוטב אם גרבוז היה שומר לעצמו את הפנינים שפלט בכיכר רבין. הבחירות כבר מאחורינו, עכשיו הזמן להרגיע, אז מה היה לאנשי ״קשת״ לחזור ולבוסס במדמנה חסרת התועלת הזו?
וכך, באופן דומה, התקוטטו אתמול בביצה אחרת שניים מבכירי עיתונאי הטלוויזיה - רביב דרוקר ועמית סגל, על אופן סיקור מערכת הבחירות והשפעת ההשקפה הפוליטית האישית על הסיקור, שהייתה או לא הייתה. נשבע לכם שניסיתי לקרוא את פרטי הוויכוח. אבל נשברתי. הבחירות מאחורינו, איכשהו צריך לנסות ולהרגיע, להשאיר את המהומה מאחורינו. בין אם שם משפחתך הוא חצרוני, ובין אם הוא דרוקר, לא צריך לצאת לרחובות עם סכינים.
אפשר לחפש גם אתנחתות קומיות. כמו למשל זו של ח״כ יריב לוין, שהצטער אתמול שמרבית קולות הערבים הלכו לרשימה המשותפת. צודק יריב לוין. מצער ואפילו מפתיע שקולות הערבים לא הלכו לראש הממשלה.