1. סוגרים את הפינה
בזמן שהשתעשענו בקמפיין הבחירות, צה״ל בנה בצפון צוק. בין שישה לשמונה באגרים ענקיים מכרסמים כבר כמה שבועות את המורדות של ואדי קטעיה, שמפריד בין ישראל ללבנון בגליל המערבי. הצלע התלולה של הוואדי, שבין גדר הגבול ל״קו הכחול" (הגבול הבינלאומי העובר בתחתית הוואדי) רוחשת כלים הנדסיים ענקיים בשירות צה"ל. השטח כולו נסגר ואסור לכניסה. יחידות מיוחדות של צה״ל, כולל טנקים, מאבטחים את הגזרה מקרוב. מדובר במבצע לוגיסטי אדיר, שיימשך כמה חודשים ומטרתו פשוטה: הפיכת מורדות הוואדי האלה לצוק תלול בזווית כמעט ישרה, צוק שיהפוך למחסום טופוגרפי טבעי בלתי עביר ויקשה על כוחות קומנדו של חיזבאללה גישה מהירה ליישובים ישראליים על הגדר.
מדובר בקו הגבול שנמשך לאורך קילומטרים מקיבוץ חניתה ועד העיירה שלומי. תוואי השטח בעייתי להגנה, מכיוון שהקרקע מכוסה צמחייה עבותה וסבוכה, ותלולה במיוחד. מהאזור הזה חדרו לפני 13 שנה בדיוק המחבלים שביצעו את פיגוע הירי בצומת מצובה, פיגוע שבו נהרגו שישה ישראלים כולל קצין צה״ל סרן גרמן רוז׳קוב. זהו גן עדן לכוחות גרילה מאומנים שיכולים להתגנב כמעט בביטחון אל עבר גדר הגבול הישראלית, לחצות אותה במהירות ולמצוא את עצמם תוך דקות בתוך יישוב ישראלי. בתנאים האלה, למגינים יש נחיתות בולטת אל מול יתרון ההפתעה של התוקפים. צה"ל לא יכול להיות כל הזמן בכל מקום.
בצה"ל מקשיבים למה שאומרים חסן נסראללה ואנשיו באחרונה, ולאיומים המפורשים כי בעימות הבא עם ישראל "חיזבאללה יכבוש חלקים מהגליל". מדובר באיום בומבסטי ונטול כיסוי, לאור יחסי הכוחות בין הצדדים, אבל מאחוריו מסתתרת סכנה אמיתית למחטף זמני של חיזבאללה, שיכול להשתלט בהפתעה על קיבוץ או כמה בתים בפאתי יישוב ישראלי, עד שייהדף ויחוסל בידי צה״ל. אירוע כזה יטלטל את התודעה במזרח התיכון כולו. מאז מלחמת העצמאות לא איבדה ישראל יישובים לטובת פולש ערבי (את יישובי הגולן פינתה ישראל ביוזמתה במהלך מלחמת יום הכיפורים). לאף אחד אין כוונה להתחיל עם זה עכשיו.
הפרויקט המתואר כאן מבוצע על ידי עוצבת הגליל, בפיקודו של תא״ל מוני כץ. הוא נחשב ל״בייבי״ של מח״ט 300, אל״מ אלון מדנס, שמפקח אישית על העבודות ונחשב לאבי הרעיון. העבודות צפויות להימשך עוד כמה חודשים. כשהפרויקט יושלם, תיבדק האפשרות לבצע עבודות דומות במקומות נוספים לאורך הקו. עלותו הכספית של הפרויקט אדירה, כבר עכשיו הוא יקר יותר מהתקציב של עוצבת הגליל כולה.
בשלב הראשון, גילחו בולדוזרים ענקיים את הצמחייה וחשפו את הקרקע לאורך מאות מטרים. אחר כך הגיעו הבאגרים הגדולים, שהחלו לזחול לאורך המתלול, במקביל לגדר (מצדה החיצוני), ולכרסם את קירות הוואדי. כך הולך והופך ואדי קטעיה לצוק ענק, סוג של קיר תלול, שהופך את הגישה לגדר של חניתה לבלתי אפשרית ללא ציוד סנפלינג.
המבצע הזה יגיע בסוף עד שלומי ו"יסגור" מבחינת צה"ל פינה פגיעה בגזרה המערבית. אף אחד בצד הישראלי לא משלה את עצמו שאפשר להסתתר מאחורי צוקים או מכשולים טבעיים לנצח. אבל אין סיבה לא לנצל יתרונות טופוגרפיים ואף להעצים אותם. צוק תלול כזה, לאורך קילומטרים, מצמצם מבחינת חיזבאללה את האפשרויות ומאפשר לצה"ל להיערך טוב יותר לאורך הגזרה המצומצמת. אם יהיו צוקים נוספים כאלה לאורך הקו, יוכל צה״ל להיערך בהתאם ולצמצם את פוטנציאל ההפתעה של חיזבאללה.
לא, אין סיבה להאמין שחיזבאללה מתכוונים לפלוש לכאן בקרוב. בינתיים הם מדברים, לא פולשים. נסראללה מתוח עד קצה גבול היכולת שלו בגזרות רבות: צפון לבנון, שם דאע"ש וגורמים סונים קיצוניים מאתגרים את צבא לבנון ובעיקר את חיזבאללה. סוריה, שם לוחמים אלפי לוחמי חיזבאללה, מאות מהם נהרגו בשנתיים האחרונות. דרום רמת הגולן, שם משתתף חיזבאללה במאמץ התקפי שנועד להדוף את ג׳בהת א־נוסרה אחורה, כדי שלא תושלם תנועת מלקחיים לעבר דמשק, וגם ביירות עצמה, שם סופג חיזבאללה פיגועים אצלו בחצר האחורית.
גם החזית הפנים־פוליטית בלבנון רותחת, וחיזבאללה נאבק בשחיקה מתמדת במעמדו ובתסיסה של לא מעט יריבים פוליטיים אל מול ההרפתקאות המסוכנות שאליהן הוא גורר את לבנון כולה. מצד שני, המתח הגואה בין ישראל לאיראן, החזית החדשה־ישנה שנפתחה לאחרונה ברמת הגולן, הנוכחות המוגברת של משמרות המהפכה האיראניים בסוריה ובלבנון והמו"מ בנושא הגרעין, שמתקרב לשלב הקריטי שלו, גורמים לצה״ל להגביר ערנות ולהתכונן לכל תרחיש.
2. רוח ביבי
למחרת הבחירות חזרתי לספר (״נתניהו, הדרך אל הכוח״) שכתבתי על בנימין נתניהו בשנת 1997, שנה לאחר שנבחר, בהפתעה מהדהדת, לראשות הממשלה. לפרק המבוא בספר קוראים ״רוח ביבי״.
הנה כמה קטעים מתוכו: ״נתניהו הוא מכונה אנושית. המנוע מורכב מנחישות, עקשנות, חתירה מתמדת, בלתי מתפשרת, לא נכנעת לעולם, לעבר מטרה מסומנת מראש... זוהי 'רוח ביבי'. הרוח שנשבה בו כנער בארה״ב. שדחפה אותו בסיירת מטכ״ל. שהזינה אותו במכללה היוקרתית בבוסטון. שנשאה אותו מהשגרירות בוושינגטון אל בניין האו״ם, ומשם לליכוד ולמשרד ראש הממשלה, בניגוד לכל הסיכויים והתחזיות... והשאלה הגדולה שניסינו לענות עליה, היא: מה קרה לרוח ביבי? לאן נעלמו בשנה האחרונה הנחישות, העקשנות, הדבקות במטרה? איך הפך מי שניצח כנגד כל הסיכויים, למי שאינו מסוגל להחליף שגריר, לבחור ראש לשכה או למנות יועץ משפטי לממשלה?״.
היו אלה ימי הקדנציה הראשונה העליזים. נתניהו היה צעיר פוחח, שנקלע לשיכרון כוח, שהביא לסחרור, שהוביל לתבוסה ב־1999. באותם ימים סקנדל רדף סקנדל (ממש כמו עכשיו), פארסה הקדימה פאדיחה (״בר־און חברון״ כמשל), ביבי לא הצליח לנהל את המדינה בשלווה והפסיד את השלטון. אבל ״רוח ביבי״, מסתבר, לא נעלמה. היא צצה מחדש בשבועיים הראשונים של חודש מרץ השנה.
משהו הפעיל אצל נתניהו את היצר הנושן ההוא, שהופך אותו למכונת מלחמה משוכללת. בדרכו לניצחון בבחירות הוא חצה כל גבול, התעלם מכל קו אדום, לא לקח שבויים וזלזל בטווחי הביטחון הנדרשים ממנהיג אחראי. מבחינתו, המטרה קידשה את כל האמצעים. הוא השיג את המטרה. אגב, נתניהו משוכנע שפעל נכון, כי יש בו הבנה פנימית משיחית עמוקה שבלעדיו, ישראל אבודה. ולכן, כדי להישאר בשלטון (ולהציל את ישראל), הוא נדרש לעשות הכל, כולל הכל. וכך עשה.
הניצחון שנחל בבחירות היה ניצחון אישי מכריע. הצד שהפסיד מבלה מאז בניתוחים מפליגים של הסוגיה ״איפה טעינו״ (התשובה: איפה לא), אבל זה כבר לא באמת משנה. מה שחשוב זה, שנתניהו צריך עכשיו לאכול את מה שבישל. אין מי שינקה אחריו. התוצאות של מה שעולל בשבועות האחרונים מצטופפות מולנו ובאות לידי ביטוי במתקפה חסרת התקדים של הממשל האמריקאי על נתניהו ועל ישראל. הוא רכש את הסחורה, אנחנו נשלם את המחיר.
האם צריך להיבהל ולשבור את הכלים? ברור שלא. ככה זה בדמוקרטיה. זהו רצון העם. המדינה תשרוד. ישראל ידעה קשיים גדולים בהרבה מאלה בשנות קיומה. צריך לקבל את הכרעת הבוחר בהכנעה ולממש אותה. זו בדיוק הסיבה לכך שאסור להניח לחברים במחנה הציוני לגמגם. נתניהו צריך להקים את הממשלה הימנית־חרדית הצרה שעליה חלם. עם החרדים, עם בנט, עם ליברמן וכחלון גם. יצחק הרצוג צריך להשלים עם ההליכה לאופוזיציה וללכת לשם בכוונה שלמה ובתקווה גדולה. שום הצעה של נתניהו שתגיע, אם תגיע, אסור שתשנה את המצב הזה.
למה? כי הגיע הזמן שדרך הימין תיבדק בדיקה אמיתית. נכון, מדינה היא לא שפן ניסיונות, אבל מצד שני זה לא ניסיון. זה רצון הבוחר כפי שהשתקף באופן ברור בבחירות דמוקרטיות. הציבור הישראלי חושב שדרך הימין נכונה, ולכן צריך ללכת בה. נקודה. לא כדי להוכיח משהו למישהו, אלא כדי לבדוק אותה, פעם אחת ולתמיד. אם יתברר שהדרך הזו מובילה לאסון, אפשר יהיה להחליף את השלטון וללכת בדרך אחרת. אם יתברר שהיא באמת הדרך הנכונה? אחלה.
עד היום נתניהו לא באמת הלך בדרך הימין. לא היה לו האומץ הנדרש. הוא ניסה ללכת עם, ולהרגיש בלי. הוא זגזג בין דרך הימין לדרך המרכז, עם גיחות קצרות ופיקטיביות לשמאל. באופן הזה הוא בעצם לא הלך באף דרך, איבד את קו האשראי שלו, הפך לשקרן מועד בעיני כל העולם והמאיס את עצמו גם על הציבור הישראלי, יותר מפעם אחת.
הגיע הזמן שהדרך הזו תקבל את ההזדמנות שלה. עם בנט בעמדת מפתח, עם הקפאת או הפסקת ״תהליך השלום״, עם תנופת בנייה בהתנחלויות, עם כספים לחרדים, עם איומים נוסח ליברמן על שאר העולם. אגב, יהיה נחמד אם נתניהו יצרף לדיבורים האלה, גם מעשים. יהיה מרענן אם בפעם הבאה, כשחמאס יוריד את המדינה למקלטים, נתניהו יעשה מה שהבטיח לעשות, כמנהיג מחנה הימין הישראלי.
אל תעצרו את נשימתכם. זה לא יקרה. נתניהו, יחד עם שר הביטחון שלו משה יעלון, קיבל החלטה אסטרטגית לחלץ את חמאס מהקבר. נתניהו בונה עכשיו את חמאס ומנהל איתו מו״מ. הסגר על עזה כמעט לא קיים. ישראל מסייעת, דוחפת סחורות, מתאמצת להפוך את חמאס לגורם לגיטימי. מי שרוצה לתווך בין ישראל לחמאס היא קטאר, אותה קטאר שאת הצעת הפסקת האש הראשונה שלה בצוק איתן ישראל דחתה, לטובת ההצעה המצרית. אז, קטאר סימלה את כל הרע. עכשיו, היא סמל הטוב.
מצרים הגדירה את חמאס לאחרונה כארגון טרור ומנהלת מולו מלחמת חורמה. ישראל, בצד השני של הגבול, מספקת לו לגיטימציה ומעגנת את שלטונו. למה? כנראה כדי להחליש את אבו מאזן. למה? כי עם אבו מאזן עוד נצטרך, שומו שמיים, לנהל מו״מ. מה שמזכיר לי שבשנות ה־80 המצאנו את חמאס (אצל שמיר ורבין) כדי להחליש את אש״ף. כן, אנחנו מחלישים אותם כבר שנות דור.
המרה השחורה בשורות המרכז־שמאל מיותרת. לא, שום דבר לא אבוד. הפסדתם בקרב, לא במערכה. הקמפיין לא היה טוב, המועמד (הרצוג) היה פגיע להתקפות על רקע ביטחוני, המסרים לא היו חדים. החיבור בין הרצוג ללבני היה בעייתי, הרוטציה הייתה טעות. הקמפיין היה אשכנזי נטו, לבנבן לחלוטין, כולם עם עיניים כחולות ובלוריות זהובות נושאים עיניים אל האופק, שבו זוהרים אורותיה של תל אביב. ככה לא מנצחים בבחירות בישראל. מי שרוצה מסילות לגוש השני, צריך להתנהג בהתאם. לרדת לשטח. להתערבב.
בדיעבד, שאול מופז היה עדיף על עמוס ידלין. לא כי ידלין אינו ראוי. אין ראוי מידלין. קצין, ג׳נטלמן, ראש אמ״ן משובח, טייס אמיץ, ניתוחיו האנליטיים והבנתו האסטרטגית נמצאים בליגת העל. העובדה שהסכים להגיע ללא מקום ברשימה לכנסת תיאמר לזכותו. אבל ידלין אינו קמפיינר. בלי מדים, הוא לא משדר את מה שצריך לשדר. הוא עוד אשכנזי עם עיניים כחולות. אם הפוסטר של המחנה הציוני היה מכיל גם את עמיר פרץ ושאול מופז, העסק היה נראה אחרת. ואם הרצוג היה מסתער מהרגע הראשון על יאיר לפיד עם רצח בעיניים ומוריד אותו ל־5 מנדטים, העסק היה נראה אחרת. וכל הכבודה הזו, שקראתם כאן עכשיו, היא חוכמה בדיעבד.
נכון, שלטון נתניהו לוקח את ישראל למקומות רעים. הזוג הקיסרי בבית ברחוב בלפור חצה את כל הקווים, ועכשיו יעשה את כל זה ביתר שאת. הם מאמינים שנמשחו למלוכה והשתכנעו שהם בני אלמוות. זה מסוכן. מה שפעם היה נלחש מפה לאוזן, הפך לנחלת הכלל, אבל לכלל לא אכפת. הציבור מוכן לקבל את כל מה שדולף משם (ושיהיה ברור: כל סיפורי מני נפתלי מדויקים לחלוטין ומושמעים באוזני מפיהם של עשרות עדים כבר שנים ארוכות), לסתום את האף ולהצביע ״מחל״. אז זה מה שיהיה.
אתם יודעים מה? אולי טוב שהמחנה הציוני לא ניצח. הרצוג היה מקים ממשלה בשיניים ובציפורניים, דונם פה וטלאי שם, עם חרדים ולפיד ביחד, עם ליברמן וסתיו שפיר באותה סירה, זה היה נראה כמו שזה נשמע, זה היה חורק ומתנדנד ונופל ומחזיר את ביבי או מי מתואמיו במהירות לשלטון ולהרבה זמן. כנראה בסוף, מה שקרה ב־17 במרץ השנה, זה מה שהיה צריך לקרות.
וסיפור קטן לסיום הסאגה הזו: בואו נקרא לו ק'. הוא חבר שלי, עובד איתי באחד מאמצעי התקשורת הדיגיטליים, בתפקיד בכיר. בן 30 ומשהו, אבא טרי. אינטליגנטי, נמרץ, ציוני, מרוצה מהחיים. במקור, מאשדוד, הורים עלו ממרוקו. סיפור הצלחה ישראלי. אמר שיצביע בבחירות עבור לפיד. למחרת הבחירות, הגיע זורח כולו. איזה מנותקים אתם, אמר לי ולעוד כמה. התברר שהצביע ״מחל״. למה ״מחל״, שאלתי אותו. סיפר שבשבת היה באשדוד, אצל החברים שלו מהילדות. הם אמרו לו שהחבר׳ה שלו בתל אביב מנותקים. יפה, אמרתי, אז בגלל זה הצבעת ״מחל״? לא רק בגלל זה, אמר. מה עוד, שאלתי. תשמע, הוא אמר, האנשים פה לא אוהבים שיורים עליהם טילים.
ומה קרה בקיץ, שאלתי אותו. טוב, זה היה פעם, עובדה שעכשיו לא יורים, הוא ענה. לא היה טעם להמשיך את השיחה. דיברנו בשפות שונות. ק' נכנע כנראה למסע ההפחדה הנרחב שנערך כאן בימים האחרונים של הקמפיין. הוא סיפר לעצמו סיפור וחיפש סיבה להצביע ״מחל״. לך תסביר לו שרק לפני חודשים ספורים, בקיץ האחרון, שיגר ארגון טרור קטן וחלש אלפי רקטות על ישראל במשך 50 ימים רצופים. תל אביב הופצצה בפעם הראשונה לאורך תקופה כזו. מיליונים ירדו למקלטים או הריחו אספלט על פני מחצית מדינה. שדה התעופה נסגר. התיירות כמעט נמחקה, התעשייה נפגעה. כל הדברים האלה לא קרו כאן, בהיקף כזה ולאורך זמן כזה, אף פעם. הכל קרה תחת ביבי, שהבטיח להפיל את שלטון חמאס ולא העז אפילו לצאת לפעולת מנהרות (אלמלא בנט הכריח אותו).
אז ק', ידידי הטוב, הצביע ״מחל״ כי הוא לא אוהב שיורים עליו טילים. זו זכותו. זה מה שנפלא ונורא בדמוקרטיה.
3. הבריכה של כחלון
משה כחלון הוא האיש בכותרות. בצדק. כחלון ישב עם נתניהו שעה וחצי, אחרי שנה וחצי של נתק. בין הדברים שסוכמו שם, היה הבנה שנתניהו יתאם איתו כל מה שקשור בו ובדרישותיו. למחרת, כחלון שמע ברדיו שביבי הבטיח לחרדים את ועדת הכספים (שהוא דרש), והבטיח לדרעי את ועדות התכנון (שהוא דרש).
נדמה לי שנתניהו טועה בכחלון. הוא לא הפראייר שהוא נראה. נתניהו היה צריך להבין את זה בפעם הקודמת, כשכחלון לא היסס לעזוב את הבית החם בליכוד ולפרוש,
לאחר שנתקל בצדדים המכוערים של משפחת נתניהו מקרוב. כחלון נשבע לא להיות היורש של לפיד, שהגיע למשרד האוצר עם הרבה מאוד כוונות טובות, אבל מעט מאוד ניסיון פוליטי. כחלון לא ייכנס לאוצר בלי ועדות התכנון. הוא לא יוותר על ועדת הכספים (אם כי בנושא הזה יכולים למצוא פשרה). הוא רוצה להצליח. הוא יודע שנתניהו רוצה שלא יצליח. ביבי התאהב במלכודת הדבש הזו שהוא מטמין לשרי האוצר המתחלפים שלו. ככה כמעט קבר את לפיד, ככה הוא רוצה לקבור את כחלון. אבל כחלון לא רוצה להיקבר.
התוכנית שלו היא להורות לוועדות התכנון להגיש לו 50 אלף יחידות דיור מתוכננות תוך חצי שנה. הוא יוכל לעשות את זה, רק אם הכל ירוכז בידיים שלו. זו הרעה החולה במדינה שלנו: כל מהלך משמעותי חייב לחצות שלושה־ארבעה משרדים ממשלתיים לפחות, ונמוג בנבכי הבירוקרטיה והאינטרסים הצולבים של השרים השונים. ולכן, אם כחלון לא יקבל מה שדרש, הוא לא יהיה.
אופוזיציה? שתהיה אופוזיציה. הוא יוכל לחבור ללפיד ולהפיל יחד את הממשלה. הוא לא נבהל מזה. יש לו מפלגה ממושמעת (טוב, חוץ מגלנט), יש לו רשימה איכותית בהרבה מכפי שהיה נדמה קודם, יש לו חבר יועצים מנוסים ומשופשפים, הוא חדור רצון אמיתי ואנרגיה טובה. הוא יודע שאם ייכשל, ביבי ימהר להטיל עליו את האשמה, ואם יצליח, ביבי ימהר לחסל אותו בטרם ימריא (כפי שעשה בפעם הקודמת). הוא לא יקפוץ לבריכה המסוכנת הזו, בלי שיוודא קודם שיש לו סיכוי לצלוח אותה.
כרגע, הסיכויים שלו נראים נמוכים. הוא יודע שכשר אוצר ייאלץ לשלם למגזרים המורעבים. החרדים רוטטים מהתרגשות. הם צעדו שנתיים במדבר. על פי מידע שהגיע מגורמים המקורבים למו״מ הקואליציוני, נתניהו כבר הבטיח להם 3 מיליארד שקל.
גורם חרדי ששוחח עמי אישר את המספרים האלה. גורם אחר אמר: "בסך הכל מחזירים לנו מה שלקחו מאיתנו״.
מי שיחזיר להם יהיה כחלון. מהכסף שלנו. אחר כך ייאלץ לשלם מיליארדים למתנחלים. הרי הם אלה שהשאירו את נתניהו בשלטון. בין המיליארדים של אלה למיליארדים של אלה, הוא יצטרך להיטיב עם האנשים ששלחו אותו למשרד האוצר. בלי כלי העבודה שהוא דורש, זו תהיה משימה בלתי אפשרית. כחלון יעדיף להישאר בחוץ. הוא רציני לגמרי.
4. החורף של בוז׳י
מה שעושה את המו״מ הקואליציוני למסובך בהרבה מכפי שהיה נדמה קודם. מה יקרה אם נתניהו, כפי שרמזו כמה מאנשיו, יפנה עכשיו למחנה הציוני, למשל? הסטטוסים של הרצוג לא נחרצים מספיק . בוז׳י גורר אחריו את ההידבקות ההיא לכיסא בימי ברק. המשימה העליונה שלו כרגע היא לשרוד. החודשים הקרובים יהיו החורף של בוז׳י. אם יצלח אותם, כנראה שלא יודח. יהיה לו קל יותר לצלוח אותם מתוך הממשלה, כשהחברים מקבלים כיבודים ותפקידים. אבל טיפש הוא לא. הוא יודע שחבירה לנתניהו ללא ביטחונות וערבויות משולה להתנדבות לשורות דאע"ש. זה ייגמר בעריפה.
את המפתחות מחזיקה שלי יחימוביץ׳. היא מדברת נגד האפשרות של הצטרפות לנתניהו, כפי שדיברה תמיד. מצד שני, היא עושה את זה בלי להט. שפת הגוף שלה משדרת משהו אחר. לא, אני לא חושד ביחימוביץ׳. גם לא בהרצוג. אני חושד בסיטואציה. היא מורכבת, הפיכה, חלקלקה.
בשלב הזה, ההתנפלות על הרצוג ולבני מיותרת. הם מתנהגים בסדר, בסך הכל. הם מלקקים פצעים, מתעטפים באבלם, לא זוחלים לממשלה ולא משגרים שליחים. את הגישוש היחיד שהיה ביצע נתניהו, באמצעות צלם הבית נתן אשל, דרך ידיד משותף שלו ושל הרצוג. בוז׳י דחה את הגישוש. מה יעשה אם בעוד שבועיים הגישוש הזה יהפוך להצעה אמיתית, כולל, נניח, תיק החוץ והביטחון, או החוץ והאוצר (אם אין כחלון), כולל כמעט שוויון בקבינט, כולל שיתוף פריטטי בניהול המדינה, וכו' וכו'?
האמת היא, שאין לי מושג מה יעשה בוז׳י במצב כזה, שאני לא יודע אם יקרה. יש לי מושג מה הוא צריך לעשות: להגיד לנתניהו לא. ניצחת בבחירות, ביבי. עשית את זה כשאתה בימין הקיצוני. יש לך רוב של ימין אידיאולוגי מוצק. לך בכוחך זה.
5. חוצפת הפרקליטים
מחפשים את הישראלים החצופים ביותר עלי אדמות? מצאתם. מדובר בעורכי הדין בפרקליטויות המדינה השונות. הם בעיצומים כבר הרבה זמן, והם מחריפים את העיצומים בהדרגה. על מה יצא קצפם של שומרי שלטון החוק האלה? לא, הפעם לא על השכר, לא על התנאים, לא על עומס העבודה. הם כועסים כי המדינה הקימה גוף שמטרתו לטפל בתלונות על הפרקליטות. הנציבות לביקורת, בראשות הנציבה השופטת הילה גרסטל, מוציאה את הפרקליטים מדעתם.
כן, הם רוצים להיות הגוף היחיד שאין עליו פיקוח. שאין מעליו שום דרג שבו אפשר לברר תלונות. הם רוצים להמשיך לעשות כרצונם, בלי שאפשר יהיה לבדוק אם טעו, איפה טעו, למה טעו. זה לא יעלה על הדעת. יש גופי פיקוח על שופטים, על שוטרים, על קציני צה"ל, על כל דרג ועובד ציבור או משרת ציבור במדינת ישראל. רק על הפרקליטות אין. העניין הזה השתנה, באיחור כבד, והוקמה הנציבות. בראשה עומדת השופטת גרסטל, אולי האישיות השיפוטית המוערכת והישרה שיש בישראל.
ועדיין, הפרקליטים זועמים. הם מתגעגעים לימים הטובים ההם, שבהם היו יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, תוך ניצול העוצמה האדירה שמקנה להם התפקיד, תוך רמיסת זכויות, רשלנות ועוד אינסוף מרעין בישין האופייניים למין האנושי. אני מקווה שאף אחד לא מעלה על דעתו להיכנע להם.
6. תוגת הערבה
מכל העוולות שמעוללת מדינתנו לתושביה, מה שעושה המדינה לחקלאים הוא המעשה הכי מנוול, אנטי־ציוני ולא הגיוני בעליל. אתמול התקיימה הפגנה גדולה של חקלאים בתל אביב. שלשום הוקרן בערוץ הראשון סרט מטלטל על החורבן שפוקד עכשיו את משקי הערבה.
ברשותכם, אתעכב על הערבה. מה שקורה שם לא ייאמן ממש. המושבים הפזורים בחבל הארץ המופלא הזה הם התגשמות הציונות שעליה חלמו אבותינו. אנשים נפלאים גרים ועובדים שם, מלח הארץ ממש, אנשים שאין להם דרישות מהמדינה, למעט האפשרות לעבד את האדמה ולהצמיח בה פלפלים, עגבניות ושאר ירקות. הוקמה שם חקלאות מפוארת, פורצת דרך, שמגיעה להישגים על האדמה הקשה ביותר במזג אוויר בלתי אפשרי, כנגד כל הסיכויים, ומהווה דוגמה ומופת בעולם. מדינת ישראל, המדינה הציונית, משמידה את המפעל הזה עכשיו בשיטתיות.
בעין יהב, למשל, מתפקדים כרגע 40 מתוך 140 המשקים המקוריים. בשנה שעברה סגרו 15 משקים את שעריהם, השנה סגרו 30 משקים את המפעל ובעליהם הפכו מובטלים. רוב אדמות המושב חרבות. המשקים נסגרים זה אחרי זה. חלק מהחקלאים עוזבים. חלק אפילו מהרהרים בירידה מהארץ. יש הרבה נסיבות שגורמות למצב הזה. כמה מהן לא תלויות בנו. קריסת הרובל, למשל, גרמה נזק עצום. גם הירידה בשער היורו לא מוסיפה.
אבל המדינה היא שנועצת את הסכין בגבם של חקלאיה, ומסובבת אותו. זה התחיל עם "מס גולגולת" שהם נאלצים לשלם עבור כל עובד תאילנדי. 100 אלף שקל לגולגולת. מס מטורף, שאין כמוהו בעולם כולו. מטרת המס היא לצמצם את העבודה התאילנדית ולעודד את העבודה הישראלית, אבל אבוי, אין אף אחד אחר שמוכן לעשות את העבודה הזאת. מה לא ניסו, מה לא שילמו, מה לא הציעו. אין. הישראלים לא מסוגלים ולא מוכנים לעשות את העבודה הזאת. עובדה.
אחר כך החלה המדינה לדאוג, בכפייתיות, לתנאי העבודה של הפועלים הזרים. חקלאי הערבה הם אנשים טובים, שדואגים לפועלים שלהם. שם לא תמצאו את הסיפורים על הקבלנים שהחרימו דרכונים והלינו שכר. אין דברים כאלה בערבה. אנשי כבוד יש שם, אבל הם קורסים. מחייבים אותם לממן לעובדים מגורים, כלכלה, ביגוד, כביסה. הם לא עומדים בזה. חלק מהתאילנדים מנצלים את הרישיון לעבודה בערבה, מגיעים ובורחים. הם עובדים בנחת בערי השרון והמרכז, החקלאים בעין יהב משלמים את מס הגולגולת. אחרי כל זה, הם מקבלים שקל אחד לקילו פלפלים, בעוד רשת השיווק גובה מחיר מפולפל פי שמונה, בזכות הקרטלים וקבוצות הכוח ששולטות בענף. פער תיווך מטורף, הוא שגורם לחקלאים לקבל תמורה מצחיקה עבור עמלם, עבור חזונם, עבור ההיאחזות שלהם בקרקע במקומות צחיחים שבהם אף אחד לא מוכן לגור.
שר חקלאות? לא, אתם לא רציניים. יאיר שמיר עם רגל וחצי בחוץ. הממשלה כולה לא מתפקדת כרגע. חקלאות בערבה? את מי זה מעניין. אין שם אפילו רבע מנדט. במקום לסבסד את האנשים האמיצים האלה כשהרובל קורס, מניחים להם לגווע ומטילים עליהם גזירות. במקום לפרק פעם אחת ולתמיד את הקרטלים שגורמים לחקלאי לקבל מחירים מצחיקים על יגיע כפיו, נותנים להם לחגוג. אז אנחנו כבר מזמן לא בשלב האיומים. המשקים נסגרים. זו עובדה.
החקלאות הישראלית בערבה, אחד מנושאי הגאווה הגדולים ביותר של הציונות, נושמת עכשיו את נשימותיה האחרונות. בגללנו.