הבון־טון של השבוע האחרון הוא לרדת על אובמה, ודי בצדק. אובמה כנראה לא ייזכר כאשף יחסי חוץ, והאמירות שלו נגד ישראל מאז תוצאות הבחירות לא ממש עוזרות לסיטואציה הנפיצה ממילא. מלכתחילה הכישלון המרכזי של המעורבות הבינלאומית בסכסוך נעוץ בלחץ מוגזם על ישראל וברפיון מוחלט בכל מה שקשור לצד הפלסטיני של המשוואה.
כדי להיכנס למועדון הליברלי צריך לראות בפלסטינים קורבן מושלם ובישראל כובש אכזר, ומעבר לכך אין כלום. אבל במציאות אם לא יופעל לחץ על ההנהגה הפלסטינית, לעולם לא יהיה הסכם. לא עם ביבי, לא עם ציפי, לא עם בוז׳י, ואפילו לא עם זהבה גלאון. אף אחד אינו יודע איך עזה והגדה ישולבו אי פעם בהסכם אחד, ואף אחד לא עוסק בשאלת הטרור והפירוז. בלי מענה לשאלות הללו לא יהיה שום פתרון.
יהיה מי שיגיד שהפריזמה הצרה שדרכה מביטה בנו הקהילה הבינלאומית מוצדקת, ואכן זוהי הדמגוגיה העיוורת של ״השמאל הישן״. היא אולי משרתת ויכוח שמצטלם טוב לטלוויזיה, אבל היא לא משרתת שום מטרה. רק שהדמגוגיה הנוכחית של הימין היא לא פחות גרועה.
הימין, שאולי טרם הפנים שהבחירות הסתיימו ושהמועמד שלו ניצח, צודק פעם אחת אבל שוגה פעמיים. צודק כי אכן התפיסה המסורתית של השמאל כבר אינה רלוונטית. שוגה כי נוצר פה מצב מגוחך: השמאל לעולם אינו מבקר את עצמו כי לתפיסתו הוא מושלם, והימין, למרבה הצער, הולך בעקבותיו. רק שאם לא תבוא שום ביקורת מימין על ראש הממשלה, שום ממשלת ימין, צרה ככל שתהיה, לא תציל אותו ואותנו מההשלכות של מעשיו.
השגיאה השנייה של הימין היא בתפיסה המיושנת שהבעת מיליטנטיות היא הפתרון האולטימטיבי לבעיות הביטחון של ישראל. ההנחה שהתרעה מתבססת רק על כוח צבאי כבר מזמן אינה נכונה. זה לא שאין סכנות צבאיות - יש, ברוך השם, אבל הזירה המשפטית־דיפלומטית מציבה היום בעיה לא פחות גדולה.
אם לא נדע לרקוד שני ריקודים שונים בשתי הזירות האלה, זה ישפיע באופן ישיר על הכלכלה, וגם על הנשק שיעמוד לרשותנו. זה ישפיע על הכל. בקיצור, את מי שחושב שהיעדר תמיכה ממדינות המערב יחזק אותנו אפשר לשאול איזה חומר הוא מעשן, בדיוק כפי ששואלים את השמאל.
הבחירות נגמרו ואיתן הקמפיינים, ולכן השאלה היא לא מי אשם בבעיות שנוצרו, אלא איך פותרים אותן. כמו שהאידיאליזציה של אבו מאזן בקרב השמאל היא הזויה, כך גם טיעוני הימין על האסלאם באירופה ועל הנשיא האמריקאי הבעייתי, שלכאורה דורשים מאיתנו התנהגות כוחנית דווקא בזירת הדיפלומטיה.
האפשרות למנות שוב את ליברמן לשר חוץ, למשל, על ששת מנדטיו העלובים, היא לא פחות מהזויה. זה באמת מה שאנחנו צריכים בזירה העדינה הזאת, שהוא הוכיח בכל דרך אפשרית שאין לו מושג איך להתנהל בה? דווקא הימין חייב לבקר על כך את נתניהו, כי את ביקורת השמאל הוא לא סופר.
ומה לגבי אובמה? אפשר לבקר אותו, אבל גם זה לא באמת רלוונטי. הוא לא חייב לנו כלום כי לא בחרנו אותו. אבל איתו ועם מי שיחליף אותו אנחנו צריכים להסתדר.