סיפור החטיפה המפוברק, שהקפיץ מדינה שלמה על הרגליים, מחייב את מערכת אכיפת החוק לנקוט יד קשה ובלתי מתפשרת כדי ליצור הרתעה אפקטיבית. מעשיהם של ניב אסרף וערן נגאוקר מצטרפים לשורה ארוכה של הטרדות שעמן מתמודדים כוחות הביטחון וההצלה, וההליך הפלילי שמנוהל במקרים אלו נגד המטרידים אינו אפקטיבי. לכן מתעקשים במשטרה, ובצדק, שסיפור החטיפה - שלא הייתה, מחייב ענישה שתהלום את הנזק שנגרם כדי למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד.

יש מגוון דוגמאות להטרדות שחווים כוחות הביטחון וההצלה: שיחות סרק רבות למוקדי החירום השונים, הקפצת כוחות לאירועים שלא קרו, בידוי ראיות בתיקים פליליים וכן הלאה. אבל הנקודה הרגישה היא בכל מה שקשור להיבט הביטחוני. מפיגועים ועד הבטן הרכה של כולנו: אירועי חטיפה. הנה, חטיפת שלושת הנערים שאירעה בקיץ בשנה שעברה עדיין טרייה וכבר הספיקה להוליד מספר לא מבוטל של קריאות שווא לאירועי חטיפה לכאורה. אסרף ונגאוקר התעלו על כולם. העונש צריך להיות בהתאם.

בשבוע שעבר נעצר פלסטיני בתל אביב לאחר שהתברר כמטרידן סדרתי של המשטרה. הוא נהג להתקשר למוקד 100 ולהתריע על כוונות פיגוע מצד פלסטינים כנגד ישראלים וכוחות ביטחון, דיווחים שהתבררו כהתרעות שווא אך גררו היערכויות רבות מצד כוחות הביטחון לסיכול ביצוע הפיגועים המיועדים כביכול. היערכויות אלו פגעו באופן ישיר באזרחים ובחופש תנועתם בגזרות המאוימות לכאורה.



אפשר להניח, בהכירנו את מערכת התביעה והמשפט, שהפלסטיני ישלם גם ישלם על מעשיו. אבל להרתיע? הסיפור שלו לא ירתיע אף אחד. המקרה של אסרף ונגאוקר הוא הדוגמה שאליה הציבור נושא עיניו, ובשיקולי הענישה הדבר צריך לבוא לידי ביטוי.

הפרקליטות לא צריכה לחשוש מההסברים שסיפק אסרף לאמצעי התקשורת, שלפיהם פעל מתוך חשש מגורמים עברייניים. אין ואסור שיהיה להם משקל משפטי. במשטרה ממליצים כבר עכשיו, חד־משמעית, על כתב אישום בעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, הפרעה לסדר הציבורי, בידוי ראיות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והכשלת שוטר.

לפרקליטות אסור לסגת מהקו הזה. נדרשת הרתעה חד־משמעית, שמתעלמת מהניסיון להפעיל מנופים רגשיים או תירוצים. הראיות שנאספו חזקות. נשארות שאלות התכנון המוקדם והיסוד הנפשי, שאליהן מכוונים ההסברים של אסרף. אלא שההסברים פועלים דווקא לרעתם ויש בהם כדי לחזק את התכנון המוקדם.

"המטרה שלי הייתה שהמשטרה תעזור לי, תעשה אחד פלוס אחד", אמר אסרף, "אני מעדיף להיות הכי שנוא במדינה מאשר שאבא שלי ישב עלי שבעה". בדבריו ניכרת ההבנה כי מעשיו יגררו פעולה כלשהי מצד המשטרה. התכנון המוקדם של מעשיו מובהק. יותר מזה לא צריך. אין ספק, ולו סביר, שהיה בכוונתם לבצע את העבירות, והתוצאה צריכה להיות בהתאם: כתב אישום והרשעה.

אשר לשיקולי הענישה, בתי המשפט מקילים בעונשם של מטרידים ומבצעי מעשי קונדס. טווח הענישה לעבירות מסוג זה צר ואינו כולל רכיב מאסר בפועל. נכון, אלו עבירות מהרף התחתון של הדין הפלילי, אבל מכלול הנסיבות מוביל לתוצאה המחייבת את מיצוי הדין. הנסיבות מחמירות. לעובדה שכוחות הביטחון נאלצו לעבור מבית לבית ביישוב בית ענון יש השלכות שהן לא רק כלכליות, והן מעבר לסיכון הברור שבפעילות רגישה שכזו.

נקודת המוצא של אסרף, גם אם באמת הרגיש מאוים, היא בלתי מתקבלת על הדעת. ודאי לא משפטית. הדברים שאמר הצליחו להכעיס את המשטרה, ובצדק. אין שום תירוץ למעשים כל כך חמורים. בתוך אלו נכנס גם שיקול נוסף: לאסרף תיק שמצוי בבירור על מעשה קונדס אחר. תמיד יש מקום לנסיבות לקולא, אבל על העונש לשקף הרתעה, להיות אפקטיבי.

לבסוף, כמה מילים על תביעת נזיקין שהמדינה צריכה להגיש. גורמים שונים בכוחות הביטחון וההצלה סיפרו לי השבוע על בזבוז של כספי הציבור והמשאבים שנגרמים בעקבות תופעה אחרת של חוסר אחריות ורשלנות - מטיילים שמתעלמים מאזהרות של הרשויות ומוצאים את עצמם בסכנת חיים. התסריט מוכר: הקפצה של כוחות שעולה בכסף ובהסטת הכוחות מפעילות שגרתית עמוסה ממילא.

לא פעם לחצו במשטרה כדי להביא לתביעה אזרחית נגד אותם מטיילים, כדי להרתיע, אולם עד כה כמעט לא הוגשו תביעות כאלה, אף על פי שהעוולה הנזיקית - עוולת הרשלנות - מתלבשת כמו כפפה ליד על אירועים כאלה. הרתעה? התוצאות מדברות בעד עצמן. בסיפור הזה התוצאה צריכה להיות שונה וחד־משמעית כדי להביא לתוצאה הנדרשת: הרתעה אפקטיבית.