הנשיא ברק אובמה מסתבך. מאמציו להסביר את ההיגיון והתבונה של הסכם המסגרת שהושג עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין שלה לא עולים יפה. ניסיונותיו לשכנע בצדקת המהלך הנועז שהובילה ארה"ב, שהניב את מה שהגדיר "הישג היסטורי" ושהגשים "הזדמנות של פעם בחיים", לא השיגו את מטרתם.
לא רק עיתונאים ופרשנים, ובהם כאלה הנחשבים למומחים, לא ממש מצליחים לרדת לעומקו של ההסכם ומתקשים להתמודד עם השטן שבפרטים. גם אובמה עצמו לא בדיוק מצליח להסביר ולהבהיר את פרטי ההסכם, שהוא מאמין שיירשם בהיסטוריה המדינית של ארה׳׳ב וייזכר כהישג גדול וכמורשת מרכזית של כהונתו בבית הלבן.
אין זה מקרה שאובמה בחר ב"ניו יורק טיימס" כעמדת זינוק לשורה של ראיונות והצהרות, והעניק לבעל הטור תומס פרידמן ראיון ארוך שפורסם במהדורת הדפוס וגם שודר בטלוויזיה. אהדתו של העיתון היוקרתי לאובמה נושקת להערצה, ופרידמן, עיתונאי מנוסה ובעל טור מוערך, מייצג נאמנה את קו המערכת התומך באובמה כמעט ללא סייג. א

בל גם בראיון לאכסנייה ביתית וידידותית דוגמת "הניו יורק טיימס", כמו גם בראיונות אחרים שפורסמו בארה"ב מאז חתימת מסמך המסגרת, אובמה לא נראה במיטבו. ההסברים שנתן להסכמתה של ארה"ב להגיע להבנה עם איראן, המניעים שהזכיר כי עמדו מאחורי התוצאה הסופית של המו"מ הממושך והמייגע, ההערכות שפיזר על ההשלכות החיוביות הצפויות מהתפיסה הדיפלומטית שהבית הלבן אימץ מול איראן שכנעו, במקרה הטוב, את המשוכנעים. ספק גדול אם רכשו תומכים חדשים.

גם החלק על ישראל, שתפס נפח לא מבוטל בראיון, שבו השתדל הנשיא להפריך את הדיווחים על טינה לישראל וציין את נאמנותה של ארה"ב לביטחונה, נשמע יותר כדיקלום של טקסט מוכר מאשר אמירה של מנהיג מעצמה המבקש להרגיע בעלת ברית.

דווקא בצומת מדיני־היסטורי עבורו ועבור ארצו, לא היה אובמה הדובר הרהוט, ולא נראה כמי שנהנה להפגין את שליטתו באמנות השכנוע. הוא נראה רחוק מהתדמית האהובה עליו, של מנהיג מעצמת־על, יהיר ומתנשא, אשר שש לכל הזדמנות להוכיח את תבונת מהלכיו ואת איכות החלטותיו. עובדה היא שלאחר סדרת הראיונות שנתן ברוחב לב נותרו שאלות ותהיות יותר מאשר תשובות בנוגע להסכם המסגרת.
הכשל של אובמה בשיווק ההסכם עם איראן הוא אף גדול יותר, אם מביאים בחשבון את המניע האמיתי מאחורי התשוקה שגילה להגיע לפריצת דרך דיפלומטית עם איראן של האייתולות, האויבת הגדולה והוותיקה של ארה"ב. "אני לא מבין מדוע נמנע הנשיא מלהרחיב את הדיבור על שאיפתו לשים קץ לעידן המלחמות, ובמיוחד להתעכב על האידיאל שלו למחוק כל אפשרות עתידית למעורבות צבאית אמריקאית ישירה במלחמות ובסכסוכים אזוריים", תמה שגריר מערבי באו"ם, "הטיעון הזה היה נקלט טוב ומהר יותר בדעת הקהל באמריקה ובארצות המערב מאשר הניסיונות להסביר פרטים טכניים הכלולים בהסכם".

מאז התבוסה המשפילה שסיימה את מלחמת וייטנאם, שצרבה פצע עמוק שטרם הגליד לגמרי בהיסטוריה הצבאית האמריקאית, לא ניצחה ארה"ב במלחמות שניהלה ולא קטפה כל רווח מדיני ממעורבות צבאית ישירה או עקיפה בסכסוכים.
המלחמה בעיראק עלתה לאוצר הפדרלי האמריקאי סכום עתק של כשני טריליון דולר (כ־2,000 מיליארד דולר). יותר מ־4,000 חיילים אמריקאים נהרגו וכ־30 אלף נפצעו. עיראק היום היא מדינה שסועה תחת השפעה חזקה וגוברת של איראן. לארה"ב כמעט שאין דריסת רגל בחוגי השלטון בבגדד. אחרי כל הקורבנות העצומים בחיי אדם וההפסדים הכלכליים, אמריקה שנואה על העיראקים ומואשמת בכך שבעקבות נסיגתה מעיראק נוצר תוהו ובוהו ששימש תשתית לפרוץ המלחמה הנוכחית של כוחות דאע"ש.

נוכחות חיל המשלוח האמריקאי באפגניסטן נמשכת תקופה ארוכה יותר מאשר השתתפותה של ארה"ב במלחמת העולם השנייה. המעורבות באפגניסטן גבתה מארה"ב יותר מטריליון דולר. כ־2,000 חיילים אמריקאים נהרגו בקרבות עם הטליבאן ובפיגועי טרור באפגניסטן. התערבות צבאית זו לא הניבה כל נכס מדיני משמעותי לארה"ב או לאחת מארצות הקואליציה שהשתתפו במאמץ הצבאי באפגניסטן.
הקורבנות העצומים שהקריבה ארה"ב בשתי המלחמות - בעיראק ובאפגניסטן, אפס התוצאות שהניבה עבור האמריקאים וההתערבות בשתי מדינות אלה עיצבו את תחילת כהונתו של אובמה והתוו את מה שפרשנים בוושינגטון ובמרכז האו"ם בניו יורק מגדירים "הדוקטרינה של נטישת ההתערבות הצבאית ומיצוב הדיפלומטיה כגורם מרכזי במאמץ לפתרון סכסוכים אזוריים". אובמה הסיג את יחידות הצבא האמריקאי מעיראק והתחיל להגביל את היקף חיל המשלוח באפגניסטן.

הוא גם חידש את מה שזכה לכינוי "הנהגה מאחור", כלומר, התערבות צבאית עקיפה, בלי התערבות של "מגפיים" כמו זו שהאמריקאים הפעילו בלוב. זהו גם סוג ההתערבות שנוקטת ארה"ב במאמץ הצבאי נגד כוחות "המדינה האסלאמית" בעיראק ובסוריה, המיושמת באמצעות הפצצות של מטוסים אמריקאיים על מטרות של דאע"ש.
דווקא בשיחות עם דיפלומטים בניו יורק נשמע הטיעון שלפיו הדוקטרינה של שימוש בדיפלומטיה כמנוף מרכזי לפתרון סכסוכים ומצבי מתיחות ועוינות בין מדינות היא מה שהם הגדירו כ"הימור לא פשוט ומסוכן". דיפלומטיה היא אמצעי יעיל רק כשהוא פועל במסגרת של קונצנזוס בין הגורמים המעורבים, הוסבר בשיחות. "הוכחה עגומה לכך היא העובדה שהקהילה הבינלאומית ובמיוחד מועצת הביטחון לא הצליחו לשים קץ למלחמת האזרחים בסוריה, שנכנסה לשנתה החמישית", הסביר שגריר מדינה מערבית בניו יורק.
מה שמניע את אובמה הוא חתירתו להסכם עם איראן, תוך הישענות על אמונתו בקץ עידן המל חמות ועל שכנוע עצמי גורף שהדיפלומטיה היא האלטרנטיבה והמוצא לבלימת מוראות המלחמה ולהשגת שלום.