הימין, הספין והגרעין: נתניהו מתקשה להכריע בין בנט לליברמן

אתמול חלפה מחצית התקופה שבה אמור היה בנימין נתניהו להרכיב את ממשלתו הרביעית. שבועיים מתוך הארבעה כבר מאחורינו, והתקדמות ממשית אין. להפך: העסק תקוע. אם לא ירכיב את הממשלה במסגרת 28 הימים הראשונים, יקבל נתניהו עוד 14 ימים, וזהו. בסוף, הוא ירכיב ממשלה. השאלה היא איזו ממשלה.

על פניו, נתניהו מתכוון להרכיב את ממשלת ה־67 שהבטיח: ליכוד, כחלון, בנט, ליברמן וחרדים. קלי קלות, לא? שותפים טבעיים וכו׳. אז למה הכל תקוע? מכל השותפים הפוטנציאליים של הממשלה הזו, רק החרדים התקדמו מול ביבי לאנשהו. אולי כי החרדים יהיו שם בכל מקרה, גם אם בסוף, במקום משה, נפתלי ואביגדור, יתיישבו על כיסאות עור הצבי דווקא בוז׳י, שלי וציפי. 24 ח״כים יש לשלישייה הראשונה, 24 ח״כים יש לשלישייה השנייה. מעניין, נכון? האפשרות הזו כבר הוזכרה, פורסמה, דוסקסה והוכחשה לעייפה, אבל היא קיימת.

ומול ״השותפים הטבעיים״? בינתיים אין כלום. עם נפתלי בנט יש בדרך כלל נתק, וכשמתקיימת פגישה התחושה היא שעדיף שלא הייתה מתקיימת. מול ליברמן אין כמעט מגעים (אמורה להתקיים פגישה בשעת כתיבת המאמר הזה). גם מול כחלון העניינים יגעים. המגעים מתנהלים באמצעות עורך הדין דוד שמרון והמקורב יואב הורוביץ, מנכ״ל אוויס, שמחלטר גם גב ענייני המדינה (א ו להפך). ככה הם גם נראים. כמו חלטורה.

כחלון, מה הוא אומר? הוא אומר שאפשר לחתום על הסכם תוך חצי שעה. רק תנו לו את האוצר, מנהל התכנון וועדות התחבורה. על ועדת הכספים נמצא פשרה. יהיה בסדר. קודם תחתמו איתי, ואז הכל יזרום למישרין.

בנט, מה הוא אומר? הוא אומר שאין מצב שהוא יקבל תיק פחות ערך או שווה לתיק של ליברמן. הוא רוצה את משרד החוץ. בוא, ביבי, תן לי את החוץ, לאיילת שקד את התקשורת או ביטחון הפנים, נמצא משהו גם לנודניק הזה, אורי אריאל, ונרכיב ממשלה. איווט כבר יגיע על ארבע.

איווט, מה הוא אומר? הוא בעיקר שותק. וזה הכי מפחיד. לך תדע, אולי הלשכה במשרד החוץ ממולכדת. ליברמן הוא האיש שמכיר את נתניהו טוב יותר מכל האחרים, ובהפרש ניכר. לנתניהו יש פחד קמאי מליברמן. הוא, כנראה, יודע למה. התחושה היא כי הסיבוב הזה ביניהם לא ייגמר טוב.

ביבי, מה הוא אומר? הוא לא לגמרי אומר. הוא שואל, בעיקר את עצמו, מה עושים עכשיו. הוא הבטיח ממשלת 67 ח״כים. הוא יודע איזה חיים יהיו לו עם ממשלה כזו. מצד אחד, יש לו את שר הביטחון שלו, בוגי יעלון, שדוחף בכל הכוח לממשלה כזו. בוגי לא נבהל מאמריקה וגם לא מאירופה בכל הקשור לתחום המדיני. הוא משוכנע שיהיה בסדר. עדיף שתהיה ממשלה הומוגנית שבה אף אחד לא חותר תחת המדיניות של ראש הממשלה, כפי שעשו בזמנם ברק ואחריו לבני.

אבל נתניהו יודע שאת המחיר בסוף הוא ישלם, לא בוגי. את הזובור בבית הלבן הוא יחטוף. למה לו כל זה? לא עדיף להקים ממשלה עם הרצוג והחרדים? לתת לבוז׳י לנהל את כל הזירה הבינלאומית ולהבריז לו ברגע האחרון, כפי שביבי כבר עשה בעבר לרבים וטובים (פרס, לבני, ברק וכו׳)? איזו ממשלה כיפית זו תהיה. רוטציה? נניח שאבטיח להרצוג רוטציה בשנה הרביעית. אז מה? זה יהיה הדבק שיחזיק את בוז׳י בשלוש השנים הראשונות, ואז נמצא כבר סיבה לפרק את העסק. קלי קלות.

אבל מצד שני, יודע ביבי, איזה גיהינום יעשה לו הימין מבחוץ. בנט מכאן, ליברמן משם, ימררו את חייו על כל צעד ושעל. יבעירו את הרחובות. המתנחלים יתנחלו מול המעון בבלפור ואולי גם, אבוי, מול הווילה בקיסריה. ביבי ירגיש פתאום מה שרבין הרגיש אז, או מה שציפי־בוז׳י וכל שאר התבוסתנים מרגישים עכשיו. הוא יאבד את הבייס. אותו בייס מיתולוגי, שנבגד על ידו כבר כמה וכמה פעמים, אבל תמיד קיבל אותו בחזרה הביתה במאור פנים. למה לו כל זה עכשיו?

מה שמסבך את המו״מ הוא פלונטר גדול של אגו, כבוד ויצרים, שבו כרוכים זה בזה בנט מצד אחד, ליברמן מצד שני, נתניהו באמצע וכחלון מאחור. ליברמן דורש, כאמור, להישאר במשרד החוץ. הוא הרי כבר שם. בנט, שרצה את הביטחון (אבל הבין שלא יקבל), דורש גם הוא את משרד החוץ. במקרה הזה, טוען בנט, הגודל כן קובע. יש לו 2 מנדטים יותר מליברמן.

כשביבי חושב על האפשרות לפנות את ליברמן ממשרד החוץ לטובת בנט, זיעה קרה מצמררת את גבו. יש לו מספיק צרות בלי זה. אנשי בנט מציעים פתרון יצירתי: בואו נרכיב ונשביע את ממשלת ה־61, בלי ליברמן. נשמור לו תיק או שניים בחוץ. שר המודיעין, למשל. או שר הכלכלה, או משהו. ברגע שהוא יישאר בחוץ, תקרה אחת משתי אפשרויות: או שהוא ימאס בפוליטיקה וילך הביתה (ואז ששת הח״כים של ישראל ביתנו יזחלו לממשלה בשביל פרוטות), או שהוא יישבר וייכנס. ליברמן לא ישרת את העם מהאופוזיציה. אין חיה כזו. עד כאן אנשי בנט.

אנשי ליברמן? אותו דבר, רק הפוך. לליברמן יש סבלנות של בדואי. הוא קר רוח, אין לו מה להפסיד והוא יודע להזיק. אנשי נתניהו, ששומעים את כל זה, מתעטפים במבוכתם. אם יש דבר אחד שמשותף לכל המרכיבים של הממשלה הפוטנציאלית הזו, הרי הוא השטנה שהם רוחשים כרגע לנתניהו ולאנשיו. מקרה קלאסי, הם אומרים, של חטא היוהרה. הניצחון הלא צפוי בבחירות הפך את הזחיחות הטבעית של נתניהו ואנשיו לבלתי נסבלת. הם לא מנהלים מו״מ, הם מטיפים מוסר כל הזמן לכולם. הם מספרים לעצמם שהם בלתי מנוצחים, בני אלמוות, ומאמינים לזה.

מי שמטרפד את האפשרות להשביע ממשלת 61 בלי ליברמן, הוא כחלון. ממשלת 61 עבור שר אוצר שמתכנן רפורמות מקיפות היא חוויית בלהות. עדיף לא להיכנס לסיוט כזה מלכתחילה. הוא לא יוכל להעביר כלום, הוא יזיע סביב השעון על כל שטות, יהיה בן ערובה של כולם ויתגעגע לימיו כדייג חובב באולגה. נתניהו מתקשה להכריע בין בנט לליברמן, חושש מהדרישות של כחלון ועוד לא דיברנו על מה שצפוי לו מאמריקה, אירופה ושאר העולם כשיציג את הממשלה הנצית, הקיצונית והשמרנית שהוא מתכוון להקים. את מי הוא ישלח לרכך את הבית הלבן, לסלול מסילות חדשות ללבו של אובמה ולנסות להשפיע על המשך המו״מ עם איראן? את שר החוץ בנט? עדיף כבר אורן חזן. את האנגלית שלו הם יבינו פחות, וטוב שכך.

יכול להיות שמשהו אחר מתבשל במחשכים? התשובה היא: כן. בהחלט יכול להיות. הערת אזהרה: יכול להיות שזה ספין. יכול להיות שנתניהו מפיץ עכשיו בכוונה כוונות טובות, מחשבות ורודות ודברי מתיקה וכיבושין לכיוונו של יצחק הרצוג, כדי שבנט וליברמן יתעשתו, כחלון יירגע ופריצת הדרך תגיע. נדמה לי שגם נתניהו בעצמו עוד לא באמת יודע אם הוא מתכוון ברצינות, או לא. אבל הוא בהחלט מדבר על אופציית הרצוג־לבני (מבחינת נתניהו עדיף שזו תהיה אופציית הרצוג־יחימוביץ'). פתאום, בוז׳י הוא כבר לא פוסט־ציוני. פתאום, לבני כבר לא איום קיומי על המדינה היהודית. פתאום, לפחות במגעים ובדיבורים האינטימיים ביותר המתנהלים במחשכים, הם שותפים פוטנציאליים. בעיקר הרצוג. הוא אחראי, הוא אמין, אפשר לעבוד איתו. פתאום.

עד כמה שידוע, אין שום דבר ממשי. הדרך הבטוחה היחידה להביא את הרצוג לממשלה, היא להציע לו רוטציה בשנה הרביעית. אבל נתניהו לא יציע ואין לו כוונה לתת. בלי רוטציה, הסיכוי שהרצוג יוכל לרתום את עגלתו המסוכסכת והמפורדת לממשלת נתניהו, כמעט אפסי. המפתחות מוחזקים על ידי איתן כבל, שלי יחימוביץ', ציפי לבני, עמיר פרץ ועוד כמה. פשוט, זה לא יהיה. האם זה אפשרי? כן, בפוליטיקה שלנו כבר הוכח שהכל אפשרי.

ליברמן וכחלון. פלונטר של אגו, כבוד ויצרים. צילום: פלאש 90
 

הוויכוח בין הממשל האמריקאי לישראל הוא עימות בין שתי תפיסות עולם. לטווח הארוך, רק ההיסטוריה תכריע מי צדק: אובמה, שהחליט למצות את המאמץ הדיפלומטי והבין שעדיף לקנות 13 עד 15 שנות קיפאון מול איראן ולא לדרדר את העולם למלחמה, או נתניהו, שסבור שאסור להאמין למילה אחת שאומרים האיראנים וצריך ללכת להם על הראש בכל הכוח.

אנחנו, מטבע הדברים, מסכימים עם נתניהו. זה לא חדש. לגבי איראן וכוונותיה, יש בישראל, תמיד היה, קונצנזוס מוחלט. מהרצוג, ידלין, דגן ולבני, עד נתניהו, בנט, יעלון וליברמן, כולם מבינים את גודל הסכנה. איראן היא מדינה קיצונית, חסרת מעצורים, מתוחכמת, נחושה, מחרחרת מלחמות ומפיצה טרור, שמצהירה שלוש פעמים ביום על שאיפתה למחוק את ישראל מעל המפה. איראן חותרת ליכולת גרעינית צבאית, זה ברור לגמרי, ומוכנה לעשות הכל כדי להגיע אליה. היא נוקטת עכשיו את שיטת ההתגנבות והזחילה, תוך כדי מו"מ, ואולי גם אחרי שייחתם ההסכם הסופי. בסוף, אם היא באמת תרצה, היא תגיע. שום דבר, כולל תקיפה אמריקאית, לא יוכל להניא אותה מהמטרה הזו, כל עוד יחשבו מנהיגיה שהיא חשובה להישרדותם. הפטנט הוא לגרום להם להאמין שהמטרה הזו (הגרעין) לא תתרום להישרדותם, אלא להפך: תחיש את נפילתם.

הוויכוח האמיתי שיש לי עם נתניהו אינו על המהות, אלא על הדרך. במקום ללכת בכל הכוח על הגרעין האיראני, ביבי החליט ללכת בכל הכוח על הראש של הנשיא אובמה. זו הייתה האפשרות הכי פחות טובה מאלה שעמדו בפניו. הוא יכול היה להיות נאמן להבטחתו ולטפל בגרעין האיראני בעצמו. היכולת שבנינו לצורך זה עלתה מיליארדים. נתניהו הצהיר שישתמש בה אם יכלו כל הקצים. ובכן, נדמה לי שהם כלו. הייתה לנתניהו הזדמנות פז, אבל הוא היסס, פחד, חשש, בעיקר לעצמו ולגורלו.

שתי האפשרויות האחרות היו להתקרב לאובמה ולנסות להשפיע מבפנים בדרך הטובה, או להילחם באובמה ולנסות להשפיע מבחוץ, בדרך הרעה. נתניהו בחר את הדרך השנייה. זו הייתה בחירה מופקרת, חסרת אחריות, נדמה לי שבסופו של דבר אנחנו נשלם (בעצם כבר משלמים) עליה מחיר גבוה.

אני לא בטוח שזו הייתה הבחירה של נתניהו. יכול להיות שמשהו, או מישהו, דחף אותו להכריז מלחמת שמד מטורללת על מנהיג העולם המערבי ונשיא המעצמה החזקה בעולם שמממנת את מערכת הביטחון שלנו, מספקת לנו כל מה שיש לנו ומגבה אותנו ברחבי העולם בכל הנושאים, מהעמימות הגרעינית ועד מועצת הביטחון, דרך האג.

עכשיו, אנחנו במלחמה מול אמריקה. גם בישראל מודים בכך. האישומים על ריגול שהפעילה ישראל נגד ארה"ב במסגרת מו"מ הגרעין היו אכן מופרכים, אבל אסור לשכוח שאנחנו התחלנו. העימות שודרג והפך למאבק איתנים כשנתניהו התגייס, או בעצם גויס, להפלת אובמה ב־2012. דבר כזה מעולם לא היה, וצריך לקוות שלא יהיה יותר. ההימור הזה נכשל. במקום לאסוף את השברים ולחזור בתשובה, הגדיל נתניהו את הקופה בכל פעם מחדש, כאילו הוא יודע משהו טמיר ונשגב, ששאר העולם לא יודע.

נכון, הממשל האמריקאי נאיבי, כן, המדיניות של אובמה בכל הקשור למזרח התיכון לא באמת המריאה, אבל מי שחושב שאפשר להחליף את אובמה במודל טוב יותר בשנתיים הקרובות, טועה ומטעה. הנשיא הזה הוא דמוקרט, ליברל, שנבחר כדי להוציא את אמריקה מהביצות שבהן שקעה, ולא להמשיך לבוסס בהן. במקביל, אסור לשכוח, הוא ממשיך להשקיע סכומי עתק בביטחון ישראל ומעניק לה סכומים וסיועים כמותם לא קיבלה מעולם.

הטיעון של נתניהו יכול היה להיות חזק הרבה יותר גם בקונגרס, אילו ניטל ממנו החלק הרעיל, שהוא הטריז שהוא תוקע בין הנשיא לבין המפלגה שלו. המעמד של נתניהו היה הרבה יותר יציב ומשפיע אלמלא נתפס כמי שניסה להפיל נשיא אמריקאי מכהן ולהחליף משטר בארה״ב. תארו לעצמכם באותה סיטואציה ראשי ממשלה כמו רבין, שרון, אולמרט, אפילו אהוד ברק. ראשי ממשלה שהיו ידידים אישיים של הנשיא האמריקאי. שנהנו ממסילות פתוחות למוחו, לבו והחדר הסגלגל שלו. שהיה להם אשראי בינלאומי ואמינות אישית. כן, היו לנו ראשי ממשלה כאלה בעבר.

עכשיו, כשהמו"מ עומד להיכנס לישורת המכריעה שלו, ממשיך נתניהו את הקו הלעומתי, הנצי, הכוחני נגד הנשיא. בואו נניח לרגע שהוא ינצח והקונגרס יצליח לטרפד את ההסכם. הסיכוי שזה יקרה אפסי, אבל לצורך הדיון נניח שזה אכן יקרה. מישהו מאמין שלמחרת בבוקר אובמה יתקוף את איראן? מישהו מאמין שמועצת הביטחון לא תסיר מיד את הסנקציות שהוטלו על איראן ובעקבותיה ישעטו סין, רוסיה, אירופה וכל השאר? האם לנשיא תישאר אז מוטיבציה כלשהי להמשיך להילחם את המלחמה האבודה הזו?

הדברים האלה כבר נכתבו כאן לא פעם ולא פעמיים, אבל ראוי לחזור עליהם בכל פעם מחדש. ישראל זקוקה לאמריקה גם ביום שאחרי איראן. הברית עם אמריקה היא נכס אסטרטגי עצום של העם היהודי. הנכס הזה ניזוק קשות בשנתיים האחרונות. נתניהו לא מוכן אפילו למחווה זעירה של רצון טוב, שיכולה לחמם את האווירה ולנפק לו את קוד הכניסה המחודש לבית הלבן: להחליף את השגריר הלעומתי, הרפובליקני, האדלסוני שיש לו בוושינגטון (בעצם בלאס וגאס). אפילו את זה הוא מסרב לעשות. אז כן, במקום מלחמה עם איראן, יש לנו עכשיו דו־ קרב עם אובמה ואמריקה. מישהו מאמין שננצח?

השופטת גרסטל. שליחות היסטורית. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

סכסוך העבודה של הפרקליטים בשירות המדינה נמשך, והנזק הולך ומצטבר. הכל בגלל נציבות הביקורת על הפרקליטות, שהוקמה אחרי שנים ארוכות ודרישות מרובות של הציבור והתקשורת לפני שנה בדיוק. הפרקליטים טוענים שלל טענות שונות ומשונות, רובן המכריע משולל כל יסוד, האחרות הוצאו לחלוטין מהקשרן. הם מעוניינים להישאר הגוף השלטוני היחיד במדינת ישראל שאינו מבוקר. הם סובלים, לטעמי, משיכרון כוח, ראייה מעוותת של המציאות וחטא יוהרה (מזכיר את אנשי נתניהו מהפרק השני של הטור הזה). הם לא נותנים לעובדות לקלקל להם את התזה.

לפני שנצלול לעומק הסוגיה הזו, צריך לסייג: רוב רובם המכריע של הפרקליטים שעובדים בפרקליטויות השונות הם אנשים מוכשרים, מסורים, מוסריים, מקצועיים, שעובדים קשה מדי ומשתכרים פחות מדי. אני לא כותב את זה כדי לסמן עוד "וי". זו האמת. האנשים האלה הם החיילים שלנו בשוחות שלטון החוק ואכיפתו, הם עובדי מדינה חשובים, ובעולם אידיאלי היו צריכים להיות לנו יותר פרקליטים טובים ולהם הייתה צריכה להיות משכורת יותר מתגמלת.

אבל הסכסוך שלפנינו לא קשור לכסף או לתנאים. הוא הרבה יותר בסיסי ויסודי. הוא קשור לכבוד, לעוצמה, לצורך של כל גוף שלטוני, באשר הוא, להיות חשוף לביקורת ותלונות מצד הגורמים המשיקים ומתחככים בו, הנתונים למרותו.

הפרקליטים טוענים שעכשיו, כשנציבת הביקורת השופטת הילה גרסטל מציינת שנה לפעילותה, מתעוררת הבעיה: הם סופגים כל הזמן איומים מפרקליטים פרטיים בסגנון "נתלונן עליכם אצל גרסטל". זה מהלך עלינו אימים, טוענים הפרקליטים, משפחות הפשע מאיימות להתלונן נגדנו, עורכי דין פרטיים שמשתכרים מיליונים מאיימים עלינו, יש אפילו עדויות על נציגים של נציבות הביקורת שמופיעים לפעמים לדיונים וצופים בהם בלי להודיע לנו מראש!!!

אכן, שומו שמיים. ובכן, פרקליטים יקרים, זה בדיוק העייין. כן, נדמה לי שזה דווקא טוב שתבינו שמדי פעם תציץ בכם ובהתנהלות שלכם עין אחרת, אובייקטיבית, רצינית, מקצועית, ותקבע אם השתמשתם בעוצמה האדירה ובשררה שלכם לטובת האזרח, או לרעתו. יש במדינה הזו אלפי אנשים שסבלו עינויי דין שונים ומשונים בגלל מחדלים של פרקליטים שונים, שהתרגלו למציאות של עשרות שנים נטולת ביקורת או רגולציה כלשהי. לשוטרים יש את מח"ש, שהופכת עכשיו כל אבן במשטרה ומטלטלת את המערכת. אפילו לשופטים יש נציב ביקורת ותלונות. רק לפרקליטים, עד עכשיו, לא היה.

אגב, הטענה הזו מחוצפת, בעיקר בגלל העובדה שארגון הפרקליטים בשירות המדינה התנפל על הקמת נציבות הביקורת מהרגע הראשון שבו הוחלט על הקמתה, לפני יותר משנה וחצי. ביום שבו החלה הנציבה לעבוד, 1 באפריל 2014, הודיעו הפרקליטים שלא ישתפו איתה פעולה. סכסוך העבודה שלהם הוכרז רק תשעה חודשים אחר כך. כל התקופה הארוכה הזו הם עשו דין לעצמם, החרימו גוף ביקורת שהקים המעביד שלהם (המדינה), וצפצפו. למה? כי הם יכולים. אם אתם, או אני היינו עושים את זה, היינו חוטפים.

הם טוענים, הפרקליטים, שהם הגוף המבוקר ביותר במדינה. שטויות במיץ עגבניות. נציבות שירות המדינה זו ביקורת? זה יש לכל עובדי המדינה. זה ענייני משמעת. השופטים בדיונים עצמם זו ביקורת? הם לא בודקים את התנהלות הפרקליט, אלא את הראיות בתיק. הם מרשיעים ומזכים את הנאשם, לא את הפרקליט. הנציבה, השופטת גרסטל, דאגה לבטל את כל הכפילויות הללו. מרגע שהוקמה הנציבות, אין עוד כפילויות ביקורת. אם מישהו מתלונן נגד פרקליט בנציבות, ויש במקביל בדיקה של מבקר המדינה, המתלונן צריך להחליט. או נציבות הביקורת או מבקר המדינה. כנ"ל בתחומים נוספים.

נציבת הביקורת על הפרקליטות היא שופטת משכמה ומעלה, הייתה נשיאת המחוזי, הייתה יכולה להיות שופטת בית המשפט העליון אך סירבה. השליחות ההיסטורית הזו של הקמת גוף הביקורת על הפרקליטות קסמה לה. היא ידעה שזו עבודה קשה, אבל התגייסה ברצון. היא בשר מבשרה של מערכת המשפט. שופטת מנוסה, הוגנת, מעמיקה, חרוצה, שקשה למצוא במערכת או מחוצה לה מישהו שיגיד עליה מילה רעה. כשנכנסה לתפקידה, הציעה לארגון הפרקליטים שתקדיש את החודשים הראשונים לסבב ביקורים בכל המחוזות והפרקליטויות, ותפגוש את כל הפרקליטים, כדי להבהיר בפניהם את ה"אני מאמין" שלה, את החזון, את דרך הפעולה והתוכניות שלה. הארגון סירב ומנע ממנה את הפגישות הללו. נדמה לי ששם נזרעו זרעי הגשם, שאת סופתו הם קוצרים עכשיו.

רק בטענה אחת אני מסכים לגמרי עם הפרקליטים: העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה הוא היחיד במערכת שאינו מבוקר על ידי הנציבות הזו, תמוהה ומדאיגה. זה מעצים עוד יותר את מעמדו של היועמ"ש כאדם החזק במדינת ישראל, שאין על מעשיו, ובעיקר אי מעשיו, כל רגולציה או פיקוח. רציתי לכתוב עכשיו שאני מקווה שהממשלה הבאה תתקן את העיוות המוזר הזה, אבל אני יודע שחבל על המילים. זה לא יקרה.

מחלקת המחקר של משרד החוץ הבריטי הוציאה בימים האחרונים דוח מיוחד, שהופך את המדיניות הבריטית שהייתה נהוגה עד כה ב־180 מעלות: הדוח קובע כי אזרחי אריתריאה שערקו מהצבא המקומי ונמלטו מהמדינה, אינם צריכים להיות מוכרים כפליטים, כי לא נשקפת להם סכנת חיים במדינה המוצא שלהם.

מחלקת המחקר של משרד החוץ הבריטית נחשבת לטובה ולאמינה ביותר באירופה, אולי בעולם. שריד לימי האימפריה העליזים. משמעות הקביעה גורפת גם מבחינתנו, כי היא הופכת חלק ממסתנני העבודה האריתריאים כאן אצלנו לכאלה שיכולים פשוט לעלות על מטוס ולחזור הביתה בחזרה. פליטים, הם לא.

הרפלקס המותנה בארגוני "זכויות האדם" שלנו היה מיידי וברור. במקום להתמודד עם העובדות, הם מיהרו לחרף ולגדף את משרד החוץ הבריטי, שמקלקל להם את התזה עם המציאות. אחר כך ישאל השמאל את עצמו איך ייפול להיות שהוא איבד את העם.