סבא שלי, יחיאל צבי ז"ל, היה שתקן ועצור. ממש לא כועס, להיפך, הוא שמח כשאנחנו הנכדים באנו. אבל השמחה שלו התבטאה במין חיוך כזה שצץ ובצבץ מתוך ים של סבל וצער. 



אני זוכרת אותו בהבזקים: יושב במטבח על יד השולחן המכוסה בשעוונית ואוסף בדייקנות את הפירורים שנשארו מהלחם. אני זוכרת את עצמי הולכת איתו לבית הכנסת בכפר אתא. נותנת לו יד ויודעת כילדה קטנה שאני הולכת עם איש מאוד מאוד גיבור, ששרד רק מה שמעטים שרדו. 
 
לא הרבה ידענו על מה שקרה לו "שם", בגיהינום. הוא לא סיפר. רק שני סיפורים חזר וסיפר. אחד מהם, שלא נתן לו מנוח כל ימי חייו, הוא הצעידה שלו בצעדת המוות ממחנה העבודה ליד אושוויץ אל הלא נודע. זה היה ניסיון של הגרמנים לברוח ברגע האחרון מהצבא האדום עם היהודים ולהמית אותם בדרך. הם הובלו במשך ימים ולילות ארוכים מאות קילומטרים בלי אוכל, מים, בגדים או נעליים, משאירים בדרך עוד ועוד חברים שלא יכלו יותר ומתו. 
 

באחד המקרים נפל לפני סבא יהודי תשוש ולא הצליח להמשיך וללכת. אחד הקצינים הנאצים מיהר וירה בו לעיני סבא, תוך שהוא צועק עליהם להמשיך ללכת. סבא, שהלך יחף בקור עם בגדים דקים, חשב לקחת את הנעליים של אותו יהודי שהתבוסס בדמו, וניגש אל הגופה. או אז היהודי עשה תנועה קטנה ברגל. הנאצי שהבין שהיהודי עוד חי וירה בו מיד עוד כדור. את הצער על היהודי האלמוני סבא סחב איתו שנים.
 
הסיפור השני מפעים אותי מחדש בכל פעם שאני נזכרת בו: סבא הניח תפילין באושוויץ! אסיר שהיה במחנה צמוד הצליח לשמור על התפילין, וכך בכל בוקר עמד תור קטן של יהודים אסירים ליד הגדר, כדי להניח תפילין לפני שהפטרול יעבור. כמה אמונה ומסירות נפש בשביל המצווה הזו.
 
לעומת סבא, סבתא בלה ז"ל הייתה תוססת ומלאת חיים. היא הייתה מבשלת אוכל לילדים בבית הספר בכפר אתא, ממלאת את המקרר לכבודנו, הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לאכול, מוציאה לנו ממתקים לא בריאים ושומרת לנו קצת חומרי ניקוי וסבונים שקנתה מהתלושים שנתנו לה כפיצוי מגרמניה. 
סבתא הייתה אישה שמחה, אבל בלילות הייתה צועקת ובוכה מתוך שינה. אני זוכרת את הקולות שהיו בוקעים מהסלון, החדר שבו הם ישנו, אכלו, קראו וניהלו את כל חייהם. סבתא החייכנית הפכה לסבתא במנוסה, בורחת מהאש שאוחזת בחלומותיה. 
הרוע כלפינו
מה עושים עם שברי הזיכרונות האלה? לא תמיד אני יודעת. מצד אחד אני יודעת שחשוב לשמור על זיכרון השואה ברמה הפשוטה ביותר: הייתה זוועה חד פעמית ובלתי ניתנת לעיכול, גם לא אחרי ששומעים סיפורים, גם לא אחרי שקוראים ספרים, וגם לא אחרי שמבקרים באושוויץ. בכל פעם שאני נתקלת בזוועה מקרוב, או נזכרת בסבא וסבתא, אני מבטיחה לעצמי שלא ארפה ואעשה הכל כדי שכולם ייזכרו לעולם כמה רוע היה כלפינו. 



מחנה ההשמדה בירקנאו בפולין. צילום: רויטרס 
 
בעלי היקר עושה את זה בצורה מופלאה. הוא מדריך מסעות לפולין, צובר עוד ועוד ידע וסיפורים בלתי נתפסים ומעביר אותם הלאה, לדור הבא, שלא ישכחו. אבל האמת שאני לא מסוגלת. אני לא באמת יכולה להשקיע את עצמי במשהו שהוא כל כך עצוב, אפל ונוגע בכאב. לכן את המחויבות שלי לסבא וסבתא ששרדו אני רוצה לקיים דווקא דרך האור שלהם. 
 
סבא וסבתא, ילידי פולין, באו מעולם כל כך עשיר בהיסטוריה אדירה ותרבות מפוארת. שלושה וחצי מיליון יהודים חיו בפולין ערב המלחמה. אלפי כפרים ועיירות, חסידים וציונים, מתנגדים וחילונים. רובם ככולם נרצחו. המעטים ששרדו הולכים ומתים, ועכשיו גם העולם התרבותי שממנו הם באו נמצא בסכנת הכחדה. 
 
התרבות שבה אנחנו חיים דומה הרבה יותר לעולם מערבי-אמריקאי מלאותו עולם שהם השאירו מאחור. ברור לי שגם אם לא הייתה שואה, העולם היה משתנה. אבל ברור שלולא השואה, העולם של הסבים שלנו היה תופס חלק הרבה יותר נרחב מהעולם שלנו. אני לא מתכוונת לכך שצריך לשוב אל האידיש ולהתלבש כמו שהם נהגו להתלבש, אבל אני רוצה שהעולם התרבותי שלי יצמח מתוך העולם שלהם, שהערכים שהם האמינו יישארו בתוכי, שהסיפורים שהם סיפרו יהיו חלק מהסיפורים שאני מספרת, שהניגונים שהם שרו יהיו שגורים בפי הילדים שלי. 
 
לכן, לצד עבודתי כעיתונאית אני מוצאת את עצמי עושה סרט מסיפור חסידי, נוברת בסיפורים חסידיים ומעלה אותם על הכתב, מעלה מופע של ניגונים של חסידות גור עם המשפחה שלי. אני מבקשת בזה להיות יותר דומה לסבתא שלי, שאני בשר מבשרה, מלאישה בת גילי, לא יהודייה מניו יורק. אני מנסה שלא לקטוע את השרשרת.
אפשר קצת לחייך
אבא שלי כתב קטע על חלום שהוא חלם, קטע שאולי אפשר למצוא בו נחמה: אחרי אחת הלוויות האחרונות, אבי, הקצטניק מאושוויץ, שכבר איננו עמנו בחיים, הופיע שוב בחלומי ונגע בי בידו הממוספרת. 
"בכית?!" אמר.
"לא! למה?".
"שמעתי שבכית! אני כבר מכיר אותך. כל פעם אתה בוכה, מאז ששת הימים כשחזרת משם כנער. בכל אופן נדמה לי ששמעתי אותך פה למעלה בוכה, אז באתי". 
 
"נו, אז בכיתי!".

|"אמרתי לך אלף פעמים שאין לך מה לבכות. אנחנו לא בכינו", הוסיף והניע המספר שעל ידו. "מה שאנחנו עברנו ולא בכינו... הרי אצלנו נהרגו אלפי איש כל שעה כשהכניסו אותנו במאות, כל שבע דקות לקרמטוריום, ולא בכינו!". 
 
"אז אולי הגיע הזמן לבכות", שאלתי מתוך חלום, "הרי המספרים מצטרפים ולא נגמרים. הבטחתם לנו שבאנו לפה כדי לגמור את תקופת המתים?!"
"נו!...נו!", צקצק אבי לשונו בעברית פולנית אידישאית. "אתה שוכח את הירושה שהשארתי לך?"
 
"איזה ירושה, אבא, כל החיים עבדת כמו חמור וירושה לא הייתה! גרוש לא היה!".
 
"ומה עם ה'קדיש' שהשארתי לך, ירושת הקדיש?! כל שנה אמרתי קדיש - בעשרה בטבת וביום השואה - קדיש לכל בני המשפחה שנרצחו במאותיהם, ועכשיו אתה היורש צריך לומר זאת במקומי".
 
"איזו מן ירושה זו אבא, קדיש?", צעקתי. "אני אומר קדיש ואני אפילו לא מכיר אותם!"
 
"זו בדיוק הנקודה!", קרא בחיוך ניצחון. "אתה מבין, אתה לא מכיר אותם, גם אני לא הכרתי אותם, הם הלכו למוות אלמונים במאותיהם, אלפיהם ומיליוניהם. ועכשיו הכל השתנה. אצלכם העיתונים מלאים בשמות, תמונות וסיפורים. כל הרוג הוא שם וכל העם זוכר אותו. ואצלנו, מי זכר אותם?! עכשיו אתה מבין שיש הבדל, שבצד הדמעות אפשר קצת לחייך וצריך קצת לשמוח, שיש מדינה ויש צבא ואפילו יש מי שיקבור את המתים". 
 
עד כאן הסיפור של אבי, ואני אוסיף שיש מדינה שבה אפשר לשמור משהו מהתרבות ומההיסטוריה, והעולם של יהודי אירופה חי ונושם ומתחדש לעוד הרבה שנים.