שאלו כל אנליסט מה הופך מניה לטובה והוא יענה לכם תשובה שלמרבה הצער לא תעזור לכם הרבה בחיים: התחושה. 


משהו בתחושה שהשיא עוד לפנינו, גורם לנו לרצות להיות חלק מההצלחה, להשקיע, להתלהב – ואם גל ההתלהבות הזה שטף גם משקיעים אחרים – המניה שעליה שמנו את כספנו עשויה להכפיל ולשלש אותו. למרבה הצער, רובנו מצטרפים לגל הזה באיחור, אחרי שמשקיעים נבונים מאתנו כבר שילשו את כספם באמצעות כספנו...
 
לא תאמינו כמה מהנכסים שלנו הם בעצם "על הנייר": ערך הדירה שלנו, שווי החסכונות שלנו, תיקי המניות (לבני המזל שאחרי דירה ומעט חיסכון לפנסיה, נותר להם עודף להשקיע בבורסה) וכמעט כל נכס אפשרי. כמה הם שווים באמת? אנחנו יכולים להשלות את עצמנו שהם שווים יותר או לחשוש שמא אינם שווים מספיק, אבל את האמת נדע רק ביום שנרצה לממש אותם, למכור, לעשות את ה"אקזיט" הקטן שלנו.
 

ומה בקשר לנשים? הנה הן באות: יפות, חכמות, מוכשרות או ביחיד(ה): צעירה בת 25, אינטליגנטית ונראית נפלא - שבדיוק סיימה את התואר הראשון ומתחילה את הקריירה. יש לה רכב עירוני קטן אבל חדיש יחסית, מנוי במכון הכושר, חברות לצאת איתן לדרינק או שופינג– ומדי פעם גם רומנים מזדמנים עם הגברים "הנכונים" – צעירים נאים בני גילה שכל עתידם עוד לפניהם.
 
איפה הקאץ'? אתם שואלים – בטרם תבקשו ממני את הטלפון שלה. ובכן, העניין הוא כזה: בואו ונתייחס לרגע לבני-אדם (ולאו דווקא לנשים, לפני שאתן צועקות "החפצה") כאל מניות: אותה צעירה חטובה ומשכילה, המודל הכי חדיש של הרווקה האורבנית, היא מניה בשיאה.

אם היא תממש אותה עכשיו, תחת ההנחה שמשפחה וילדים הם עדיין מוטיב מרכזי ב"מימוש" הנשי (אני לא מתייחס לכך מבחינה ערכית, אלא מבחינה סטטיסטית) – היא עשויה לזכות בתשואה מקסימלית על השקעתה בטיפוח הגנים המולדים שלה. לעומת זאת, אם תבחר להמשיך להיות "מושקעת" בסגנון חייה, היא עלולה לגלות אמת מרה: בעוד 15 שנים נניח, בגיל 40, אפילו אם היא תצליח לשמור על המראה והגזרה, היא תיראה טוב רק יחסית "לגילה", וחמור אף מכך: גם אם בינתיים עשתה חיל בלימודים, בעבודה או בעסקים, היא לא תאמין כמה מעט שווים כל אלה כשמבקשים לממש אותם במטבע הקשה של הזוגיות.

החובה להיראות יפה

בעוד שהבחור שאתו יצאה כשהיו בני 25, עשוי להיות עתה אחד שעושה כסף ומרתונים, המניה הלוהטת ביותר בשוק הפו"פ, הרי שערך המניה שלה ירד פלאים, על אף שמאז הצליחה בכל אשר פנתה! 
 
בספר ישן אודות מסעות של תיירים מערביים בארץ ישראל של שלהי המאה הי"ט, כותב נוסע אנגלי על הנשים הבדואיות שהן נשים טובות, אבל "לא יכולתי לסלוח להן על שבגדו בחובתה הראשונה של האישה – להיראות יפה". היום, אחרי שנים של פמיניזם, גברים כבר לא מדברים ככה, זה ברור – אבל האם הם לא חושבים כך?

האמת? מבחינת "החובה להיראות יפה" מצבן של הנשים דווקא הורע פלאים: בעבר התאפשר להן להסתתר מאחורי בגדים שטשטשו את גזרתן ויחס הסביבה כלפי פגמים מולדים היה סלחני יחסית – שכן – מה כבר יכלה המסכנה לעשות? ככה היא נולדה. 
 
היום לכל אלה יש תקנה: שמנה? לכי תזיעי את הקילוגרמים המיותרים בחדר-הכושר. עור הפנים דפוק? לכי לקוסמטיקאית. לייזר יכול לסדר לך את העיניים ואת קו הביקיני, ואורתודנטיה מתקדמת את השיניים הבולטות. במילים אחרות, אם משהו השתנה ביחס החברה למראה הנשי, הרי שהוא השתנה לרעה: לא צריך להיות ג'נטלמן בריטי שפוגש לראשונה נשים בדואיות. מספיק להיות אותו מנכ"ל בן 40 מלפני כמה שורות כדי לתבוע מהנשים בחייך להיראות כמו נערות-שער.
 
ומה עליה? כשהיא מנסה לממש את עצמה בשוק הזוגיות הפוטנציאלית, היא לא מאמינה עד כמה רב הפער בין ההבטחה שהייתה פעם ("על הנייר") לבין ההווה הבעייתי. בצר לה, היא מוכנה עכשיו להתפשר: שיהיה גרוש, שיהיה עם ילדים, שיהיה קירח, שיהיה קצת שמן או אפילו לוזר – העיקר שיסגור לה, לפני שיהיה מאוחר, את הפינה שלמרות כל המניפסט הפמיניסטי, נותרה הכי חשובה בחייה. 
 
יש כמובן יוצאות מן הכלל: נשים שבגיל מתקדם הפכו לאימהות מאושרות (עם זוגיות או בלעדיה), אבל על כל אחת כזאת יש לפחות שתי רווקות ממורמרות שלפני 15-20 שנה לא הבינו את הכלל הכי חשוב של שוק-ההון האנושי: המניה הטובה ביותר היא זו שמשכילים לממש רגע לפני שהיא מתחילה לרדת.