אין כמו ימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל כדי להעלות את נושא אחדות העם, אחדות המטרה, אחדות הגורל של אזרחי ישראל. אבל ימי הזיכרון מאחורינו, וכנראה גם האחדות.



שוב נדמה כי זו היה בסך הכל כסות למציאות של פערים איומים, פילוג, שנאה של זה כלפי זה וזו כלפי זו, ושניהם כלפי אחרים. האמת עירומה, גלויה לכל עין. מאחורי הסיסמאות הריקות והרטוריקה חסרת הבסיס העובדתי ניצבת המציאות. והיא קשה, כואבת, ההפך מכל אחדות. ואולי אין חיה כזו אחדות? ואם יש, היכן היא באה לידי ביטוי? ואולי האחדות רעה כשאין מטרה משותפת? 



מי שמבקשים אחדות הם בדרך כלל הפוליטיקאים. מהי אחדות פוליטית אם לא דיקטטורה? איך תיתכן אחדות דעים פוליטית במדינה בה הפלורליזם הפוליטי אמור להיות נשמתה? מעצם הגדרה של דמוקרטיה כמשטר פוליטי, פלורליסטי וחופשי, ברור שלא תיתכן אחדות. האם מישהו מעלה בדעתו שבארצות הברית שתי המפלגות הגדולות יתאחדו? ייתכן שמישהו יבקש שהשמרנים האמריקאים ישילו את האידיאולוגיה שלהם לטובת האידיאולוגיה של המפלגה הדמוקרטית? זו בדיחה רעה. 
 

איך יוצרים אחדות דעים פוליטית כשהאידיאולוגיות כה קוטביות? ישראל אינה יכולה להיות יוצאת דופן. ימנים לא יהפכו לשמאלנים, ושמאלנים לימנים, ודאי לא הרוב. אלה הדוגלים בכלכלת שוק לא יזדרזו להנחיל כלכלה סוציאל-דמוקרטית. אז איך בדיוק מחברים לאחדות את שתי התפיסות?  
 
יבואו מביני עניין ויאמרו שאחדות העם חייבת לבוא לידי ביטוי בתחום החברתי. סוציולוגים יאמרו שהכל עניין של מראית עין. עניים לא יוכלו לעולם להתאחד עם בעלי האמצעים. אלה הגרים בפריפריה לא יוכלו להתאחד עם תושבי המרכז. לעולם הפערים החברתיים יישארו והקנאה והשנאה ינצחו. הפנטזיה של אחדות הפריפריה עם המרכז היא אוטופיה מטופשת. אין אחדות בעם. והאמת שהיא גם לא יכולה להתקיים. 
 
מי שצופה במציאות בה אנו חיים לאחר הבחירות אינו יכול שלא להתפלץ. אלה באלה, שנאה נשפכת ברחובות העיר, בתקשורת. אשכנזים נגד ספרדים. ספרדים נגד אשכנזים. די להביט ברשתות החברתיות. פלצות ממש. מה שנאמר לעולם לא יימחק. ביטויי הגסות נמצאים בכל פינה. אין רחמים. חובטים במלוא העוצמה. לא מסתפקים בניצחון בנקודות. רק נוק-אאוט, כשהיריב על הרצפה. 
 
וישנם סיפורים על אחדות בעת צרה, במלחמה או במבצע צבאי. גם אלה נכונים בחלקם. אולי בחלקם הגדול ואולי לא. הם טובים למען נרטיב של אחדות העם, לרטוריקה הפוליטית והחברתית, אך בפועל ספק אם כך יהיה.
 
אני מוכן לקבל את הקביעה שביום הזיכרון לחללי צה"ל האחדות באה לידי ביטוי בצורה חזקה. אלא שאחדות זו היא ביחס לנופלים, ביחס למחיר הנורא ששילמו משפחות רבות, ביחס ליתומים, לאלמנות ומשפחות שכולות שבורות. אולם ברגע סיום הטקסים הממלכתיים, שוב חוזרים אל השגרה.

החברה ממשיכה להתנהל מעצמה. הכוח המניע את הבריות הוא הרצון לחיות, לשרוד, לכן אין ברירה אחרת אלא להראות כאילו יש אחדות. אבל המציאות, כאמור, היא אחרת ומדאיגה. לא אליה פיללו הוגיה ובוניה של המדינה.