האלימות בהפגנת המחאה של יוצאי אתיופיה בכיכר רבין הפתיעה רבים, משום מה. מה שמפתיע הוא שזה לא קרה קודם. לא רק בגלל הזעם המוצדק של הצעירים האלה, שנמאס להם להסתובב במדינה דמוקרטית, ליברלית ונאורה בעיני עצמה ולקבל בכל מקום את ההרגשה שהם סוג ב', ברגש ובמעש, אלא בעיקר משום שכבר שנים הנרטיב החברתי שלנו הוא שבעיות פותרים באלימות. 
 
אנחנו מדינת חוק, אבל בואו נסיר את התחפושת הליברלית. החברה שלנו אלימה, חסרת סבלנות וסובלנות, פוגענית ודורסנית. וגזענית. זה ברחוב, זה בשירותים הממשלתיים, זה בבתי הספר. זו המגזריות, שבמקרים רבים ראשי הקבוצות שבה עושים הכל כדי לאחד את המגזרים עצמם ולכנסם אל מול איזה אויב חיצוני.

למשל המנהיגות החרדית או הערבית. קחו את השד העדתי. צריך להילחם בקיפוח בני עדות המזרח, אבל למרבה הצער ההתפרצות הזו הפכה למאבק חובק כל של בני מזרח מול בני מערב, בהשתתפות של פוליטיקאים. קחו את התגובות ברשתות החברתיות נגד "השמאל הקיצוני" – האחראי לכאורה למחאת האתיופים. כמה זלזול יש במחאה האותנטית.
 
מפתיע שאלימות כזו לא פרצה קודם, כי השיח הממוסד הוא של הסתה ואלימות. הנרטיב החברתי הוא שתמיד יש אשם ובואו נעלה עליו. לא מחנכים את ילדינו לסובלנות ולאהבת אדם במערכת החינוך, להפך. מורים שמנסים לאתגר את החשיבה מוצאים עצמם מוקעים מהמערכת. כבר הרבה יותר מדי זמן שהנרטיב של עם ישראל כקורבן תמידי נוכח יותר מהכל. תמיד אפשר לנקות את המצפון באיזו משלחת מנופחת לנפאל. זה מרגש, זה מרשים, אבל זה לא באמת מספר מי אנחנו. כי אנחנו – לגר, ליתום, לאלמנה ולחלש – לא יודעים להתייחס. מבקשי המקלט הם סרטן, וילדיהם הרכים ייחנקו במחסני הילדים. מתקן כליאה ל־2,600 איש לא יעלים 60 אלף. אבל זה ישתיק את הביקורת הפוליטית. ויהפוך אותנו ליותר אלימים. וגזענים.
 

ואי אפשר שלא להתייחס למציאות ביטחונית אלימה. בני 18 עוסקים בשיטור מול ילדים וקשישות. המציאות מחלחלת את האלימות לנפשותיהם הבלתי בשלות של חיילים צעירים וחוזרת איתם הביתה. ולא נעשה די כדי לטפל בזה. אפילו לא למראית עין, במקום שבו מראית העין הפכה לחזות הכל: הנה, שחטנו את ענת וקסמן, החזרנו לגרבוזים מנה אחת אפיים, הוקענו את כוכבי סרטון השוקולד, ואנחנו מחבקים את האתיופים.

אבל בדרך סתמנו את הפה לחופש הביטוי והצדקנו אלימות לא צודקת בשם מחאה צודקת. גם המענה לגזענות ולחוסר הסובלנות הופך לעליהום חד־ממדי. אלה הם שני צדיו של אותו מטבע שמצמצם את כושר הספיגה שלנו והופך אותנו לצרי אופקים, לחסרי יכולת להכיל מורכבות, לפרק ולהבין אותה. הרבה מזה נעשה בצורה ממוסדת, כדי להפיק רווחים נלווים. הרבה מזה זה אנחנו, הציבור, שנותנים למי שמרוויח מיצירת אווירה חברתית מתלהמת שכזו להרוויח על גבנו. כך או כך, האלימות המוגזמת, המצערת והמיותרת בכיכר אינה מפתיעה. להפך. זו יריית פתיחה. 

הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגל"צ