ממשלת נתניהו השלישית תנסה הבוקר להרחיב את ממשלתו הרביעית ולבטל למעשה את חוק היסוד שקובע מגבלה של 18 שרים (למעט ראש הממשלה). למרבה הפרדוקס, אותה ממשלה שלישית היא זו שיזמה, הצביעה ואישרה את אותו חוק, שהיום היא מבטלת. דברים שרואים מכאן, לא רואים משם וגו'. המהלך הזה ייתקל בכמה מכשולים: כדי להעביר אותו יזדקק נתניהו לכל 61 הידיים שיש לקואליציה החדשה שלו. גמגום של ח״כ אחד, שלא ירגיש טוב או יהיה חייב להיות במקום אחר בשעת ההצבעה, וזה נגמר.
יהיה גם מכשול משפטי. יש עתיד, המפלגה שיזמה את הגבלת שרי הממשלה, תלך מחר לבג״ץ נגד המהלך. עורכי הדין רונן אביאני וגיא בוסי יטענו שממשלת מעבר לא יכולה לבטל חוקי יסוד ולא יכולה לקבל החלטות שיש להן משמעות תקציבית (כך פסק בג״ץ בעבר). בתזכיר הוראת השעה שמרחיבה את הממשלה נכתב שאין לה משמעות תקציבית. יאיר לפיד ועפר שלח טוענים שמדובר בשקר גס, היות שכל מיניסטריון עולה לקופת המדינה מיליונים רבים בשנה. הפרשה הזו תאתגר את בג״ץ, ערב מינויה של איילת שקד לשרת המשפטים, והרינונים על המתקפה שצפויה לנחות על מערכת המשפט בעקבותיו. כך או אחרת, צפוי מאבק מעניין סביב החוק הזה, בשדה הפוליטי, הציבורי והמשפטי.
בינתיים, עולם כמנהגו נוהג. שליחים מטעם נתניהו כבר פנו בסוף השבוע לח״כים מישראל ביתנו, מפלגתו של אביגדור ליברמן, והציעו להם להצטרף לקואליציה. השליחים, ששומרים על מרחק מראש הממשלה אבל מופעלים על ידי הליכוד, הציעו לח״כיות אורלי לוי־אבקסיס וסופה לנדבר שני תיקים בממשלה, תיק הרווחה ותיק הקליטה. ככל הידוע, השתיים דחו את ההצעות הללו על הסף. הסיפור הזה יחזור על עצמו בחודשים הקרובים בריטואל קבוע. נתניהו, באמצעות המפרק הלא רשמי מטעמו, נתן אשל, ינסה לנגוס נתחים מישראל ביתנו או מיש עתיד או ממי שיתחשק לו להתכבד במנעמי השלטון, כדי לפרוץ את מחסום ה־61 של הקואליציה ולא להיות תלוי בגחמותיו של הח״כהבודד.ספקאם המהלך הזוז יצלח. המפלגה של ליברמן מגובשת סביב היו״ר, כנ״ל אצל לפיד. במפלגת העבודה והמחנה הציוני לא כדאי להתאמץ, לאור ה״תהום האידיאולוגית״. ציפי לבני הבהירה אתמול ב״פגוש את העיתונות״ שלא תצטרף לממשלת נתניהו בשום תנאי, והגביהה הגבהה משמעותית את רף ההכחשה המקביל של עמיתה, יצחק הרצוג.
הרצוג משחק על כל המגרש. הוא מכחיש (אם כי באופן רפה) כי בכוונתו להצטרף לממשלה, אבל לא טורק את הדלת על שום דבר. כפי שנחשף כאן ביום שישי, ציר המגעים החשאיים (והלא רשמיים) בין הליכוד למחנה הציוני פעיל כל הזמן וכולל גם שמות מפתיעים, כמו זה של שעיה סגל, מי שהיה פעם מקורב אולטימטיבי של בנימין ושרה נתניהו (ולפניהם אריאל שרון), אך הורחק והתרחק מהם לאחרונה. סגל מסייע כנראה לנתן אשל, שלא נהנה מגישה ישירה לאנשי העבודה, לאור הוראה ברורה של יצחק הרצוג לא לנהל עמו מגעים, בגלל עברו בתחום ההטרדות המיניות. כך או אחרת, נתניהו מעוניין מאוד לקבל את החברים מהמחנה הציוני למחנהו, כמה שיותר מהר. בשלב הזה הרצוג מסרב לחיזוריו בעקשנות. ההערכה היא כי הרצוג דורש רוטציה. נתניהו מסרב. האם יבשילו בחודשים הקרובים התנאים לכך שאחד מהם יוותר? קשה לדעת. הרצוג, מעריכים גורמים פוליטיים, ינסה ללכת לפריימריס מהירים בעבודה, להבטיח את המשך שליטתו במפלגה, ורק אז יתפנה לענייני שלטון.
ואי אפשר בלי הליכוד. מדד המתח והלחץ בין הבכירים של מפלגת השלטון מאיים לנפץ את מבחנת הזכוכית ולפרוץ החוצה. ראש הממשלה מתכוון לחלק את התפקידים רק אחרי שהכנסת תאשר את הרחבת הממשלה, כדי לא לאפשר לאף אחד להיעלב בטרם הושגה המטרה. הוא מתעקש לשמור את תיק החוץ בידיו ומעורר בכך את חמתם של בכיריו: בשביל מה הוא שומר את התיק, הרי הוא יכול להפקיד אותו למשמרת אצל אחד מהשרים הבכירים, למקרה שהמחנה הציוני יצטרף, הם אומרים. ביבי, טוענים כמה משרי הליכוד הבכירים, פשוט לא מפרגן לאף אחד מאיתנו ולא מוכן שמישהו יצטיין לידו או יצמח בתפקידו. זו הסיבה האמיתית שהוא לא משדרג אף אחד ולא מאפשר לאף אחד להתקדם ולצבור אהדה. כשזה כבר קורה למישהו, הוא מוצא את עצמו מהר מאוד בחוץ. כמעט כל בכירי הליכוד מדברים בשפה הזו, אבל אף אחד לא מוכן להגיד את הדברים בקולו. לפחות עד יום רביעי הקרוב. ואחר כך? אלוהים גדול.