אני שייך למיעוט הסבור,כפי שהיה מקובל על כל שופטי בית המשפט העליון ונשיאיו עד לעידן אהרן ברק, כי חוקי יסוד אינם עדיפים על חוקים רגילים. זאת, זולת אם שוריינו בדרישת רוב מיוחד לשינוי או באמצעות ההסדר העמום והמפוקפק של "פסקת הגבלה". 
 
ספק גדול בעיני אם עצם ה"תיקון" לחוק יסוד: הממשלה בעניין הגבלת מספר השרים וסגניהם וביטול המוסד של "שרות בלי תיק", תורם תרומה כלשהי למשילות או לחיסכון כפי שטוענים חסידיו. לאחר בחירות 2009 הוקמה ממשלה שבה כיהנו כרבע מחברי הכנסת. כיום מעלים על נס את הממשלה הזאת, על כך  שהייתה יציבה ובעלת כוח משילות.

הבעיה הראשית שניצבה אז בפני קברניטי הממשלה הייתה מיעוט חברי הכנסת "הפנויים" לצורך השגת רוב בישיבות מליאת הכנסת ובישיבות הוועדות. אך הקואליציה צלחה את הכהונה ההיא ללא הפסד בהצבעה כלשהי. ברור ש"חלוקת השלל" הנדיבה תרמה לאותה יציבות.
 
נשמעות הערכות שונות לגבי עלותו של שר מכהן. יש לזכור כי השרים מקבלים בדרך כלל בלאו הכי משכורות והטבות של חברי כנסת. עתה מדובר על תוספת של שני שרים. נניח שעלות התוספת היא שמונה מיליון שקל בשנה, כדעת המפריזים. האם אפשר להשוות הוצאה כזאת לרווח הכלכלי והממשלי של הבטחת היציבות? די אם נזכיר שעלות כל אחת מהמשלחות המבורכות שישראל משגרת לאתרי אסון ברחבי העולם, גבוהה במאות אחוזים.
 

הכותב הוא ראש בית הספר למנהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי משפט