1
אפר ועפר
אתמול לפני הצהריים, בשיא המתח, כשחייהם של בכירי הליכוד תלויים על חוט השערה, גורל נבחרי הציבור מונח על כף המאזניים ועתידה של האומה כולה לוט בערפל, חש איוב קרא ברע. עד אז היה נדמה לנו שהדרמה התנ"כית הניטשת סביב הרכבת הממשלה אינה יכולה לצלוח שיאים חדשים. ובכן, טעינו. לפתע הופיע ציוץ רועם ברשת הטוויטר שבו נראתה דמותו המעונה של ח"כ קרא כשהיא מובלת על אלונקה אחר כבוד לאמבולנס, שעוזב ביללת צופרים בדרך לבית החולים. יחד עם קרא, נטל עמו האמבולנס גם את ידו של קרא, שאמורה להעניק לממשלת נתניהו הרביעית את הרוב הנדרש לאישורה, עוד באותו ערב, בכנסת. היסטוריה (וגם היסטריה) בשידור חי.
נדמה לי, שלא קרא הוא זה שצריך לחוש ברע, אלא אנחנו. להביט במראות, להאזין לקולות, ולא להאמין. היו פעם בליכוד קרבות מרהיבים, מחנות יריבים, מנהיגים בעלי גוף, קטטות פוליטיות אידיאולוגיות בין שווים. היה בגין, ואחריו באו שמיר וארנס, שרון ומודעי, דוד לוי ורוני מילוא ואהוד אולמרט ובני בגין ודן מרידור ויצחק מרדכי גם. הם נלחמו זה בזה בשצף, כורתים בריתות, מאחדים מחנות, עורקים ובוגדים זה בזה, אבל היה להם סטייל. הייתה נוכחות. הם היו פוליטיקאים שעשו דבר או שניים בחייהם, מנהיגים עם תפיסת עולם, עם אישיות, עם חזון, או לפחות מראית עין של משהו שמזכיר חזון.
מה נותר מכל זה היום? אפר ועפר. נתניהו אחד, ואין בלתו. גוליבר במדינת הגמדים. כל מי שהיה, איננו. מי שנשאר, כמו צחי הנגבי, הוא אוד מוצל של עצמו. בכירי הליכוד התעטפו בשתיקה רועמת. גלעד ארדן הדליף שהוא "שוקל את דרכו בממשלה", והתפוגג. סילבן שלום מתעטף בשתיקה קדורנית כבר שבועות. זאב אלקין ויריב לוין, המפטי ודמפטי, מאזנים איש את רעהו בדממה הדדית (אבל מוכנים לעקור זה לזה את הכבד תמורת מיניסטריון). מרואיינת מצטיינת כמו גילה גמליאל נעלמה ממסכי הרדאר, ואפילו, תחזיקו חזק, מירי רגב, האגדה שהייתה באמת, מילאה פיה מים. בבוקר נפוצה שמועה שרגב קיבלה תיק, אבל בעקבותיה דהר מבזק שלפיו היא לא מרוצה ממנו. אבוי.
היחיד שהתרווח בנחת על כיסאו המרופד היה ישראל כץ, האיש שמפחיד את נתניהו יותר מהאחרים, שקיבל גם את תיק התחבורה בו החזיק בקדנציה הקודמת, וגם את תיק המודיעין. האם זה כולל גם את המיניסטריון המפורסם לאיומים אסטרטגיים, שבהם אחז עד עכשיו בשארית כוחותיו יובל שטייניץ? מה זה משנה. העיקר שזה כולל חברות בקבינט. מעתה אמרו "שר התחבורה, הבטיחות בדרכים והמודיעין". תדע כל אם פרסייה שנושא הגרעין האיראני יפוצל מעתה ויהיה בתחום שיפוטם של ביבי, יעלון, כץ, שטייניץ (שימשיך לטפל בנושא בחודשים הקרובים) והשר שטרם מונה לאיומים אסטרטגיים. חמנאי, היזהר! החברים מחכים.
השני לשחרר אנחת רווחה היה שר הביטחון יעלון, שנשאר במקומו. א־מחיה. אחריו התברר ששטייניץ מקבל את האנרגיה והתשתיות (שהיו של סילבן), וגם את הוועדה לאנרגיה אטומית, וגם מקום בקבינט. ויווה, שטייניץ. אחריו בצעדת הג'ובים הגיע אופיר אקוניס שיהיה שר. איפה שר? במשרד התקשורת. מה זה אומר "שר במשרד התקשורת"? יכול להיות שיהיה שם עוד שר, במשרד התקשורת? כן. יהיה שר־על לענייני תקשורת בשם בנימין נתניהו, ו"שר במשרד התקשורת" בשם אופיר אקוניס. המינוחים האלה נקבעו בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה ועם ד"ר אבשלום קור, אני מניח. טוב, תיק התקשורת הוא גדול, חשוב, עם תקציבי עתק וחשיבות אסטרטגית (למשפחה), אז צריך לשים שם גם שר, וגם שר־על.
בינתיים מבזק נוסף על "ראשי העדה הדרוזית בדרכם לבקר את ח"כ איוב קרא שפונה הבוקר באמבולנס לבית החולים הדסה עין כרם. ח"כ קרא תרם את כל כולו לעדה הדרוזית ולמדינה", נשבע לכם שהטקסט אמיתי. מזלו של קרא שיש לו ראשי עדה שבאים לבקר, בניגוד לחלק לא מבוטל מהח"כים והמועמדים השונים לתפקיד בממשלה, שאף אחד לא מבקר אותם. ועדיין, בשעת צהריים מאוחרת, יום חמישי, קול דממה דקה. שקט מוחלט. אפשר לחתוך את המתח בסכין. הלוואי שיימשך ככה. אם אני נתניהו, אני מכנס את הממשלה לישיבתה הראשונה במנזר השתקנים.
2
ביקומים מקבילים
אפשר גם אחרת. אחד, גדעון סער, אבל וחפוי ראש, שירך את רגליו באותה שעה ממדריד בחזרה לתל אביב. סער, אוהד ריאל מדריד, קפץ רגע לבירה הספרדית להשתתף בחוויית עלייתה של ריאל לגמר ליגת האלופות. כוונות לחוד, אירועים לחוד. סער מצא עצמו צופה במשחק הדחתה המשפילה של קבוצתו. ועדיין, אני מנחש, לא היה סער מוכן להתחלף עם אף אחד מהחברים שהשאיר מדממים מאחור, בשדות הקטל הנצחיים.
מי שנכנס לנעליו של סער כמספר 1 בליכוד, גלעד ארדן, עוד לא ידע באותה שעה את גורלו. ארדן הוא שנדד מאולפן לאולפן עם שקית הקאה, מגן בגופו על הגברת נתניהו בכל הפרשות והשערוריות, מהחשמלאי דרך הבקבוקים, ריהוט הגן ומושיק גלאמין גם, כדי למצוא את עצמו עכשיו במצב המוכר ההוא של מי שהושלך מאחור ככלי אין חפץ בו. אם לא ייוותר לו מיניסטריון מתאים, יוכל ארדן לשמש בקדנציה הבאה בתפקיד אב הבית במעון ראש הממשלה. כישורים מוכחים יש לו.
זקן השרים וותיק המושפלים, סילבן שלום, כנ"ל. וזה אחרי שג'ודי בכבודה ובעצמה העירה (בטוויטר!!) במהלך הקמפיין ששרה נראית הכי טוב שנראתה מעולם! סער פרש מהליכוד, כי ידע שלא צפוי לו שום דבר טוב מנתניהו. הוא ידע שאין שום אפשרות לפרוח או לצמוח שם, והעדיף לעשות לביתו. לפניו פרש כחלון, מאותן סיבות ממש, כדי לברוא את עצמו מחדש בחוץ. אני מניח, וזו השערה בלבד, שמאז פרישת השניים, קיללו ארדן ושלום את עצמם לא מעט, על שלא עשו את המעשה הנכון, ונותרו ממוסמרים לסבלם. מילא. עוד מעט זה ייגמר, כל אחד יקבל תפקיד (חוץ ממי שלא) והממשלה תושבע.
הצרות שלהם מתגמדות מול הצרה של נתניהו, שינסה לצלוח איכשהו את מעמד ההשבעה והתמונה המפורסמת אצל הנשיא בלי ללחוץ יד, להסתכל או לראות את איילת שקד. איך הוא יתמרן את עצמו שם, רק אלוהים יודע. רק זה חסר לו עכשיו. ביום רביעי, אחרי שהכנסת אישרה את הרחבת הממשלה, בתום לילה לבן וסוער, הצליח נתניהו לדלג על פני שקד באלגנטיות, וללחוץ ידיים לכל מי שסביבה. מה יעשה עכשיו? מדובר בשרת המשפטים שלו, למען השם. בראיית משפחת נתניהו ונספחיה, אין תפקיד יותר אינטימי, רגיש, נפיץ וגורלי משר המשפטים. איך יוכל נתניהו לתפעל את כל זה בעודו מתעלם מעצם קיומה של הגברת שקד הצעירה ומתנהג כאילו הוא והיא חיים ביקומים מקבילים?
בינתיים, מוצאת ישראל את עצמה תחת צונאמי מדיני. האיומים הפכו מעשים. הרינונים מתגשמים. בפיפ"א מתנחשל מהלך להדחת ישראל מהתאחדות הכדורגל העולמית, התובעת הכללית בבית המשפט בהאג מאיימת, הצרפתים ממשיכים לשקוד על יוזמתם המדינית, הוותיקן מכנה את הרשות הפלסטינית בכתובים "מדינת פלסטין", תנועת החרמות והנידויים נגד ישראל (BDS) צוברת תאוצה, ועוד לא אמרנו כלום על היחסים עם הממשל האמריקאי (נדון בהם תכף בהרחבה).
מול כל זה, טבעי להניח שנתניהו ימנה שר חוץ במשרה מלאה. גם אם יש בכוונתו לצרף בעתיד הקרוב את המחנה הציוני לממשלה. שר כזה יכול לקבל את התיק כפיקדון זמני, עם כוכבית ברורה שבמקרה של הרחבת הקואליציה הוא מפנה את המשרד תוך 24 שעות. כמעט כל מי שלוטש את עיניו לתיק הזה, יקבל את עצמו את ההתניה הזו בשמחה. שלום, שטייניץ, כץ, ארדן. רק תנו להם. שלושה מתוכם יכולים לעשות עבודה מדינית משמעותית וחשובה. סילבן, שמונה ברגע האחרון לשר הפנים ולמשנה לראש הממשלה, היה כבר שר חוץ, הוא מנוסה וחרוץ, והוא היה מסתער על התפקיד במרץ. ארדן הוא פוליטיקאי צעיר ומרשים, בעל יכולת שכנוע וכושר עבודה. שטייניץ לא רחוק משני אלה. משכיל, רהוט, בלתי נלאה.
ועדיין, נתניהו (לפחות על פי מה שידוע כרגע) מעדיף "לשמור את תיק החוץ אצלו". למה, למען השם? לבכירי הליכוד אין ספק: הוא לא מוכן שמישהו יבלוט. הוא לא מעוניין שמישהו יצליח. היה לו נוח כשאביגדור ליברמן, טיפוס לא דיפלומטי ובלתי יציג בעליל ישב שם, ועורר געגועים לביבי. כשליברמן שר חוץ, נתניהו מחזיק מעצמו שר חוץ בפועל. ליברמן הלך? אין סיבה להחליף אותו. העיקר שאיש לא יקבל אפשרות להמריא. כל העמדות המשמעותיות תפוסות. זה יבטיח לנו שגם בפעם הבאה, הציבור עלול לחשוב שאין אלטרנטיבה. שאין עוד מלבדו. שזה או ביבי, או הגיהינום.
3
סימפוניה של יריקות
כמה חבל שהעולם סביבנו לא מתרגש מייסורי הקמת הממשלה וממשיך לבעור כרגיל. דברים מרתקים מתרחשים בחזית הלוהטת בין וושינגטון לירושלים. הממשל האמריקאי מאותת לנתניהו שהגיע הזמן לפתוח במגעים ובהידברות מסודרת כדי לעבוד על "חבילת פיצוי" נדיבה לישראל מטעמה של אמריקה. הרי ברור שהסכם עם איראן ייתפס כמרע את מצבה הביטחוני והאסטרטגי של ישראל. בכל פעם בהיסטוריה שקרו דברים מהסוג הזה, ידעה ישראל לבקש ולקבל מהאמריקאים פיצויים שמנים.
גם הפעם האפשרות הזו קיימת ותלויה מעל ראשו של נתניהו כסוכרייה ענקית בנייר צלופן מרשרש צבעוני. אבל נתניהו מתעלם ממנה. לא מושיט יד, לא מרים טלפון, מסרב בעקשנות לכל הדילים המוצעים לו ולא מקיים מו"מ על כלום. הוא ממשיך כרגיל, במלוא הקיטור, לפעול נגד הנשיא בקונגרס. הוא הולך על כל הקופה. הוא לא מוכן לשקול מחדש את עמדתו ולא מוכן לנצל את המצב שנוצר לטובת שיפור מצבה של ישראל. מה הוא יודע, שאנחנו (והאמריקאים) לא?
יש להצעה הזו שני שלבים: התוכנית הקטנה, שבמסגרתה מפסיק נתניהו את המתקפה המאסיבית שלו, בסיוע הארטילרי של שלדון אדלסון, על הקונגרס בנושא האיראני. הוא לא צריך להתנצל והוא לא צריך לאמץ את ההסכם המתגבש והוא רשאי להמשיך להתנגד לו, אבל הוא כן צריך להפסיק לבחוש בתוך בית הנבחרים האמריקאי ולהניח לדמוקרטיה האמריקאית לעשות את שלה. במקביל, ישמחו האמריקאים להעניק לישראל חבילה משמעותית של הטבות, סיוע מוגבר, תיאומים והבטחות שישדרגו את מצבה הנוכחי של ישראל אל מול האתגרים המתרבים לפתחה.
ויש גם תוכנית גדולה. אסטרטגית. "הרי ברור", אומרים האמריקאים, "שאם יושג הסכם, הנשיא יעביר אותו בקונגרס. לביבי אין שום סיכוי להביא רוב של שני שלישים מחברי הסנאט ובית הנבחרים נגד הסכם שכבר הושג ונחתם על ידי רוסיה וסין ואירופה. ביבי יודע את זה. לכן, עדיף מבחינתו להתחיל מו"מ עם הממשל האמריקאי על חבילת פיצוי".
למה הם מתכוונים כשהם אומרים "חבילת פיצוי"? זה עוד לא מגובש. הממשל טרם סיים את העבודה הפנימית בוושינגטון בנושא הזה, אבל יש כאן הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת להשיג דברים שלא ניתנו עד כה. אפשר להגדיל את הסיוע הצבאי. אפשר לקבל מערכות נשק ופיתוחים מתקדמים שלא סופקו עד כה. אפשר לבקש הגדלה של מחסני החירום של ארה"ב בישראל, שתגדיל את מספר ימי הלחימה ואת כושר הלחימה של ישראל למקרה של התלקחות באזור. אפשר להגיע להסכמה עם האמריקאים על תגובה ישראלית אפשרית במקרה שההסכם עם איראן יופר, על תגובה אמריקאית, על מנגנון לחידוש הסנקציות או החמרתן.
אפשר להגיע עם אמריקה להסכמה על פעולה משותפת נגד המשך פעולותיה הפרובוקטיביות של איראן במזרח התיכון, מלבנון ועד תימן, מעיראק ועד לוב. כולל אספקת נשק לארגוני טרור (חמאס וחיזבאללה), כולל מימון טרור, כולל פעילות ברמת הגולן. אפשר לשרטט קווי מתאר של ברית הגנה חלקית, שלא תפגע ביכולתה העצמאית של ישראל להגיב וליזום, אבל כן תעניק לה מטרייה אמריקאית קונבנציונלית וגרעינית. גורמים אמריקאים שמשוחחים בימים אלה עם עמיתיהם הישראלים, נותנים להם להאמין שהשמיים הם הגבול.
ועדיין, נתניהו דוחה את כל ההצעות הללו ולא מוכן לדבר, או אפילו לחשוב עליהן. האמריקאים אובדי עצות. אין להם מושג איך לאכול אותו. מה הוא רוצה. לאן הוא חותר. יש אמריקאים שמאמינים שנתניהו פשוט מחק את אובמה. מתעלם מקיומו. מבחינתו, הספירה לאחור החלה. צריך לסבול עוד 19 חודשים ולעבור אותם איכשהו. הוא לא ידון איתו על שום דבר, הוא ידבר רק עם יורשו (בתקווה שהפעם המיליונים של אדלסון לא יכזיבו וזה יהיה נשיא רפובליקני).
הבעיה היא, שיורשו של אובמה לא ירגיש מחויב להסכם עם איראן. זה לא ההסכם שלו, זה ההסכם של מישהו אחר, ולכן לא יהיה לנתניהו מנוף ולא תהיה לו סיבה טובה. על הברזל הזה, אומרים האמריקאים, צריך להכות בעודו חם. אי אפשר יהיה לקבל פיצוי בדיעבד מנשיא חדש. הרי גם אובמה ניסה להתעלם מהמכתבים ששיגר קודמו, ג'ורג' בוש, לאריאל שרון.
יש בצמרת הישראלית לא מעט גורמים שסבורים שנתניהו שוגה. גם בצה"ל, גם במשרד החוץ, גם במקומות רגישים נוספים במערכת הביטחון. הגורמים הללו מאמינים שאסור להחמיץ את ההזדמנות לשדרג את מעמדה של ישראל ואת יכולותיה. אבל הגורמים האלה לא קובעים. בישראל קובע ראש הממשלה, וראש הממשלה הוא בנימין נתניהו, ומי שלוחש על אוזנו הוא שלדון אדלסון. על פי שני אלה, אין עם מי ועל מה לדבר בוושינגטון. כל מו"מ על פיצוי יהווה "הכשרת השרץ", ונתניהו לא מוכן לגעת בהסכם עם איראן אפילו במקל ארוך. הוא לא יכשיר אותו, לא במעשה ולא במחדל. אז יש כמה פקידים שמתאכזבים, אז מה. זוהי המנטליות של "לקחת מה שהפריץ מוכן לתת", ונתניהו לא נמצא שם. מבחינתו, המעצמה המוסרית בין ארה"ב וישראל היא ישראל, ואין לו כוונה להתכופף.
חייבים להודות שמבחינת נתניהו, יש כאן התקדמות משמעותית. הוא מלא ביטחון עצמי, הוא לא סופר את הממשל האמריקאי, הוא לא מהסס, לא ממצמץ ולא מתכופף. שאפו (באמת). השאלה היא, מה תהיה התוצאה הסופית של כל זה. אם ההסכם יעבור וישראל לא תקבל כלום, מה עשינו? אין כאן דילמה בין להיות צודק או חכם. יש כאן מצב שבו אתה יכול להיות חכם בלי להפסיק להיות צודק, או להיות צודק שגומר בחוסר כל.
חיזוק בלתי צפוי (או אולי דווקא כן) קיבל נתניהו השבוע מריאד. סלמאן מלך סעודיה הודיע על החרמת הפסגה שמתכוון הנשיא אובמה לערוך בקמפ דיוויד בין בעלות בריתה הערביות של ארה"ב במזרח התיכון ובמפרץ. זו יריקה מהדהדת בפרצופו של אובמה, ויש בוושינגטון כאלה שסבורים שהיא מתואמת לגמרי עם היריקות של נתניהו. יש כאן סימפוניה של יריקות שסופג הנשיא האמריקאי מבעלות בריתו החשובות ביותר עד לפני רבע שעה, ישראל וסעודיה.
אם אכן המהלך הזה מתואם בין ירושלים לריאד, מדובר בהישג משמעותי ואולי חסר תקדים לדיפלומטיה הישראלית החשאית במזרח התיכון.
ועדיין, חובה לשאול: מה זה יוליד בסוף? מה ההישג והלקח הנדרשים לטווח בינוני וארוך, חוץ מההנאה הטמונה במבוכה שנגרמת לנשיא? והאם נתניהו זוכר שהוא נלחם כאן על האינטרסים האסטרטגיים של כולנו, ולא רק שלו?
טיוטת תוכנית 100 הימים של המחנה הציוני. צילום: יח"צ
4
מסמך הרצוג
במחנה הציוני התנערו מההלם והאלם שפקדו אותם מאז הבחירות, והסתערו על נתניהו בכנסת במרץ. יצחק הרצוג נשא נאום תקיף, איתן כבל ריכז את האופוזיציה והצליף, רק חבל שהרצוג לא הרים את הכפפה שזרק לזירה ח"כ איציק שמולי, שהציע שסיעת המחנה הציוני תקבל החלטה מפורשת, בהצבעה, ולפיה לא תהיה כניסה לממשלת נתניהו בשום מקרה. לא היום, לא מחר, לא בעוד חודש ולא בעוד שנה.
שאלתי את שמולי בשביל מה זה נחוץ. "זה פשוט", אמר שמולי, "בכל פעם שלביבי יהיו צרות עם השותפים הקואליציוניים שלו, הוא יזכיר את האופציה להרחיב את הממשלה ובכל פעם שזה יקרה, כולם יבואו אלינו, כי מה לעשות, אנחנו החשודים המיידיים. לפיד תוקף את ביבי בחריפות, ליברמן שרף את הגשרים, רק אנחנו נשארנו. לכן חייבים להוריד את הקוף הזה מהכתף שלנו. צריך לעשות את זה חד ועכשיו, בלי תירוצים, אחרת אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד כמה חודשים מפגרים אחרי לפיד, ולא מבינים למה".
בתוך המחנה הציוני הייתה ביום שישי האחרון פגישת פיוס נדירה וחשובה בין כבל לשלי יחימוביץ', בבית קפה בתל אביב. על פי עדותו של אחד המשתתפים, המלחמה שניטשה ביניהם הסתיימה. לפחות כרגע. בשבוע שעבר התקיימה פגישה מסקרנת נוספת בין הרצוג ללפיד. זה לא הפריע ללפיד להתנפל על הצוואר של הרצוג גם אחריה. כך או אחרת, הכנסת תהפוך בחודשים הקרובים לזירת קרב לוהטת. אופוזיציה כזו לא הייתה כאן הרבה זמן. ביבי, מצדו, ינסה לתקוע טריז בין מרכיבי האופוזיציה. להפריד ולמשול. "במקומו", אמר השבוע גורם בליכוד, "הייתי מגיש הצעת חוק לעונש מוות למחבלים. נראה מה ליברמן יעשה". כדי להפריד בין ליברמן לרשימה המאוחדת, לא צריך את ביבי.
בחודשים שקדמו לבחירות, עבד בחשאי צוות מיוחד מטעמו של מועמד המחנה הציוני יצחק הרצוג, על "תוכנית 100 ימים", למקרה שהרצוג ינצח בבחירות וירכיב ממשלה. בראש הצוות עמד איש מפלגת העבודה ד"ר חיים ויצמן (לא המקורי), והיו בו צוות מומחים בכל תחומי החיים, כולל חברה, כלכלה, ביטחון, מדיניות ציבורית וכו'. הדוח השתרבב השבוע לידי. צריך להדגיש שמדובר בטיוטה. הרצוג כבר חילץ ממנה כמה סעיפים, ואני מניח שהיה מנכש עוד כמה. אבל בכל זאת, כדי להשתעשע, הנה מה שעמד הרצוג לנסות לעשות כאן אילו היה נבחר לראשות הממשלה:
הכותרת: זה אנחנו או הוא. חוזרים לקחת אחריות. קווים לתוכנית פעולה. 100 ימים ראשונים. טיוטה. אלה העקרונות הכלליים: שיקום היחסים עם ארה"ב. חזרה לתקציב מדינה חד־שנתי. חידוש המו"מ המדיני. פתרון בעיית מחירי הדיור. שיקום אמון המיעוטים במדינה. שיקום מערכת הבריאות. תקצוב דיפרנציאלי ישיר לבתי הספר. העצמה ושדרוג השירות הציבורי. קידום עצמאות השלטון המקומי. חקיקת חוק ברית זוגיות פתוחה לכל.
עכשיו, הפירוט. היחסים עם ארה"ב: החלפת השגריר, תיאום ביקורו של הרצוג בוושינגטון, שיקום היחסים. תקציב: תקציב ראשון לשנה וחצי 2015־2016, ואחר כך חזרה לתקציב חד־שנתי. מדיני: חתירה להסדר מדיני־ביטחוני עם הפלסטינים. חידוש המו"מ. העברת מים לעיר הפלסטינית רוואבי. הפלסטינים יפסיקו את המהלכים החד־צדדיים ואת קידום יוזמות ה־DBS. ישראל תפסיק בנייה מחוץ לגושי ההתיישבות, תחדש את העברת כספי המסים לרשות הפלסטינית. הרצוג יופיע "הופעה מנהיגותית" משותפת בליגה הערבית להתנעת המו"מ בהמשך ליוזמה הערבית. הכרה פומבית במעמד המיוחד של מצרים ובחשיבות סעודיה. ייזום ועידה אזורית בשיתוף המעצמות ואירופה לחידוש התהליך המדיני והקמת בריתות אזוריות. שיקום כלכלת האזור במימון בינלאומי.
דיור: ריכוז כל סמכויות התכנון והבנייה במשרד ממשלתי בכיר אחד שיכלול בין היתר את רשות מקרקעי ישראל, המועצה הארצית לתכנון ובנייה, הלאמת קק"ל ומיזוגה לתוך רמ"י. חידוש חוק הדיור הציבורי. הקמת דיור ציבורי להשכרה עם אפשרות רכישת הדירה אחרי 20 שנה, תוך הפחתת שכר הדירה ששולם ממחיר הדירה ("השיטה הצרפתית"). עדכון תקנות הזכאות לדיור ציבורי.
ערביי ישראל: ביקור רה"מ במגזר הערבי והכרזה על פעולה מיידית לשוויון מלא של האזרחים הערבים במדינת ישראל. חידוש המאמצים לפתרון בעיית יישוב הבדווים בנגב תוך שיתוף מלא של המנהיגות בגיבוש התוכניות ויישומן.
בריאות: יישום דוח גרמן. הכנסת הסיעוד לסל הבריאות. הוספת 1 מיליארד שקל לבסיס תקציב הבריאות החל מתקציב 2015־2016.
חינוך: תקצוב דיפרנציאלי של בתי הספר בהתאם לאשכולות החברתיים־כלכליים של היישובים והשכונות וביטול האפליה בין מערכות החינוך הממלכתיות ביחס לתקצוב לכל תלמיד. תיקון חינוך חינם לגילאי 3־4 על פי דוח ועדת טרכטנברג.
ממשל: העצמה ושדרוג השירות הציבורי: חקיקת חוק והקמת רשות לייעול השירות הציבורי במשרד ראש הממשלה. הקמת נציבות חופש המידע. דוח ראש הממשלה לציבור מדי שנה. פיתוח והרחבת פרויקט "עתידים" לשירות הציבורי. העברת מקש"ח למשרד החוץ.
שלטון מקומי: חקיקת חוק יסוד השלטון המקומי/חוק הרשויות המקומיות. ביטול תאגידי המים.
חברה: חקיקת חוק ברית זוגיות פתוחה לכל.
כלכלי־חברתי: חקיקת חוק יסוד: זכויות חברתיות. חקיקה לחיוב פירוק המונופולים בענף האנרגיה (בעיקר גז), ברוח עמדת הממונה על ההגבלים העסקיים והמשנה ליועמ"ש. יישום המלצות ועדת קדמי בעניין המונופולים. הכנסת מחירי הגז לפיקוח. הלאמת קרקעות הקרן הקיימת ומיזוגה לתוך רשות מקרקעי ישראל.
פנסיה: מסלול בדמי ניהול אפסיים, על פי תוכנית המחנה הציוני לתיקון חברתי. מתן אפשרות לחיסכון פנסיוני באג"ח ממשלתיות מיועדות ללא דמי ניהול.
רווחה: רפורמה בשיטת המצ'ינג: תקצוב מדורג לרשויות המקומיות על פי האשכולות.
משאבים לאומיים: חידוש ההתיישבות בנגב ובגליל. בחינה מחדש של שאלת הבעלות על אוצרות טבע לאומיים. בחינה ועדכון רשימת אזורי העדיפות הלאומית. חלוקה מחדש וצודקת של zoning, שטחים בין רשויות מקומיות ואזוריות.
פרויקט לאומי: פרויקט תחבורה מטרופוליטני מקיף למרכז הארץ (נתניה־ראשל"צ). הקמת מינהלת פרויקט לאומי "שחרור הפקק", בראשות רון חולדאי, תוך הענקת סמכויות מתאימות, הקצאת משאבים ראויים וחקיקה מתאימה ליישומו של הפרויקט הלאומי.
עד כאן תוכנית 100 הימים של הרצוג. ביקשתי את תגובתו של הרצוג, והוא ביקש להדגיש שמדובר בטיוטה, שקרוב לוודאי שהיה מוציא ממנה עוד כמה סעיפים, שישב עם הצוות רק פעם אחת, וכו'.
ובכל זאת, אפשר ללמוד כמה דברים מהטיוטה הזו. ראשית, בנושא הדיור: התוכנית הזו מכילה בדיוק את כל מה שכחלון עשה בפועל, מה שמוכיח את רמת התיאום שהייתה ביניהם לפני הבחירות. צריך לזכור שהיא נכתבה שבועות ארוכים, ואולי חודשים, לפני הבחירות עצמן. עוד אפשר להבחין בברית הזוגיות, שנהגתה בוודאי יחד עם ליברמן. הסעיף הבעייתי ביותר שאותו היה הרצוג בוודאי שולף החוצה הוא הלאמת קק"ל. חוץ מזה, מעניין כמה מההצהרות וההבטחות הללו הוא היה מצליח לקיים במאה הימים הראשונים, או בכלל. בואו נחזור לכותרת הגדולה של התוכנית הזו: "זה אנחנו או הוא". ובכן, זה הוא. עכשיו מתחילים מאה הימים של נתניהו.