כל מי שמייחל לממשלת אחדות לאומית יכול להתרפק על מעמד הר סיני העומד במרכז חג השבועות שנחוג ביום ראשון הקרוב. אומנם בתורה אין החג נקרא חג מתן תורה, ובתלמוד גם יש מחלוקת אם התורה אכן ניתנה ביום ו' סיון או למחרתו, אבל בתפילות החג הוא מכונה "זמן מתן תורתנו" ובבתי הכנסת קוראים בשבועות את סיפור מתן תורה שבמרכזו עשרת הדיברות.
ומי שיקרא סיפור זה, יגלה בו על פי חז"ל את האחדות הלאומית היהודית בשיאה. כך מתחיל שם סיפור מתן תורה: "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". חז"ל ורש"י בעקבותם אינם מחמיצים את השינוי הלשוני המתחולל בפסוק – המעבר מלשון רבים (ויסעו, ויבואו, ויחנו) ללשון יחיד ("ויחן נגד ההר"), ודורשים: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר חניות בתרעומת ובמחלוקת".
לא רק "שאר חניות". מימי מתן תורה ועד היום לא היה איחוד לבבות כמו במעמד ההוא. כל ההיסטוריה היהודית לדורותיה מלאה תרעומות ומחלוקות ושנאות חינם ומלחמות פנימיות שהביאו חורבן והרג. צריך אירוע נשגב יוצא דופן כמו ההתגלות האלוהית בסיני, או חלילה אסון לאומי מאיים, כדי להביא איחוד לשעה, שמתמוטט עם חלוף האירוע או סכנת האסון.
וגם כשמקימים ממשלת אחדות לאומית, היא רחוקה מלהיות "כאיש אחד בלב אחד". להפך, בדרך כלל היא מזויפת, פריכה, מרבה מחלוקת ואיבה ונטרול הדדי, עד שהיא קורסת בקול רעש גדול. אז חדלו להתרפק עליה.
תיאור מעמד מתן התורה עצמו במקרא הוא נשגב ומטיל אימה כאחד. הנה כמה ציטוטים: "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה... והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו התורה יחזיר את העולם לתוהו ובוהו. הופכים את ההתגלות לאי התגלות".
תורה שבמרכזו עשרת הדברות. נשגב יוצא דופן כמו ההתגלות האלוהית בסיני, או חלילה אסון לאומי מאיים, כדי להביא איחוד לשעה, שמתמוטט עם חלוף האירוע או סכנת האסון כעשן הכבשן... ויהי קול השופר הולך וחזק, משה ידבר והאלוקים יעננו בקול... וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן... וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות".
החיזיון מטיל האימה הזה, הגורם לבני ישראל לסגת לאחור, מצטרף יפה לדברי חז"ל ש"נתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית" ושהקב"ה איים על ישראל שאם לא יקבלו את התורה, יחזיר את העולם למצב של תוהו ובוהו.
ואילו לפרשן רש"ר הירש יש מבט אחר, מקורי, על כל ההתרחשות הזאת. הוא מתמקד בדברי העם הנחרד אל משה - "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" - ומבסס על זה את העיקרון האמוני של ההתגלות האלוהית.
וכך כתב: "במאמר זה הם קובעים כי ה' דיבר עמהם כדבר איש אל רעהו. התנסות עצמם בעובדה הזאת הייתה עיקר מטרתה של ההתרחשות שחולל ה'. ניסיון העם כולו עשה את מעשה הדיבור של ה' אל בני האדם לעובדה ממשית.
בכך הובטחה אמיתות ההתגלות מפני כל מעשי תעתועים, שבהם משתדלים להפוך את התגלות ה' אל האדם להתגלות ה' מתוך האדם ואת התגלות ה' אל משה להתגלות ה' מתוך לבו של משה, ובכך הופכים את ההתגלות לאי התגלות".