האם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הוא אנטישמי? השאלה הזאת מרחפת באוויר מאז שרץ לנשיאות לראשונה, בשנת 2008, ומלווה אותו עד עצם היום הזה. היא מזיקה לו, מחשידה אותו, מטילה ספק בכוונותיו ופוגעת באמינותו בכל הקשור למדיניות שלו כלפי ישראל.
בתחילת דרכו אל הבית הלבן התעוררה השאלה הזאת משום ההתבטאויות האנטישמיות שהושמעו לא פעם על ידי ג'רמיה רייט, מי ששימש ככומר של אובמה בכנסייה שאותה פקד בשיקגו, במשך למעלה מ־20 שנה. אולם רק בשבוע שעבר עשה אובמה מאמץ משמעותי לענות על השאלה ולשים קץ לפקפוקים.
התזמון לא היה מקרי. הרי ספינת הדגל של מדיניותו בכלל, ומדיניות החוץ שלו בפרט בקדנציה השנייה שלו בבית הלבן, היא העסקה הגרעינית שהוא מנסה לסכם עם איראן עד סוף החודש הבא. כפי שבנימין נתניהו הסביר בנאומו בפני הקונגרס, וממה שכבר ידוע עליה, עסקת אובמה תעניק לאיראן שלל דרכים להפוך עם פקיעת תוקפו של ההסכם למעצמה גרעינית, או לכל הפחות למדינת סף גרעינית שמסוגלת לבנות ארסנל של ראשי נפץ גרעיניים.
מעבר לכך, ישנו עניין האו"ם. במשך חצי מאה מנעה ארה"ב מהחלטות אנטי־ישראליות מהותיות לעבור במועצת הביטחון. אולם כיום הכוונה הלא מוסתרת של אובמה היא להסיר או להגביל עד מאוד את הגיבוי שלו תזכה ישראל מארה"ב באו"ם. על פי הדיווחים, בכוונתו לאפשר להחלטות שנכתבות בימים אלה, ושתכליתן לחייב את ישראל לסגת לקווי הפסקת האש של 1949, לעבור במועצה.
על פי השקפתו של הנשיא, אם הדיון הלא נוח לגבי יחסו ליהודים לא ייסגר בימים הקרובים, יהיה לו קשה להצדיק את המדיניות הגרעינית שלו כלפי איראן ואת המוכנות שלו לנטוש את ישראל באו"ם.
במילים אחרות, לאובמה יש בעיית אמינות בכל הקשור לסוגיות הנוגעות ליכולת השרידות והקיום של המדינה היהודית. כתוצאה מבעיית אמון זאת, בשבוע שעבר השקיע הנשיא זמן ומאמץ לא מבוטלים בניסיון לבנות את אמינותו. לצורך כך הוא העניק ראיון ארוך לעיתונאי היהודי (והידידותי) ג'פרי גולדברג מהמגזין "האטלנטיק", ובערב שבת האחרון הוא נשא נאום בבית הכנסת הקונסרבטיבי הגדול בוושינגטון, "עדת ישראל".
במידה רבה אובמה השיג את מטרתו: הוא הצליח לענות על השאלה אם הוא אנטישמי, וזאת על פי קנה מידה שהוא קבע בעצמו.
מיהו אנטישמי?
בראיון לגולדברג, הגדיר אובמה מהי אנטישמיות: לטענתו אנטישמי הוא מישהו שמסרב להכיר בקשר בן אלפי השנים שיש בין היהודים לארץ ישראל; אנטישמי הוא מישהו שמסרב להכיר בהיסטוריה הארוכה של רדיפה וסבל שעברו היהודים בתפוצות; אנטישמי הוא מישהו שמסרב להבין כי ההיסטוריה של הרדיפה, ביחד עם הקשר ההיסטורי העמוק שיש בין היהודים לישראל, מצדיקים את קיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל.
על פי תפיסתו של אובמה, אנטישמים לא מבינים כי ישראל עדיין נמצאת בסכנה קיומית, בגלל כוחות אנטישמיים שמבקשים לחסלה. לפי דעתו, אפילו אם אתה מכיר בדברים הללו, אתה עדיין לא פטור ונקי מחשד. אולם בדיוק בנקודה הזאת נכנסים הסטנדרטים השיפוטיים.
"אם אתה מכיר בדברים הללו, אז אתה אמור להיות מסוגל לעמוד לצדה של ישראל, כאשר ביטחונה עומד בסכנה. אתה אמור להיות מסוגל לעמוד לצד ישראל ולוודא כי היא איננה עומדת בפני סטנדרט כפול בפורומים בינלאומיים", אמר אובמה. אבל כאן מתחילה הבעיה.
מיד לאחר שאובמה הגדיר מהי אנטישמיות בעיניו, הוא עשה מעשה אנטישמי.
כפי שהסביר זאת גולדברג, שכאמור ידוע בתמיכתו הנלהבת בנשיא האמריקאי, "הוא שופט את ישראל על פי סטנדרט גבוה יותר מזה שבו הוא משתמש כלפי מדינות אחרות".
בדבריו לגולדברג ובנאומו בבית הכנסת, שפט אובמה את ישראל בהתאם למה שהוא מכנה ערכים יהודיים. ומה הם אותם ערכים יהודיים? עבור אובמה, להיות יהודי טוב פירושו להעדיף את האינטרסים של האחר על פני האינטרסים של עצמו. זאת על מנת "לתקן עולם".
כפי שאובמה קורא את ההיסטוריה של ישראל, החלוצים הציונים לא פעלו רק כדי להקים מדינה אלא כדי להקים אוטופיה. "התחושה הייתה שהחלוצים לא רק יוצרים מולדת יהודית בטוחה, אלא גם בונים מחדש את העולם ומתקנים אותו", הוא אמר. "הם הבטיחו כי למדו את הלקח מהקשיים ומהדיכוי שעברו, ויישמו אותו בכל הקשור לדרך שבה הם ימשלו בעצמם ובדרך שבה הם יתייחסו לאחרים".
בנאומו בבית הכנסת אובמה הרחיב את התפיסה שלפיה יש לשפוט את ישראל באמצעות סטנדרט ייחודי, והטעים "הדאגה שלי לזכויות של יהודים מאלצת אותי לחשוב על הילד הפלסטיני ברמאללה שחש לכוד ונטול הזדמנות". כלומר, כאשר הוא חושב על ישראל, הוא לא יכול שלא להאשים אותה ברגשות שהוא מאמין שילד ברמאללה חש.
אולם בשום שלב במסע ההסברה שלו אובמה לא התייחס להתנהלות של הרשות הפלסטינית: לא לשחיתות הממסדית, לא להסתה ולאינדוקטרינציה האנטישמית הפרועה של כל מנגנוני הרשות ולא לסירוב המתמשך של ההנהגה הפלסטינית להסכים לקבל מדינה עצמאית.
דבריו של אובמה מובילים לתשובה ברורה לשאלה אם הוא אנטישמי. ועדיין, העובדה שהנשיא נכשל במבחן האנטישמיות של עצמו איננה בהכרח מעידה על כך שהוא שונא יהודים. הרי הוא לא הפסיק להלל את מה שהגדיר כערכי היהדות, ואף טען שהם הבסיס לתפיסת עולמו. אז יכול מאוד להיות שהוא מחבב יהודים. אבל זה לא אומר שהוא לא אנטישמי.
יש הרי לא מעט גזענים שאוהבים את מושא גזענותם. בארה"ב, למשל, היו לא מעט לבנים שמאוד אהבו שחורים, הם רק סברו שהיכולות האינטלקטואליות או מוסר העבודה של השחורים פחותים מאלו של הלבנים. על כן הם סברו, מתוך אהבה ודאגה לשחורים הנחותים לתפיסתם, שיש לחסום את דרכם למקצועות מסוימים ולבתי ספר ולאוניברסיטאות שונות.
ברור אם כן שהעובדה שאותם לבנים אהבו שחורים, כשלעצמה לא עשתה אותם פחות גזעניים. מכאן שהאפשרות שאובמה אוהב יהודים אינה עושה אותו פחות אנטישמי בהעמדת ישראל בפני סטנדרט ייחודי, שונה מזה שהוא מיישם כלפי מדינות ועמים אחרים, לרבות הפלסטינים.
הרלוונטיות של הקיום
לצד האפשרות שאובמה הוא אנטישמי שאוהב יהודים, בדברים שאמר השבוע לגולדברג ובפני באי בית הכנסת, יש גם חומרים שמובילים למסקנה ההפוכה. כשגולדברג העלה את התהייה כי האנטישמיות שעומדת בלבה של תפיסת עולמו של מנהיג איראן, עלי חמנאי, היא שגורמת לו לפעול באופן בלתי רציונלי, אובמה לא רק פסל את האפשרות הזאת, תוך הכחשת ההיסטוריה, הוא גם פסל את האפשרות שאנטישמיות יכולה לגבור על אינטרסים רציונליים כמו ההישרדות של משטרים או רווחה כלכלית.
"העובדה שאתה אנטישמי לא מונעת ממך להיות מעוניין בהישרדות שלך", טען אובמה. "היא איננה מונעת ממך לפעול באופן רציונלי באשר לצורך לשמור על הכלכלה שלך, והיא איננה מונעת ממך את היכולת לקבל החלטות אסטרטגיות באשר לדרך שתשאיר אותך בשלטון. על כן העובדה שהמנהיג העליון הינו אנטישמי, איננה מעידה על כך שהאנטישמיות שלו גוברת על החישובים האחרים שלו".
ואם לא די בכך כדי להמחיש שהוא מטיל ספק ברצינות האיום של "אנטישמיות חסלנית", אובמה מצא לנכון להשוות בין האנטישמיות הזאת של משטר האייתוללות לבין האנטישמיות החברתית של אמריקאים אלה ואחרים. "אם אתה בוחן את ההיסטוריה של האנטישמיות... במדינה זו (ארה"ב - ק"ג) היו נגעים עמוקים של אנטישמיות", לדבריו.
בניסיונותיו להמעיט ואף לפסול את חשיבות האנטישמיות של מנהיגי איראן בכל הקשור למערכת השיקולים שלהם כלפי תוכנית הגרעין, אובמה עובר על עוד קריטריון שהציג בהגדרת האנטישמיות שלו עצמו: היכולת להבין כי בגלל האנטישמיות, הישרדות ישראל עדיין מוטלת בספק.
גם הדברים של אובמה בקשר לפלסטינים אינם חושפים אהדה מיוחדת לישראל או ליהודים. כדרכו, בדבריו בשבוע שעבר, המשיך אובמה להתעלם מהעובדה כי אילו הפלסטינים היו מעוניינים במדינה משלהם ולא בחיסול מדינת ישראל, אזי הם היו יכולים לקבל מדינה כמעט בכל רגע נתון מאז שנת 1937, עם פרסום דוח ועדת פיל.
הסירוב המתמשך של אובמה להכיר בכך, והתעקשותו להאשים את ישראל במצבם של הפלסטינים על אף ניסיונותיה החוזרים והנשנים להשיג הסדר חלוקה איתם, מעוררים שאלות קשות באשר לכוונות שלו כלפי ישראל.
כפי שאובמה מבין, בחודשים הקרובים, כאשר הוא ינסה לשווק לעם האמריקאי, לרבות ליהודים האמריקאים, את הסכם הגרעין עם איראן ואת המדיניות האנטי־ישראלית שלו באו"ם, השאלה אם אובמה אנטישמי תהיה רלוונטית מתמיד.
עכשיו, כשהוא נתן תשובה, תצטרך ישראל לפעול על פי הערך היהודי של בחירה בחיים, ולהעדיף את האינטרסים הקיומיים שלה על פני יחסים ידידותיים עם נשיא לא ידידותי.