כל שבת בצהריים היו מתאספים כל אחיו של אבי (תשעה במספר) בביתם של סבי שמעון ז״ל וסבתי בדיה ז״ל.
הם לא היו מגיעים לבד. כל אחד היה מביא איתו פמליה שלמה. האישה, הילדים, חברי הילדים ואפילו שכנים. מקררם היה מלא דרך קבע, ושולחנם ערוך כמו קורא לבאי הבית לשבת ולסעוד מטובו.
בית גדול בנה סבי לסבתי. שלוש מרפסות, שני סלונים, חדרי שינה וציור ענקי של בית הכנסת (שגם אותו בנה סבי) בחולון.
כלותיה של סבתי מספרות בצחוק עליה, שהיא לא הייתה מלבינה פניו של אף אורח, עם כל אחד שניגש אל השולחן, הייתה מתיישבת גם היא ואוכלת עמו. גם אם קרה הדבר עשר פעמים ביום. אבי, בתגובה, תמיד מספר את אותה הבדיחה, שסבתי הייתה צדיקה יחידה בדורה, וכששואלים אותו ״למה?״, עונה: ״כי היא הייתה מברכת ברכת המזון כל שעה״.
אישה טובה הייתה סבתי בדיה. נולדה בדמשק שבסוריה, וכשהגיעה לבגרות והתחתנה, לא הספיקה ליהנות מהשושנים שמציע עולם הנישואים למתחתנים הטריים. מיד אחר כך החלו הפרעות והטבח ביהודי סוריה. בתי כנסת נשרפו, על היהודים הוטלו גזירות כלכליות קשות ועולים יהודים החלו במסעם ארצה.
״את תחכי שאני אסדר אותנו שם, ותבואי אחרי, בסדר?״, אמר סבי לסבתי באישון לילה.
״בסדר״, ענתה לו.
אף פעם לא שמעתי אותה מתווכחת. מעולם לא נתנה את דעתה הנחרצת, או אפילו המתלבטת, בפני אף אדם. תמיד ענתה בחיוב על כל הנדרש ממנה, וגם אם לא נדרש, הציעה את שירותיה. סביר מאוד להניח שהיה הדבר בעוכריה, אבל כנראה שלכך הורגלה, וההתמרדות או תנועות הוויכוח, הדירו רגליהן מחייה.
וכך לקח סבי כמה חפצים, אוכל לדרך, מעט כסף, ועלה ארצה דרך היערות.
שושן צחור שלי. סבתא בדיה ז"ל
לא אטריח אתכם עם הסיפור ההיסטורי, שגם ככה קיים בכל משפחה, רק אוסיף שברגע שהגיע, שלח לה מכתב. כתב בו שטרם עלייתו ארצה, נתן שוחד לנהג דרוזי, שיתחזה לבעלה ויעביר אותה לצידון, ומשם כבר יאספו אותה אנשי הפלמ״ח.
וכך היה. היא התחזתה לאישה דרוזית, עלתה עם שני ילדיה הקטנים אל הטרנזיט והחלו בנסיעה, משם בהליכה רגלית דרך שלג, כפור וחוסר ידיעה לאן מועדות פניהם, עד שהגיעו ארצה.
טונות של אומץ היו לנשים של פעם, אולי נבע הדבר מחוסר ברירה, הכרה במציאות, או תקווה לעתיד טוב יותר. אבל גלו בפני אישה אחת שתעשה כך היום, שתציית לדבר בעלה בעיוורון מוחלט, כשהיא אינה יודעת אם גורלה לבית איתן או לגרדום קודח.
לבסוף, היה טוב הדבר. הם הגיעו אל הנחלה, תחילה לחיפה ואחר כך לבת ים. הם בנו בית גדול ויפה, שרעשי הרקע בו הם ילדים רצים, שירים של עבד אל־ווהאב, פריד אל־אטרש, ואום כולתום.
כל צהריים היה יושב סבי יחד עם הטרנזיסטור הקטן שלו על ספה מתנדנדת ובלויה ליד החלון, מאזין לעבד אל־ווהאב, שבוכה ונכסף לאהובתו שעזבה זה מכבר, ודומע. אף פעם לא צחקה עליו סבתי, לא הביטה בו וחייכה נוכח המחזה הסוריאליסטי הנגלה בפניה. מה כן עשתה? הלכה אל המטבח, הניחה בצלוחית מעוטרת בפרחים קצת שקדים, קצת פיסטוק חלבי, קצת עארק בכוס ומעליו מעט מים, עד שצבעו של העארק הפך לצבע החלב - והגישה לסבי. ישר אל הכורסה.
״יבורכו ידייך, יא בדיה״, היה אומר לה ומנשק את ידיה המגישות. אותן הידיים עטויות צמידי הזהב שקנה לה עת התארסו. והיא בתגובה, מחייכת אליו ואומרת לו ״לבריאות, לבריאות״.
לאחר מכן הייתה חוזרת אל עיסוקיה והוא אל חיפושי האהבה של אל־ווהאב.
מעולם לא ישבה סבתי במסעדה. מעולם לא הצביעה למלצר וביקשה תוספת קרח או חריף. וכשכן נעתרה לת־ חינות בניה להתלוות אליהם פעם אחת לאיזו מסעדה, בעת מתן החשבון קמה ועזרה למלצרים לפנות את הכלים מן השולחן.
סבי לא הראה לה מחסור, אף פעם לא סירב לבקשתה, אבל איך יסרב כשאין בקשות?
הסיפוק שלה, ככל הנראה, לא נגע בגשמיות החומר, כי אם באהבת המשפחה - לצפות בנכדיה אוכלים את הקובות שציפתה במו ידיה, מוזגים קצת ממרק החמוד על האורז שבישלה, ושרים לה שירי ערגה ואהבה.
בעת זקנתה, לא חסה עליה מחלת האלצהיימר. כנראה שבאחד מהלילות הגשומים של חודש ינואר נגלה אליה מלאך הזיכרון ואמר לה ״אני משאיר אותך פה, בין בנייך ובנותייך, אבל את זיכרונך אני לוקח״.
לא התנגדה לו סבתי, זוכרים? היא איננה יודעת איך. ענתה לו ״תפדל, קח את הזיכרון, אבל אל תלך ככה, אולי תאכל משהו?״.
חייך אליה המלאך, נטל את זיכרונה ושב אל מעוז המלאכים.
בבוקר כבר לא זיהתה את סבי, בבוקר שלמחרת - לא את ילדיה, לא את נכדיה ולא זכרה כלום.
על הגז התמעטו הסירים, סל הכביסה הרגיש כובד בפעם הראשונה מאז ייצורו, וסבי הביט עליה הולכת ודועכת, הולכת ונאבדת אי שם, אל תוך תהום לא מוכרת.
״מה יש לך, בדיה?״, אחז בידיה הסדוקות, ״דברי אלי, אנא ג'וזכ!״.
וכלום. רק זיכתה אותו בחיוך.
כשבאו ילדיה, קנו לה שמלות בית חדשות, ליטפו את שערה והביאו לה כנאפה. אותו הדבר -
חיוך וכלום.
פעם, במהלך הבדלה, ישבתי גם אני על ידה. הייתי חיילת, נשקתי ללחייה ואמרתי לה ״סבתא, תגידי אמן, אבא עושה הבדלה״.
אבי החל לשיר את ״לנר ולבשמים נפשי מייחלה״. סבתי הביטה בי ללא אומר ובעיניה מספרת לי את סיפור חייה, אספתי את דמעותי לתוך עצמי ואמרתי להן ״דיר באלאק אם אתן יוצאות, הבדלה עכשיו, אסור לבכות״.
אבי מזמר, לוקח קצת ממני בשמים, קצת מהיין, ומורח מאחורי אוזנינו, לברכה ולהצלחה.
״סבתא, שבוע טוב״, אמרתי לה.
״קחו אותי הביתה״, ענתה לי לפתע.
מאז, זה המשפט שהיה שגור בפיה, עד יום מותה, בין כותלי בית החולים וולפסון בחולון.
״קחו אותי הביתה״.
אמרי לי, סבתא בדיה, אמרי לי אהובת לבי, מאור עיני -לאיזה בית רצית שניקח אותך? לדמשק? אולי רצית לעזור לאמך במלאכת הבית, ליהנות מתפארת ילדותך בין כבשים לבנים, ומריח שדותיה של סוריה, להיות ילדה כמו שלא תהיי עוד לעולם?
אמרי לי, סבתי, יפה שלי, תמירה שלי, שושן צחור שלי, מה רצית? ואיך היינו מגשימים?
למה מעולם לא אמרת שכואב? למה לא דרשת? למה אף פעם לא בכית? ואיך לבו של אדם יכול להיות כל כך גדול?
לאיזה בית אקח אותך?
לו רק הייתי יודעת, הייתי בונה לך ארמון, ובתוכו חיילי זהב עומדים אל מולך, מרכינים את ראשם ולוחשים לך ״בואי, בדיה, תנוחי, תכף יבואו מלצרים לבושי לבן, ויניחו על שולחנך את כל דברי המתק שיכול העולם הזה לתת לך".
בספרי הראשון, ״קופסת קובות״, בדיוק בדף האמצעי, כתבתי על סבתי בדיה:
וכל הזמן סבתא בדיה באה לי בחלומות.
שתינו יושבות במספרה, אני וסבתא בדיה.
והיא אומרת לספרית ״אני, לא חשוב, לא חשוב, תעשי לה קורם״.
והספרית מתחילה לררגלי את השיער,
והיא קוצצת וגוזרת וממלמלת את ״צועניה נפלאה״
של זוהר.
וסבתא בדיה מסתכלת עלי מהמראה ואומרת ״כמה יפות הפנים שלך, כמו הנוף של דמשק״.
אני מסתכלת עליה חזרה דרך המראה ורואה געגוע, אולי לנוף של דמשק.
ואז סבתא בדיה מספרת לי ולספרית איך התחזתה לאשתו של נהג מונית ערכי, כדי שיכריח אותה מסוריה לארץ. והספרית אומרת ״די! כאמת? די! באמת???״ וסבתא בדיה אומרת לה ״באמת, באמת״. רגע אחרי, הולכת הספרית לשטוף ידיים - וסבתא בדיה באה מאחורי, מניחה יריה על כתפי ומסתכלת עלי בראי. פתאום אני בוכה.
״למה בוכה? את רעבה? מה להביא לך? למה רמעות?״ ואני אומרת לה ״אני מתגעגעת אלייך, סבתא, אני מתגעגעת אלייך״. והספרית נעצרת ובוהה בנו, וסבתא בדיה מנשקת לי את הראש ואומרת ״לא הלכתי, אני פה, מה יש לך? אני פה״.
ופתאום אני מתעוררת -
ואף אחד לא מוחה לי את הדמעות.
אוהבת יותר משאפשר לאהוב, מרסל.