בשבוע שעבר, אור ליום שישי, התקשיתי להתגבר על הטראומה שגרם לי לברון ג׳יימס בפתיחת הסדרה של קליבלנד נגד גולדן סטייט. הווריורס ניצחו בהארכה, ואני הספקתי לישון שעה, עד שבני המתוק העיר אותי בחבטת גיטרה מיניאטורית לפרצוף.

״בוא, באבא, בוא״, סימן לי באצבע המורה. הרקות דפקו לי כמו תוף טם־טם, הלוע היה צרוב סיגריות מהלילה המתיש, אבל אנחנו כבר ביום שישי ב־07:30, וכיפוש מכינה אותו לטיול לחוות טבע. טעיתי לחשוב שמשקפי שמש וכפכפים יספיקו, כי אני אמור להיות רק ההורה המלווה של גיא. יהיו גננות וסייעות וכאלה. אני רק באבטחה, שבכלל התחילה בהבטחה לאמו.

פעם ראשונה בסצינה, ויפה לראות את האמהות מגיעות בג׳יפים כמו של מרצדס או של פורשה. זה תמיד מעלה לי מחשבה של מה הן יודעות לעשות שהבעל מוכן לשחרר ״בלטה״ כדי שתנהגנה ברכב סופר־בטוח, רק כדי לצלוח את ה״ריפים״ המדבריים - כולל החול הטובעני -בשכונות עבר הירקון בתל אביב. אבל אלה רק המחשבות החולניות שלי, הן בטח סבבה של נשים.

הכינוס של הפלוגה הפעוטה ארך כשעה, ואז התחיל הסיוט. ״באבא, בוא, באבא״, זעק הפעוט הבלונדי כאשר חדרנו לחווה והוא התחיל לשעוט בשטח. בכל פריט בשטח הוא נוגע: עצים, שיחים, עלים, מתקנים במתחם, ואני חשתי עלייה בלחץ הדם, חומצה לקטית הציפה את שרירי השוק שלי, גיד אכילס חישב אם לפקוע או לא. זה לא יפה שפעוט במשקל 12 קילו, כולל הבגדים והעיניים הכחולות, יריץ קשיש במשקל 118 ק״ג.

המתקן שהעלה את רף החרדה לגבהים מטורפים היה הגן המוזיקלי. מי המציא את זה? אני רוצה לשתות קפה איתו כדי שנדבר על המפגע. הילד מטפס, נכנס לתוך הכלים, משתולל מצחוק מהפחדים שלי כאשר אני משתדל להיות במרחק סביר כדי למנוע את ההתרסקות. חדרי מיון בימי שישי הם לא להיט. רק מתמחים טרוטי עיניים, אחרי 34 שעות משמרת, מדדים בשטח. המומחים רק כוננים. לא מתאים, ממש לא מתאים לחתיאר כמוני לשמוע חוות דעת אורתופדית על ״שבר גבעול ירוק״. הרי הייתי שם כבר לפני 20 שנה, וממש לא בא לי להחיות את הדה ז׳ה וו.

שלוש שעות ארך הסיוט, בסוף הוא התעייף. אז נשאתי אותו על כתפי שלושה קילומטרים לחנייה, ואיך שאזקתי אותו למושב במכונית - אמרתי בלב תודה לאל שהאירוע עבר ללא נפגעים, למעט אבא שהוא פגוע נפש. לא למותר לציין שהייתי ההורה המבוגר בגזרה, ובכלל מיעוט גורף מול רוב נשי שלא בזבז לילה של שינה על צפייה במשחק NBA. סיכמתי ביני לביני שזה היה ״טיול מצפון״: אתה לא רואה אותו מספיק, הוא מתגעגע אליך, אתה חייב לו את זה. חזרנו הביתה, הוא הופקד בידי אמו, שלפתע פתאום נראתה מאוששת לגמרי ממחלתה. ״איך היה״, שאלה כיפוש בחיוך. ״מדהים״, עניתי, ״אני רוצה עוד טיול כזה ביום ראשון״.

• • •

אמרתי לה שאני הולך לנמנם שעתיים כזה, באחת בצהריים, בניגוד מוחלט לשאלה אם אני רוצה לבוא לים. יש פעמים שהמבט שלי מספיק, לא דרושות מילים. ירשתי את זה גנטית מאבא שלי. הקצתי מהנמנום בשלוש לפנות בוקר. בדיעבד התברר שהיא ניסתה להעיר אותי אחה״צ, בדקה דופק כי אפילו לא נחרתי מרוב תשישות, הבינה שחבל״ז לה, ארזה את הילד ונסעה לעשות שבת עם השבט שגלה לכאן מתפילאלת והשתכן במרוקו הייטס באשדוד. את זה הבנתי מההודעה בוואטסאפ.

בשנייה חזרתי לימי הרווקות. הבטתי בשעון של הממיר. טוב, בבארבי כבר נגמר האקשן. ברים הם מחוץ לתחום בשבילי כבר מספיק זמן כדי לא להתגעגע, כי אין למה. החלטתי לסיים את העונה החמישית של ״Dameges״ עם גלן קלוז. יס־בינג זו תרומה חשובה לחיי. בשש התעורר בי הרעב. יאללה קרוק מדאם בבראסרי (בלי תוספת חזיר, נשבע לך, כיפוש), כמו פעם, כשנהגתי להרגיע שם לפני כיבוש היעד הבא באומן בירושלים.

יוסל׳ה התיישב ומרט את שפמו הג׳ינג׳י. ״קוף, מפרקים את אורן חזן, בנאדם, אנחנו מקבלים חומר אש״. יוסל׳ה הוא סוחר במידע, תמיד יש לו איזה סירחון על מישהו. אנחנו מכירים ארבעה עשורים, והאיש הדוחה היה ילד מקולקל, שהיה בא לפעולות של בנק״י (תנועת הנוער של מק״י), אבל בימים פנויים, היה גם חבר בנוער התחייה של גאולה כהן. רכילאי מרחם אמו.

זוז לי מהצלחת ואל תתכופף לעברי, עוד תעיף לי שערה מהשפם לרוטב הולנדייז. מה הסחורה שיש, טינף? מה כבר יכול להיות אש? האיש ניהל קזינו, לא את ארגון הפשע של אברג׳יל. ״עזוב, נו, אתה לא יודע כלום. נשים ומת׳ ומרקרים של גביית חובות. די, הוא גמור. יש חומר לכולם, פחות טוב, יותר טוב. רק סוגרים קצוות וזהו. אתה רוצה ניירות? לא גנובים, נשבע לך. אין לך כוח להיות עצור בלוד? או בצפונית? לך חפש מי ינענע אותך. סיונרה״.

שב, שב רגע, טינף. תוריד כבר את היד מהשפם הזה של אדולף. תגיד מה הקטע? במה הוא שונה מדיירים אחרים באגם הדרעק? בסדר, הוא לא בני בגין ולא עפר שלח. גם לא אראל מרגלית. אבל ש״ס שלחה שמונה גנבים לכלא, כולל שר הכלכלה שלך; לא נספור את אהרון אבו חצירה מתמ״י; יש ראש ממשלה שנידון למאסר כבר פעמיים, אבל עוד לא ישב יום; יש לך שר אוצר שכבר שנתיים משוחרר אחרי שחטף 66 חודש; הנשיא התשיעי שלך התחפש לגינקולוג ופרוקטולוג, כאשר לא סתם אנס; על ראשי עיריות שיושבים אני לא מדבר בכלל; על רבים מהספ״כ של המשטרה שהם עברייני מין, חסתי עליך; על מ״מ רה״מ חיים רמון שהורשע בעבירת מין אפילו לא צייצתי; שר ביטחון לשעבר, יצחק מרדכי, שהורשע בעבירות מין, אפילו לא הזכרתי; את פואד, זקן הח״כים, שמצא פתאום 400 אלף דולר בכספת, אני משאיר לך אחרי שיורשע; אז אתה מביא לי איזה ילד מטושטש, שסידר זונות (לכאורה) בקזינו למהמרים? למה, איך מנהלים קזינו, יוסל־פוץ? איך שומרים את הכבדים ליד השולחנות? נותנים להם מה שהם רוצים. שמע טינף, האיש לא נבחר על טיקט שכתב מזוזות כל ימי חייו.

״קוף, אתה לא נורמלי!!! זה לא מוסרי לסרסר ולסחור. מה נסגר איתך?״.

לא מוסרי? מוסר זה שם של דג. איך אני יודע? פיצי אמר לי. שנינו מכירים אותו, בשבילי הוא הרב אשר, שהסכים שהכל כשר, ובנוסף פסק שאני דתי לפי דעתי. תיפול לי מהמשקוף של העין. בשביל מה אתה עובד, חולירע יאסנה? מה הקשר בין מוסר ופוליטיקה? הרי אריק ז״ל כבר כתב: ״פוליטיקה, את זונה לא קטנה״.

מי שם באגם הדרעק מוסרי בדיוק? נטפלתם דווקא לטומטום הזה כי הפלתם גם את אבא שלו? בוא נסכם שחוכמה זה לא הצד החזק במשפחה. צריך לבדוק אם יש פגם גנטי. אולי ההורים קרובי משפחה, כמו אצלך, למשל?

״הוא לא ראוי להיות סיו״ר הכנסת. שמע, הוא פוגע בתדמית״.

די, אני אקיא ממך את העוגת שוקולד. למה מי בדיוק ראוי שם למשהו? דרעי כן ראוי להיות שר? לך, יוסל־פוץ, עשה לי טובה. שבת היום, לא רוצה להתרגז. עוד לא בלעתי ״לוסק״, הכל עולה לי. לך כבר. ״אתה חרא של קליינט. שמע, יש לי חומר על החניוקים שלך. מלחמת גוג בגוג. האשכנזים נגד הפרענקים עם העיתונים שלהם - ׳פלס׳ ו׳יתד נאמן׳. אתה רוצה לראות? אני אביא מהאוטו?״.

אם זה לא מסמך מקורי אלא עותק, אל תטרח. אני מכיר אותך יותר מדי זמן, וזו לא סיבה לגאווה. בוא נאמר שלא תהיה עד אופי שלי לעולם כי אתה דוחה.

״לא נפגעתי, כי אני יודע שאתה אפס. כבר אני בא״.

חיפשתי לראות אם נפלה לי שערה מהשפם הג׳ינג׳י לתוך האספרסו. כשמחפשים טוב, גם מוצאים. האשמתי את הברמן, שלחתי את המלצרית להביא קפה חדש ונתתי לה את כרטיס האשראי של כיפוש כדי לסגור חשבון. חמש דקות לאחר מכן הטלפון רטט. מי יכול לשלוח הודעה בשמונה וחצי בבוקר בשבת. זו הייתה היא בוואטסאפ: ״מאמי, תיזהר ממני, כדאי לך מאוד שתיזהר״.

רגע, מה עשיתי? ואז הבנתי. החיוב באשראי פעם מיד בסלולרי שלה. היא גם ראתה מהיכן החיוב ונזכרה בימים מתוקים שהיא ואני ישבנו שם בשחר העולה של שבת כדי לשבור סוטול אחרי איזו הופעה. נזכרתי שהיא אכלה המבורגר בשש בבוקר וכמה הייתי גאה שלא הזמינה סלט קיסר. היא גם שאלה אותי אז אם עשיתי פעם כימיקלים. השתגעת? השבתי לה אז. עישנתי איזו שאכטה לפני 20 שנה, הרגשתי לא טוב, אז מאז לא נגעתי. היא נרגעה, רק כדי להגיע שש שנים מאוחר יותר ולהזדעזע מלראות אותי מאושפז.

אז עניתי לה מיד. ״כיפוש, את מכירה אותי. סחבק הרי לא חובבן ויודע שאלוהים תמיד בפרטים הקטנים. אם הייתי במבצעית, זה בלי טלפון ובלי אוטו. רק מוניות מהרחוב - בלי הזמנה ורק במזומן, כי סחבק מקצוען. אז צ׳יל־אאוט, אני בפנסיה״. היא הגיבה מיד: ״יודעת, מאמי. רק שתדע שאני בכוננות מתמדת. לאב־יו״.

• • •

יוסל־פוץ חזר עם מעטפה מלאה בתכתובות. ״אני בדרך לגורדון, רוצה לבוא?״. לא, אבל אני מקווה שתטבע שם. תרמת את גופתך למדע? כי גם ללוויה אני לא בא. אל תשב ואל תפזר שערות מהשפם.

הוא הלך, ואני שקעתי בקריאת מאות העמודים. מתנצל בפני הקב״ה שנזקקתי לשלושה ימים כדי לסיים.

נו, יופי, כפי שכבר ידעתי, לא כל האברכים הטפילים עוסקים בלימוד משניות יום וליל. הם עושים ביזנס לא רע כלל. מתברר שלאליטה האשכנזית יש ביטאון משלה שיוצא לאור זה שלוש שנים. קוראים לו ״הפלס״, והוא מוגדר לדעת נאמניו כשופרה של התורה (כי כידוע יש כמה תורות לחניוקים: לאשכנזים, לספרדים, ליהודים בחו״ל, תורה שבכתב, תורה שבע״פ, תורה שקונים בכסף ותורה שבשמה הולכים לכלא בגלל עבירות על החוק), ולדעת היח"צנים שלו, יש לו 45 אלף קוראים בסופ״ש והוא מדורג בחסדי שמיים גם ב-tgi בדירוג שהשם הקדוש ממש אוהב. והם נלחמים על קיומם לדעתם מול ״יתד נאמן״ הוותיק וגם נגד ״המבשר״ ו״המודיע״. וואו, כל כך הרבה כלי תקשורת. מתי הם לומדים תורה אם הם קוראים ארבעה עיתונים ביום?

אוקצור, לפעילים של ״הפלס״, או לתומכים, או לאוהבים ומעריצים את שופרה של התורה, יש דרכי פעולה מתוחכמות לשכנע חברות גדולות לפרסם אצלם: חרמות ומכתבים להנהלת החברות. יהושע ויליגר, שמציין מס' פקס בפנייה לחברת יפאורה תבורי, כותב מכתב נפלא מלא נתונים: מזכיר שהג'מעה כבר הגיבה בעזיבה המונית של חברת האשראי ישראכרט (יש להם אשראי? אז למה אומרים שהם חיים מ־2,014 שקל בחודש?), וגם את קופ׳׳ח מכבי, שמסתכמת לדבריו בעשרת אלפים נפש. וכל חטאם של הגופים הנ"ל הוא לדעתו שהם לא מפרסמים ב׳׳הפלס" אלא בעיקר ב׳׳יתד נאמן". האיומים מרומזים, לא בוטים, אבל מאוד ברורים.

הלקוחה הנאמנה, ר"א (השם המלא שמור במערכת, מס' הטלפון שלה מצוין במכתב), כותבת כך: "בתור לקוחה ותיקה של חברת יפאורה תבורי, הצטערתי לשמוע שחזרתם לפגוע בי ולפרסם בעיתון הרודף אותי ואת בני משפחתי - ׳יתד נאמן/ הבהרתי לכם כבר כמה פעמים ששותפות בעיתון כזה היא שותפות בחרם שאינו מקובל כלל בחברה מתוקנת (וואללה???), וממילא התנהגותכם גורמת לי להימנע מרכישת מוצרי יפאורה תבורי מבחינה רגשית (אחותי היקרה, כדור קטן עושה כיף גדול, יאזן לך את הסרוטונין במוח מתחת לפאה, ותיפתרנה כל בעיותייך הרגשיות מהמיץ תפוזים. באחריות, כפרה). מאוד אשמח אם פנייתי תתקבל ברצון ותימנעו מלפרסם בעיתון הנ"ל, או לחלופין תפרסמו ללא החרמה - דהיינו גם בעיתון 'הפלס', שעולה בחשיפתו על 'יתד נאמן' בסופ׳׳ש, לפי הסקר היוקרתי tgi".

ממתי הם מבינים בזה, החניוקים? בסקרים וכאלה? הם לא אמורים להציל את העם היהודי בציון ולהימנע מעיסוקים טרפים כמו סקרי דעת קהל? נו, כנראה שאלוהים שלהם בטאבו, והוא מתיר להם. מה חילוני סתום כמוני מבין?

והנה עוד מכתב לחברת המשקאות.

הכותב הוא יהושע פינסקי, שמציין שכבר כתב בעבר, "וכן עוד ציבור דיבר איתכם על זה". תשעה סעיפים כולל מכתבו של מר פינסקי, עם ימבה תלונות: "למה אני, בתור לקוח שלכם כל השנים, לא זכאי לקבל מידע מינימלי עליכם; האם אתם מודעים לכך שאתם שותפים להחרמת ציבור ענק באמצעות פרסום בכל עיתוני המגזר החרדי, זולת עיתון 'הפלס'; למה אשתי צריכה לשמוע על ההחרמה שלכם רק מאיזה שכן, המנוי על עיתון אחר; למה אתם לא מתחשבים בנתוני ה־^ האם אינכם יודעים שאתם שותפים לרדיפה של ציבור, כולל נשים וילדים? אז תתחילו להפנים ולקחת את זה באמת לתשומת לב".

עד כאן מקבץ מהמכתבים. ייתכן שזה כותב מקצועי אחד, ייתכן שמדובר בכמה כותבים. אפילו אני צועק "געוואלד, יהודים, געוואלד", על הפגיעה האיומה בביטאון של החבר'ה של גפני וליצמן ר"ל. למה עושים להם ככה? ומאיפה האנרגיה הזאת לחרמות ומלחמות? האם לא כדאי לתעל זאת לשירות צבאי או לאומי, ולהשתתפות פעילה בשוק העבודה במקום להיות לעלוקות על שאר המגזרים ביהדות בישראל? לא מוכנים לשקול את הסוגיות האלה אפילו בדיון? כי קראתי גם את "יתד נאמן" וגם את "הפלס", ואחרי שנבהלתי מהכותרות, שלפיהן "טפטופי" הטילים בדרום לא גרמו לפגיעות בנפש רק "בגלל חסדי שמיים", אני רק שאלה: אתם לומדים, עלוקות שלי, או מסתלבטים עלינו? 44% השתתפות בכוח העבודה של הגברים שלכם? אתם לא מתביישים לחנך עוד דור לבטלה, קומבינות וחרמות?

• • •

יום שלישי. כיפוש גררה אותי לביה׳׳ח שבו גיא עתיד לעבור ניתוח ברית כדי שיהיה יהודי טוב (היא רצתה להתרשם מהמקום. אני רק הזעתי מפחד ויראה מהמשחטה הקדושה). בדרך הקשבנו לרסקה עושה ניתוח ללא הרדמה לאורן חזן. "הוא מתוק ומחונך, לא כמוך גס רוח וברברי", שחה לי מבקרת התקשורת. הוא יהרוג אותו, כיפוש, אני עובד עם הילד הזה 11 שנה ומכיר אותו 22 שנה. הוא רוצח עם זריקת רעל. "הוא לא. אני מקשיבה והוא לא צועק, ולא מתלהם כמוך".

רסקה זרק את החצוצרה שבה ניגן סטקטו בנעימות. "תגיד לי אורן, לא ניהלת קזינו, אלא מלון? יופי. מה שם המלון?" הוא לא השיב לו, אבל רסקה לא הרפה מהטרף, רק העמיק את הביס בעמוד השדרה הצווארי של הקורבן האומלל. "מה שם המלון? תגיד לי רק את שם המלון. רגע, מה, אתה לא הולך לפוליגרף? אתמול אמרת בשידור שאתה הולך. מה שם המלון? אורן, מה שם המלון?". הגענו לבת ים, אז עזבנו את הראיון. נו, מה את אומרת, כיפוש? הוא עוד מתוק ומחונך רסקל'ה?

התיישבתי על כיסא ונמנמתי בזכות המזגן. הראיון בא לי בחלום וצרחתי: "תענה לו כבר מה שם המלון, חתיכת סמרטוט". כיפוש העירה אותי בבהלה. "מה נסגר איתך? אתה עושה לי בושות. מה אתה צורח?". אני רעב, כיפוש, קחי אותי לאכול. יש לי ירידת סוכר, אני לא יכול להיות כאן. "טוב, אתה לא בא לניתוח, אין לי כוח לטפל ולדאוג לשני ילדים". לא, לא, אני אהיה בסדר, כפרות. אבל בשקט הפטרתי: "תענה לו כבר, יא מאוס, תמציא שם, תענה לו כבר".

האגס־בנדיקט היה נפלא. נרגעתי.