שמונתה מירי רגב לשרת התרבות, נשמטו הרבה לסתות בישראל. רגב ותרבות נראו כשמן ומים. דומה היה שראש הממשלה חומד לצון במינויה לתפקיד של אישה לא תרבותית בעליל - על פי התנהגותה מאז נכנסה לפוליטיקה -ואולי אף מפגין זלזול בנושא התרבות.
רגב עצמה לא בזבזה זמן, ומיד עם מינויה פתחה, בצעקנות ובבוטות האופייניות לה, במתקפה על העושים את התרבות לסוגיה בארץ וירתה איומים ז׳דנוביים שאין לה כל סמכות ליישמם (לצנזר יצירות למשל). האמנים, מצדם, פתחו במתקפת נגד, אף היא מתובלת בביטויי שוק וגידופים, ומדינת כתריאלבקה צהלה ושמחה. מעולם לא עמדה בה התרבות בראש סדר היום הציבורי והייתה מדוברת כל כך, וגם זה משהו.
אבל עכשיו, כשהכל כבר נאמר והוטח ונלעס וכל החצים המורעלים נורו, הגיע הזמן לחדול מן ההתלהמויות ולעסוק בעיקר, שהוא האינטרס העליון של כל מי שבאמת דואג לתרבות בישראל. זהו תקציב התרבות המגוחך והעלוב בארץ, בהשוואה לתקציבה במדינות מתקדמות. זו המלחמה החשובה האמיתית, ועל שני צדדים לצאת אליה יחד.
תקציב התרבות עומד בישראל על כ-0.15% מתקציב המדינה, והמטרה המוצהרת כבר שנים היא להגיע לאחוז אחד. שדולת תרבות פעלה בכנסת וד19 בעניין זה, שרי תרבות בעבר עמלו, מי יותר ומי פחות, לזקוף לזכותם הישג זה, ושרת התרבות הקודמת לימור לבנת אף הצליחה להגדיל מדי שנה את התקציב. אבל גם אחרי כל זה, הוא נותר עלוב ורחוק מהמטרה. כי מי שיוצא למלחמה למען מטרה זו, יוצא מלכתחילה מנקודת פיגור, שהרי כיצד ניתן להעמיד את התרבות מול הביטחון, החינוך והרווחה?
שרת התרבות הייתה מיטיבה לעשות אילו פתחה את כהונתה בהכרזת מלחמה לא על האמנים ועל מוסדות התרבות אלא על העיוות התקציבי. היא הייתה מלכדת סביבה במלחמה זו את כל גופי התרבות בארץ. ומכיוון שעם כל מגרעותיה היא, כך נראה, ״פושרית״ רצינית, אולי גם הייתה מכריעה את ראש הממשלה ואת שר האוצר - מאיימת עליהם במהפכה, למשל - ומשיגה את האחוז הנכסף. או אז הייתה נכנסת לתפקיד ברגל ימין, ומעמדה בעולם התרבות היה משתנה לגמרי, גם אם אחר כך הייתה עושה חשבונות עם השמאלנים ו״אויבי המדינה״ למיניהם.
רגב לא עמדה בפיתוי. פיה לא נראה איבר שהיא שולטת בו. היא העדיפה לפתוח את כהונתה באמירות חריפות, שיותר משכוונו לנמעניהן האמנים, כוונו אל חברי הליכוד. או בטרמינולוגיה הליכודניקית ל״שטח״, שהוא האלוהים של נבחרי הליכוד והוא זה שהביאה למקום החמישי ברשימת לכנסת. שם, ב״שטח״, אכן הריעו לה.
אבל עדיין לא מאוחר מדי. התנגחתם, איימתם, גידפתם, צאו עתה יחד, בשיתוף פעולה מלא - שרת התרבות והאמנים והסופרים וצרכני התרבות - למלחמה הכי חשובה: הקרב על הגדלת התקציב. נצלו את הכוחות שיש לרגב, ואם תצליחו, תעשו מעשה גדול לטובת התרבות. גם מדינה שיש בה בעיות ביטחון וצורכי חינוך, רווחה ובריאות רבים צריכה תרבות. היא הנותנת שאר רוח ומחלצת אותנו קצת מחיי היומיום האפורים והמעיקים. וכך כתב הסופר מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי: ״התרבות היא השארית הנצחית מהחיים בני יומם ומהצרכים בני יומם״.