קיימת לקונה בהתייחסות התקשורת הישראלית למצוקת הדרוזים בסוריה. אף שבימים האחרונים אנו הופכים מודעים יותר ויותר לאיום הדאע"שי על הדרוזים בסוריה, המנהיגות והעיתונות הישראליות אינן נותנות את העדיפות הראויה למתרחש בסוריה ולסכנה הקיומית לחיי הדרוזים הסורים.



הדרוזים בסוריה, כמקובל בעדה הדרוזית, הם מתומכי משטר אסד. לויאליות לשלטון המכהן הוא מאבני היסוד של התפיסה המאפשרת לעדה קטנה כמו דרוזית לשרוד בתוך האוקיינוס הסוער ומלא השנאה של המזרח התיכון. התמיכה באסד משמשת לא פעם תירוץ למקבלי ההחלטות בישראל, כמו גם לתקשורת הישראלית, ליחסם המעט מוזר כלפי הסכנות המאיימות על הדרוזים בסוריה.

ייתכן שקיימת הגזמה כלשהי במיידיות האיום לחיי הדרוזים מהקבוצות הסוניות  השונות הנלחמות נגד משטר אסד והמתחרות ביניהן באכזריותן. גם אם האיום אינו מיידי, ברור שהסכנה קיימת וקרובה.

מאז ומתמיד השימוש במונח "ברית דמים" היה מטבע הלשון לתיאור יחסי הרוב היהודי והמיעוט הדרוזי בתוך מדינת ישראל. לא פעם נמתחה בתקשורת הישראלית ביקורת על השימוש של המנהיגות הפוליטית היהודית במטבע לשון זו, תוך תביעה חד־משמעית להשתמש בביטוי "ברית חיים" לתיאור מערכת היחסים, ולא פעם מכונים הדרוזים הישראלים "אחינו הדרוזים".


בימים אלו נשקפת סכנה גדולה לדרוזים בסוריה, ובני משפחותיהם בישראל חרדים לגורלם. אך יחסן של המנהיגות והתקשורת בישראל די מטריד. ממעקב אחר הפרסומים בנושא עולה עקבות של תדרוכים (כנראה צה"ליים) שלפיהם "לא כצעקתה". במקומות אחרים מוזכרת התמיכה באסד, כאמור, כמין תירוץ סמוי לחוסר עשייה ולעתים מקורות עלומים מצטטים כמדבררים את הדרוזים בסוריה שאינם רוצים שום סיוע מישראל. והצגה ברורה של הנושא – כלומר המשמעות האופרטיבית של האיום הקיומי על חיי הדרוזים בסוריה יחד עם ברית הדמים/החיים של הרוב היהודי בישראל והמיעוט הדרוזי החי בקרבנו – אינה זוכה להתייחסות הראויה.

הסולידריות בין בני העדה הדרוזית גדולה, והם רואים עצמם, ובצדק, בני עם אחד – אלו שבסוריה, אלו שבלבנון ואלו שבישראל. סולידריות המזכירה לי את זו שבקרב בני העם היהודי בארץ ובתפוצות. 

באופן לא מפתיע, כל ההגיגים על ברית דמים וברית אחים די נעלמים, כאשר הדבר מחייב את ממשלת ישראל לעשייה כלשהי: ברור שאילו סכנה כזו הייתה נשקפת ליהודים במדינה אחרת בעולם, הממשלה הייתה מכנסת דיון חירום שבסיומו ראש הממשלה היה מקיים מסיבת עיתונאים מיוחדת בשעה 20:00 ומודיע שהוא הורה לכוחות הביטחון ש... או שהוא שוחח בטלפון עם מזכ"ל האו"ם, עם נשיא ארצות הברית, עם ראשי האיחוד האירופי ואחרים ודרש שמירה על היהודים שחייהם נמצאים בסכנה... וכיוצא באלו.

אם לא היה נוהג כך, כל מהדורות החדשות בעיתונות האלקטרונית ובזו הכתובה היו עוסקות במחדלי הממשלה שמפקירה יהודים ברחבי העולם. מיד היה נשלח מין איתי אנגל שכזה ללב האזור המאוים, וזה היה שולח כתבות מרגשות על חולה סופני שלא הצליח להגיע לבית חולים מפחד דאע"ש או על יולדת שילדה ולד מת בגלל הפחד הנורא לצאת מהבית.

אבל כאשר מדובר באחינו לדם, באלו שרוממות הברית עמם שגורה על לשונותינו, כנראה הקריטריונים הם אחרים. איני ממליץ לכבוש חלקים ממה שהייתה סוריה, אבל ארגז הכלים של אפשרויות הסיוע גדול; אך כרגיל, אצלנו אין קשר בין שימוש בססמאות ובמטבעות לשון של אחווה ושותפות גורל לבין היחס האמיתי, וכך אנו נשארים עם העובדה שיהודים בסוריה הם יהודים, ודרוזים בסוריה הם סורים, וכך גם היחס אליהם.