מלכודת הפתאים: כך נפל השמאל לבור שחפר לו בנימין נתניהו

מי שרצה לקבל הסבר ממצה על המצב, היה צריך להביט על אירועי יום רביעי האחרון בכנסת ישראל. אם ניקח את הימים הסוערים שהובילו ליום הבחירות האחרון, עם מסע ההפחדה ההוא, עם ה"ערבים הנעים בכמויות", עם האוטובוסים של עמותות השמאל (שלא היו), עם הודעות הוואטסאפ המפוברקות על חמאס שתומך ברשימה המשותפת, ונמזער אותם ונקטין אותם לתמונה מכוננת אחת של חצי שעה, נקבל את המהומה שהייתה ביום רביעי בכנסת. ושוב, כמו תמיד, נפלו השלומיאלים של המחנה הציוני למלכודת הפתאים שהטמין להם נתניהו. ושוב נאלץ יצחק (בוז'י) הרצוג להוכיח שאין לו אחות, ולא קוראים לה חנין זועבי. ושוב תמרן ביבי את המצב למלחמת שבטים שבה אתה יכול להיות או לנו, או לצרינו, כלומר הערבים.
 

את הפח הטמין ח"כ ירון מזוז, סגן שר הפנים. בסביבתו של הרצוג מוכנים להישבע שנאומו של מזוז, שבו הטיח בח"כים הערבים ש"אנחנו עושים להם טובה בזה שאנחנו מעניקים להם תעודת זהות ישראלית", תואם לפרטי פרטים עם נתניהו. הנאום, כצפוי, הוריד את התקרה על אולם המליאה, הערבים החלו להשתולל (בכמויות גדולות) וחברי הכנסת של המחנה הציוני לא ידעו מה בדיוק לעשות עם עצמם. מצד אחד, גם הם נגד המשט לעזה ונגד ח"כ באסל גטאס שמשתתף בו, אבל מצד שני הם יודעים שהאמירה של מזוז מחפירה ונוגדת סטנדרטים של דמוקרטיה בסיסית, כי בסוף חייב להיות כאן דו־קיום, אין דרך אחרת. 
 

ואז, בהפתעה, ביקש ראש הממשלה זכות דיבור ועלה לדוכן. שער גדול, ריק לגמרי, ניצב מולו, וביבי לא האיש שיחטיא מעמדה כזו. הוא ידע שמיד אחר כך צפויה הצבעה על חוק האזרחות הנפיץ, הוא ידע שבמחנה הציוני נתנו חופש הצבעה, הוא רצה ליצור מצב שבו ההרצוגים עם הערבים, והוא נגדם. הוא לא גינה את דבריו של מזוז, אם כי ציין שייאבק על זכותם של הערבים להיבחר לכנסת. אבל אז הנחית עליהם התקפה מילולית עוצמתית, איך הם לא מגנים את מה שמתרחש בסוריה ובעיראק ובלבנון ובתימן גם, וכו' וכו', והטיח בהם שהם צבועים, והסערה פרצה שוב.
 

חלק מטענותיו של נתניהו נכונות. התנהגותם של רוב חברי הכנסת הערבים נגועה בצביעות קשה. כשמדובר במתרחש כאן, הם קפדנים ומחמירים. מה שקורה מאה מטר מכאן, אצל אחיהם בסוריה, לוב, עיראק, לבנון, תימן וכו' לא מעניין אותם. הם יושבים בכנסת ישראל, מתענגים על משמני השלטון, נהנים מהדמוקרטיה הישראלית ודוקרים אותה שוב ושוב. כשמציעים להם שישראל תיסוג מאזורי אוכלוסייה ערבית צפופה במסגרת חילופי שטחים, הם מתפלצים. חס ושלום. שהם יחיו במדינה פלסטינית? לא ולא. הם מתעקשים להפוך את המדינה שלנו לפלסטינית. 

 נפל במלכודת, יצחק הרצוג. צילום:  פלאש 90
 

כן, כל זה נכון, וביבי לא המציא את זה. מצד שני, הערבים הם למעלה מ־20% מאוכלוסיית ישראל. חלק ניכר מהם לא חושבים כמו נבחרי הציבור שלהם. רובם המכריע שומרי חוק וסדר. זכויותיהם שוות לשלנו, אחרת אנחנו לא דמוקרטיה. העובדה שהם אזרחים אינה נתונה לשיפוטנו וטעמנו. ברגע שאנחנו מתחילים לדבר ככה, אדון מזוז, אנחנו מוציאים את עצמנו מהקהילה הבינלאומית. אנחנו מתייגים את עצמנו כמדינת אפרטהייד. כל הפרוצדורה של האג תהיה מיותרת.
 

נחזור לנתניהו: כשהוא שם על הדוכן, וסערת היהודים־ערבים ניצתת מחדש, הוא יכול לברך על המוגמר. הנה נתניהו מגן שוב, בגופו, על מדינת היהודים, רגע לפני שבוז'י ימכור אותה במכירת חיסול. כמובן שכל קשר בין המציאות לבין המסקנות הללו מקרי בהחלט, אבל הגאונות הפוליטית של ביבי מאפשרת לו לשרטט את המפה הזו בכל פעם מחדש. אחר כך, אם יהיה צורך, הוא ישחרר איזו התנצלות רפה, כדי לנסות להציל משהו מיוקרתה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל מה חשוב אחר כך? ביבי מתמקד בכאן ועכשיו. וכאן, אין לו מתחרים.

חבר כנסת אמיץ אחד מהקואליציה לא זרם עם הקומבינה הזו. ח"כ אלי אלאלוף, איש כולנו של כחלון, חתן פרס ישראל למפעל חיים והיו"ר המיתולוגי של קרן רש"י, קם ועזב את המליאה בזעם. כמה עוזרים ומזכירות דלקו בעקבותיו, במאמץ להחזיר אותו למקום כדי שיצביע עם הקואליציה, אבל הוא הדף אותם. דבריו הכואבים פורסמו בשבוע שעבר ב"מעריב־השבוע". "למה הוא מבזה אותנו", שאל אלאלוף על ח"כ מזוז, "אני לא מבין את זה, איך בחרנו סגן שר כזה, בשביל מה ללבות את השנאה, בשביל מה לזרוע פירוד". 
 

אלאלוף לא מבין שדווקא בשביל זה נבחר אותו סגן שר. כדי ללבות שנאה ולזרוע פירוד. "השנאה הזו לא טובה לנו", המשיך אלאלוף, "זה מייצר תופעות שליליות. אנחנו חיים כאן על אדמה אחת, חייבים ללמוד לחיות ביחד". כשסובביו ניסו להחזיר אותו בכל זאת להצבעה, סירב. "אם אתם רוצים, אני כותב עכשיו מכתב התפטרות. אני לא מצביע". ולא הצביע.

הקואליציה ניצחה בלעדיו. גם בהצבעה, וגם בקרב על דעת הקהל. נתניהו הצליח שוב למקם את עצמו מול חנין זועבי, כשהרצוג האומלל מסתובב ביניהם ולא יודע לאן ללכת. הדברים אינם נאמרים לגנותו של בוז'י. הרבה ברירות אין לו. עמדתו מורכבת ונכונה בהרבה מעמדתו של נתניהו, אבל אנחנו לא חיים בעידן של מורכבות. אנחנו חיים בעידן של ציוצים בני 140 תווים בטוויטר, תמונות מכוננות באינסטגרם, נאומים בני דקה במליאה גועשת, שחור מול לבן. לאפרפר־לבנבן אין סיכוי.

חוק האזרחות המקורי הובא בתקופת אריאל שרון, בהמלצת ראש השב"כ אבי דיכטר. תפקידו היה להפסיק את תופעת איחודי המשפחות, שבמסגרתה נהרו לתוך ישראל עשרות אלפי פלסטינים מדי שנה. חוק חשוב, נכון, חיוני. ישראל היא דמוקרטיה מתגוננת, מדינתו היחידה של העם היהודי, אין לה ברירה. נדמה לי שרוב רובם של החברים במפלגת העבודה או במחנה הציוני תומכים בחוק הזה, שתוקפו מוארך בכל פעם בשנה נוספת (זה מה שקרה גם השבוע). 

ח"כ דני עטר ממפלגת העבודה, עד לא מזמן ראש מועצת הגלבוע, מופת ליחסי דו־קיום בין יהודים לערבים, הוא אחד התומכים הנלהבים של החוק ואף נשא דברים נלהבים בזכות הארכתו בישיבת הסיעה. מצד שני, יש בעבודה גם ח"כ ערבי (זוהיר בהלול), וכמה ח"כים מהשמאל היותר קיצוני. הענקת זכות הצבעה התבקשה בסוגיה הזו, וכך היה.

לא זרם עם הקומבינה, אלי אלאלוף. צילום: פלאש 90

ואז פרצה סערת מזוז, עם תעודות הזהות ו"נאום הצביעות" של נתניהו. ואז העלתה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת חוק משלה, בתמיכת זהבה גלאון, שמבטל את חוק האזרחות. ואז היה צריך להחליט מה עושים. גלאון, זועמת ונסערת מנאומו של מזוז והגיבוי שזכה לו מנתניהו, הטיחה בהרצוג ובאיתן כבל ש"עכשיו אתם מוכרחים להצביע בעד החוק של סלימאן ושלי". אם לא, אמרה גלאון, מרצ מפסיקה לשתף פעולה עם האופוזיציה. 
 

רק זה עוד היה חסר להרצוג. הוא ניגש לגלאון יחד עם איתן כבל והשלושה ניהלו שיחה צפופה. מה הקשר, שאל הרצוג, הרי גם את מבינה שביבי בישל את כל המהלך הזה, הוא רוצה שכולנו ניראה מזוהים עם חנין זועבי, מנענו ממנו את התענוג הזה (מי שמנעה היא ח"כ מרב מיכאלי, שעם פרוץ הסערה הורתה לסיעה כולה להחרים את ההצבעה על החוק). הרצוג קונן בפני גלאון ש"גם אתם לא מצביעים כל הזמן איתנו, גם מרצ וגם הרשימה הערבית נעדרים מהרבה הצבעות חשובות".
 

הזדמנות פז להביך את הממשלה הייתה לאופוזיציה באותו יום, עם ההצבעה על ההצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא קיפוח בני העדה האתיופית. ההצעה נפלה ברוב של שני קולות בלבד. אחד מהם היה ח"כ שרון גל, איש האופוזיציה (ישראל ביתנו). בין ההצבעה הראשונה לשנייה הרצוג וכבל ניסו לברר עם גל מדוע הוא עורק, וגל מלמל משהו על זה שהוא לא ממש מרוצה מהתפקידים שקיבל בחלוקה הפנימית של האופוזיציה. 
 

הרצוג משוכנע שגל קיבל הוראה מלמעלה. אצל ליברמן שום דבר לא קורה במקרה. ועדת חקירה בעניין האתיופים יכולה לפגוע בסופה לנדבר, שהייתה שרת הקליטה בשנים האחרונות. וככה נפלה ההצעה. מסכן ח"כ אברהם נגוסה, איש העדה האתיופית והליכוד, שנאלץ להצביע נגד ההצעה, אחרי שהתחנן שעות בפני ח"כים באופוזיציה להתקזז. ככה זה בחיים.

3. בחזרה למפא"י

ביום ראשון שעבר התקיים בתל אביב, בביתה של עדינה ולדמן, הכנס השנתי של אנשי מחנה רבין ההיסטורי במפלגת העבודה. בדחני מפא"י מכנים את הפורום "יתומי רבין". הם מתכנסים כל שנה, מוציאים קיטור, מנסים לטכס עצה, ומתפזרים. בשנה שעברה היה גם פואד. השנה כבר לא. גם אפרים סנה, בדרך כלל חבר קבוע בפורום, נעדר. אבל הגיעו כמה עשרות פעילי עבודה ותיקים. כל אלה שהיו מחוברים לרבין. עוזרים אישיים, ראשי מחנות וסניפים, מקורבים. היו שם שני ראשי עיר לשעבר, יעקב סנדלר (רחובות) ויצחק ולד (כפר סבא), היה משה כהן, הגזבר המיתולוגי של המפלגה, היו פיני שומר ויקי לב ואריה ברוש ומנדול ומולי דור ולאה, מנהלת הלשכה של רבין, ועוד רבים וטובים ששמותיהם לא יגידו הרבה לאדם מן היישוב, אבל שייכים לליבה של הרביניזם ההוא, שכבר איננו. חברת הכנסת היחידה שהגיעה הייתה איילת נחמיאס־ורבין, גם היא עבדה בזמנו צמוד עם רבין, אבל היא לא מתחה ביקורת על המפלגה.

בכנס נאמרו דברים קשים מאוד. הנה תמצית: העבודה מצטיירת היום כשמאל עד שמאל קיצוני. עד שלא תהיה חזרה לדרך מפא"י הפרגמטית, המרכז האידיאולוגי, לא תהיה אפשרות להתחבר לציבורים גדולים. כדי לנצח, צריך שלושה דברים: מנהיג, אידיאולוגיה ורוח קרב. ב־92' היו כל השלושה. גם ב־99'. ב־96', כשפרס הפסיד, היה מנהיג, הייתה דרך, לא הייתה רוח קרב. ומה לגבי 2015? טוב, כאן לא הייתה אידיאולוגיה ולא הייתה רוח קרב. גם אם היה מנהיג, זה כבר לא היה משנה הרבה.
 

החברים בכנס הביאו דוגמאות: אם במפא"י היה מישהו שטען שההמנון גזעני, תוך 24 שעות הוא היה מורחק מהמפלגה. אם מישהו היה קורא לחיילי צה"ל קלגסים, כנ"ל. אם מישהו היה קורא לא להתגייס, אותו כנ"ל. והושמעו טענות נגד קמפיין הבחירות. הם לא נתנו להתקרב, אמרו כמה מהנוכחים, הצענו עזרה ואף אחד לא רצה.

דברים דומים נאמרו גם בישיבת סיעת העבודה השבוע. נושא נס המרד היה, כרגיל, ח"כ איציק שמולי. "הבחירות", אמר שמולי, "היו יותר מכל על זהות ושייכות. לא יכול להיות שעולים נושאים שנוגעים בעצב הכי רגיש של הישראלים, כמו המשט, כמו קמפיין ה־BDS, כמו דוח האו"ם, ואין לנו אמירה ברורה או עמדה מובהקת. זה לא יכול להימשך ככה". שמולי דרש לקבל בסיעה החלטה ברורה שהמפלגה מתנגדת למשט, מתנגדת להשתתפותו של ח"כ גטאס במשט, תומכת בשיקום רצועת עזה תמורת פירוז מוחלט. השתיקה הזו", אמר שמולי, "היא המשך היסחפות שמאלה, בכל פעם שאנחנו שותקים, התמונה של רבין שתלויה כאן על הקיר מתנדנדת, בסוף היא תיפול. אנחנו לא במקום הטבעי שלנו, אנחנו מצדיקים בדיעבד את הקמפיין של ביבי".

ח"כ מרב מיכאלי, יו"ר הסיעה, החליטה לתת לכל ח"כ את זכות הדיבור כדי שכל אחד יגיד את דעתו בנושאים הללו. התברר שכמעט כולם תומכים בעמדות המרכזיות שהציג שמולי. אלה עמדותיו, מאז ומעולם, של איתן כבל. אלה היו העמדות של פואד, של סנה, של רמון, של העבודה הקלאסית. השאלה היא, איפה כל זה היום. הרצוג קרוע בין רצונו להיות בסדר עם הערבים, שהרי הם שותפיו לקואליציה, ולקרוץ לזהבה גלאון, מאותה סיבה, אבל בדרך הוא מאבד את הדרך.
 

באותו ערב, לאחר ישיבת הסיעה, יצא נייר עמדה מדויק של המחנה הציוני: נגד המשט, נגד ההשתתפות של ח"כ גטאס, בעד שיקום עזה תמורת פירוז. מוטב מאוחר. ואחרי כל זה, התמונה שתיצרב בציבוריות מהשבוע החולף, היא התמונה ממשכן הכנסת, עם ח"כ מזוז ותעודות הזהות, ראש הממשלה והצביעות, הח"כים הערבים הצורחים מנגד וההרצוגים המתרוצצים אנה ואנה ביניהם.

4. עיר מקלט

מי שמנסה להיבנות מצרותיו של הרצוג הוא יאיר לפיד. בסוף השבוע נסע הרצוג ללונדון, למסע הסברה. ציפי לבני הייתה שם בשבוע שעבר, הרצוג החליף אותה. עכשיו בא לפיד. לונדון מחכה לכולם, אפילו לשאול מופז. עיר מקלט. 

מכולם, לפיד נראה כמי שהכי נהנה באופוזיציה. הכריזמה שלו מתאימה למצב לעומתי. הוא נתפס כמי שמייצג טוב יותר מכל אחד אחר את העניין החמקמק הזה של "הישראליות". ביש עתיד בדקו, בסקר פנימי של "הגל החדש", את מי הציבור רוצה לראות מייצג אותו בעולם מול ניסיונות החרם. נכון, זה סקר ביוזמת המפלגה, ובכל זאת אצל לפיד רוו ממנו נחת. לפיד קיבל 30%, במקום השני (והמפתיע) נפתלי בנט עם 20%, הרצוג עם 12%, ארדן עם 8%, ליברמן 5%, סילבן שלום 4% וחוטובלי 2%.

נכנס לוואקום, יאיר לפיד.

לפיד מזהה את הוואקום ומנסה לשאוב את עצמו לתוכו. "נתניהו חילק את משרד החוץ לשישה נתחים", הוא אמר לי בשבוע שעבר, "זה מעשה עברייני שגורם לכך שאין לנו ייצוג הולם בעולם. השרים רבים זה עם זה ואנחנו חשופים". לשם בדיוק מתמרן לפיד את עצמו. הוא מסתובב באמריקה, באירופה, ועוד יסתובב שם הרבה. הוא מתכוון להתגייס למאבק נגד הסכם הגרעין עם איראן. אגב, כאן הוא והרצוג נמצאים על המשבצת של ביבי. הם מסכימים עם המהות, אבל לא עם ההתנהגות. לפיד כבר אמר ללא מעט אמריקאים ש"בלי לשים לב, מתחת לרדאר, עברתם ממדיניות של מניעה למדיניות של הכלת הגרעין האיראני". 
 

המאבק הזה יגיע לשיאו בשבועות הקרובים, וההערכה היא שנראה בו את כולם ביחד, מביבי ועד בוז'י, שכם אל שכם בחפירות. העניין הוא שנתניהו עושה את זה מעמדת השונא הכי גדול של הנשיא אובמה, ומנסה להמריד את חברי הקונגרס נגד הנשיא שלהם. לפיד והרצוג הולכים בדרך אחרת. עוד מעט היא תתפצל. אחד מהם, כך הם מקווים, יהיה הטוען לכתר הבא. הם נמצאים עכשיו במאבק על מקום מתחת לסל. לפיד משקיע המון מאמץ בגבי אשכנזי. הבעיה היא שאם אשכנזי יבוא, זה לא יהיה כדי להיות מספר 2. הרצוג צריך לשמור על מעמדו במפלגה, אחר כך נראה. 

5. ד"ר על הגריל 

מי שביצע השבוע פיגוע רב נפגעים בלב הבירה האמריקאית בואכה הסכם הגרעין הוא מייקל אורן. הדיפלומט השקט והמתורבת הזה, שנראה כמו ילד כאפות נרגש בטקס סיום חוג השחמט השכונתי, הפך כמעט בן לילה לבריון שמחריד את הממשל כולו משלוותו. בוושינגטון מוכנים להישבע שד"ר אורן, חבר במפלגתו של כחלון, עובד בעצם צמוד עם נתניהו. 

הספר שלו, ועוד יותר ממנו סדרת המאמרים הקטלניים שקדמה לו, התפוצצו בוושינגטון ברגע הקריטי ביותר, שבו מנסה אובמה לגייס את כל מה שיש בו כדי להעביר הסכם בעייתי עם איראן. והנה בא השגריר לשעבר וטוען שהנשיא נטש את ישראל, שיש לו משיכה פסיכולוגית (שמקורה בתסביכי נטישה) לאסלאם, שהוא לא מבין את המזרח התיכון.

אורן ספג בשבוע שעבר מתקפת נגד כבדה בים, באוויר וביבשה. הוא הפך בבת אחת למבוקש מספר 1 של הממשל, הדיח (זמנית) את רון דרמר ושלדון אדלסון מצמרת הטבלה, וכל זה קרה בעוד הוא משייט במסע הרצאות וקידומי מכירות לספר המדובר ביבשת אמריקה. 

אורן לקח כאן צ'אנס גדול. הוא מכיר מקרוב את נקמנותו של ברק אובמה. בקדנציה של אורן בוושינגטון קיבל הנשיא שמעון פרס את המדליה הנשיאותית ההיא מאובמה. פרס העביר אז רשימת מוזמנים מטעמו לטקס היוקרתי בבית הלבן. אחד מהם היה מקורבו של פרס, השגריר לשעבר באו"ם דני גילרמן. אנשי פרס הופתעו כשבבית הלבן הבהירו שגילרמן לא ידרוך על המדשאה הנשיאותית. למה? בגלל משהו שאמר על אובמה באיזה ראיון ב"פוקס ניוז".

גילרמן הוא אמריקנולוג ותיק, אחד הדיפלומטים המוצלחים ומוערכים שהיו לנו בארה"ב אי פעם, איש עם קשרים חובקי תבל, מקובל, מקושר ומרושת, והנה הוא בחוץ בגלל כמה מילים בטלוויזיה. אגב, יש דוגמאות נוספות לרמת הנקמנות הנשיאותית בתקופת אובמה. עכשיו ד"ר אורן על הגריל. היתרון הגדול הוא, שהגריל ינותק מהגז והחשמל בדיוק בעוד שנה וחצי, כשאובמה יארוז את חפציו וכל אנשיו יעברו בדלת המסתובבת לעבר מכוני המחקר וצוותי החשיבה הפזורים בוושינגטון. עד אז הוא יצטרך לשרוד.

"אני בסדר גמור", צחק אורן בשיחה איתי בשבוע שעבר, "דברים שרואים מפה לא רואים משם", התלוצץ. "אני עובר תקופה לא פשוטה, אבל זוכה גם להרבה תמיכה. ברור שהספר נוגע בעצבים רגישים מאוד של כולם. גורמי ממשל מנסים עכשיו לעשות לי דה־לגיטימציה. קוראים לי שקרן, הזוי, פנטזיונר, ממציא דברים, רודף בצע. מה לא. אומרים הכל, חוץ מלקיים את הדיון האמיתי, בתוכן ובמשמעות של הספר. אני חושב שגם זה מוכיח משהו".

הם אומרים שעשית להם פיגוע אסטרטגי, אמרתי לו, הם אומרים שאתה מתואם עם ביבי, שכל מה שאתה רוצה זה לטרפד את ההסכם עם איראן. "עם ביבי אני לא מתואם", אמר אורן, "אני כותב את הספר הזה שנים. אבל בעניין ההסכם עם איראן הם צודקים. אגב, אם הייתי רודף בצע, הייתי מוציא את הספר באוקטובר, שזו העונה של ספרי העיון. אבל התעקשתי שייצא עכשיו, ביוני, כי אסור לשבת בחיבוק ידיים כשההסכם הזה מתגבש. זה לא עניין של שמאל או ימין. שמעתי שגם בוז'י אומר שאין בינו לבין ביבי הבדל בעניין ההסכם הזה".

אתה לא פוחד מנקמת הממשל, שאלתי את אורן, הרי אתה רגיל לשטיחים אדומים, יהיה קשה להפוך פתאום לנרדף. "אני מכיר את הסגנון של הממשל הזה", אמר, "מהיום הראשון שנכנסתי לתפקיד ב־2009, אני לא נבהל עכשיו כמו שלא נבהלתי אז. זה לא נעים אבל זה לא באמת חשוב. ההתקפה עכשיו עלי היא התקפה אישית ולא עניינית".

יש לך כמה נפילות עובדתיות, אמרתי לו, הסיפור על המאמר של אבו מאזן לא היה מדויק. הוא אף פעם לא כתב שהערבים הסכימו להחלטת החלוקה של האו"ם וישראל התנגדה. "המאמר של אבו מאזן מלא שקרים", ענה אורן, "קרא אותו ותחליט בעצמך. כשאני מפרסם מאמר דעה בארה"ב הם בודקים כל עובדה, יש להם בודקי עובדות מקצועיים, אבל לאבו מאזן הם נתנו לפרסם בדיות. הוא כתב שצה"ל גירש את הפלסטינים אחרי החלטת החלוקה ובגלל זה מדינות ערב פלשו לארץ, כשההיסטוריה קובעת שזה היה הפוך. מדינות ערב פלשו ואז חלק מהערבים נאלצו לעזוב. הוא גם כותב שהמשפחה שלו גורשה בצפת. אם תקרא בספר הזיכרונות שלו, תראה שהמשפחה עזבה שנה לפני שהכל התחיל".

אני לא יודע אם אתה מתואם עם ביבי, אמרתי לו, אבל העובדה היא שנתניהו לא מתנער ממך, ואילו כחלון, המנהיג של המפלגה שלך, דווקא כן. "לא מדויק", אמר אורן, "התגובה של כחלון מתואמת איתי. כתבתי את הספר לפני שנכנסתי לפוליטיקה, והוא לא התנצל על מה שכתבתי אלא ציין שהספר משקף את העמדה שלי ולא את העמדה של המפלגה. זה בסדר גמור. בסוף, מה שבאמת חשוב זה שהספר מייצר שיח אמיתי באמריקה. אסור לעבור בשתיקה על ההסכם עם איראן, אנחנו חייבים להגיד את דברנו".

6. סיכון קיומי

הסיפורים שממשיכים לזרום ממה שמכונה "פרשת רונאל פישר" מחזקים את התחושה שמערכת שלטון החוק שלנו חולה. יש כאן ריח של נמק, של ריקבון מתקדם, של משהו שיכול להרוג את הגוף כולו אם לא ייגדע. ב"גלובס" פורסם לפני כשבועיים תחקיר על טיוח חקירה משטרתית גדולה בזכרון יעקב. הפרטים היו מדהימים. זו לא החקירה היחידה שמטויחת. בימים אלה מטייחים במשטרה במרץ חקירות רבות נוספות. חלק מהן מוכרות לכולנו. החומר זורם ומוזרם לחוקרים, שלא עושים איתו כלום. 

עד לאחרונה חלק גדול מאיתנו חשבו שרפי רותם, חושף השחיתויות מרשות המסים שסובל מהתנכלות בריונית של המדינה כבר שנים, הוא פנטזיונר. ובכן, כנראה שהוא לא. משה ליכטמן סיפר אתמול ב"גלובס" שכל התיק המשפטי בפרשת שוקי משעול-רונאל פישר נמצא זרוק בקרטונים בלויים במסדרון בית המשפט בקומת הקרקע בתל אביב. החומרים שפוזרו שם נמנעו ממשעול עצמו במהלך המשפט על ידי השופטת שיריזלי, עכשיו הם נחלת הכלל.

פרשת פישר מאיימת להסתעף גם לשופטים. נדמה לי שזה לא יפיל אף אחד מאיתנו מהכיסא. להערכתי, גם בתחום הקצינים הבכירים לא נאמרה המילה האחרונה. מערכת שלטון החוק עברה בשנים האחרונות השתלטות עוינת מבחוץ. אלה לא רק תפוחים רקובים כרונאל פישר. זה יותר גדול מזה. פישר לא יכול היה לפעול כפי שפעל במערכת בריאה. 

בעוד הריקבון פושה באבריה, לקתה המערכת גם במוחה ובלבה ואיבדה, מעניין למה, את האינסטינקטים החיוניים שלה. מדובר בסיכון קיומי של ממש, ואנחנו קרובים לדקה ה־90 מבחינת האפשרות לנטרל אותו. זהותו של היועץ המשפטי לממשלה הבא תהיה קריטית.

7. כמה דברים לסיום

- לשרת התרבות מירי רגב הייתה השבוע הברקה, בעקבות פרסום דוח האו"ם על צוק איתן. רגב צייצה, בלי למצמץ, את המשפט הבא: "האו"ם כהרגלו מלבה את האש ומנציח עימותים".
 

- ליואב הורוביץ, ראש הסגל החדש בלשכת ראש הממשלה, דווקא יש תואר אקדמי. בתחילת השבוע חשפתי את מלחמת העולם בלשכה ואת המינויים החדשים וכתבתי, בטעות, שלהורביץ אין תואר. ובכן, יש לו. הוא הוענק לו לפני שנה (משפטים) על ידי מכללת "שערי משפט".
 

התקשר גם ניר חפץ וטען שלא בחש בפרשת מינוי הורוביץ (על חשבון דוד שרן). אם נקבל את גרסתו של חפץ, נוכל לברך על העובדה שסוף־סוף נמצא הנושא שבו לא בחש.

- אחרון חביב, שלום שלמה, היועץ הפוליטי המיתולוגי של נתניהו, שהפך אחר כך לראש המטה העוד־יותר־מיתולוגי של נפתלי בנט. שלמה מתפנה עכשיו לעשות לביתו ומקים זרוע של ייעוץ אסטרטגי פוליטי במשרד הפרסום "באומן־בר־ריבנאי". שלמה ובאומן מיודדים שנים ארוכות, עוד מימי קמפיין נתניהו ב־2009, הידידות הזו הופכת עכשיו לשותפות עסקית.