"שלום ליאור״, אמרה הכתבת של מגזין ״טיים אאוט״, ״החלטנו לשים אותך ברשימת הגברים השווים ביותר בתל אביב״.
אף על פי שהיה זה רגע גדול ומשמעותי בחיי, שיחקתי אותה אדיש, כי זה מה שנראה לי שהייתי צריך לעשות בתור גבר שווה.
אשתי לא הייתה בבית באותו הזמן, ובתור גבר שווה הרגשתי די בודד, כשרגע כזה גדול בחיי מתרחש כשאני לבדי. סליחה, לא הייתי לגמרי לבדי. היה לי את אורי הכלב, מה שהזכיר לי שהגיע הזמן להוציא אותו לטיול.
בדרך כלל אני מוציא את אורי הכלב בלבוש מאוד מרושל. כבר פעמיים הגעתי למצב שבו במהלך הטיול עצרתי לשבת על הספסל וכמה עוברי אורח שמו כסף לידי כתרומה. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם השקעתי בהופעה שלי, כי הרגשתי שבתור גבר שווה אינני יכול לצאת לטיול עם הכלב סתם כך. במהלך הטיול התקשרתי לאשתי והודעתי לה שהיא זכתה בבעל שהוא בין הגברים השווים ביותר של תל אביב. רציתי גם להתקשר לאמא שלי ולספר על ההישג, אבל בגלל הפרש השעות עם לוס אנג׳לס, ויתרתי.
מאוחר יותר באותו היום התקשרה אלי מפיקה מטעם ״טיים אאוט״ והסבירה שלרגל בחירת רשימת השווים, תיערך מסיבה מיוחדת שאליה אני מוזמן. אף על פי שאני שונא לבלות (זה נוגד את התפיסה שלי שהחיים הם סבל טהור), ואני גם שונא 80% מהברנז׳ה (שתמיד מגיעה למסיבות של ״טיים אאוט״), החלטתי שאבוא למסיבה. ״זו תהיה מסיבת ניצחון״, אמרתי לעצמי ודמיינתי איך אגיע וארגיש נהדר, כי זו תהיה בעצם מסיבה לכבודי, לכבודי ולכבוד שאר מתי המעט שנכנסו לרשימה. המשכתי לחשוב על זה, והגעתי למסקנה שאפילו לא יהיה לי אכפת מאותם פרצופים חמוצים של אנשי ברנז׳ה דלוחים, שרבתי איתם בעבר, ושבכל פעם שאני רואה אותם אני מתעצבן מחדש. גם לא יפריע לי, כמו בדרך כלל, להגיע ולהיות היחיד שלא שותה אלכוהול, כי זה יהיה רגע גדול בחיי.
כשיצאתי מהמונית ברחוב צדדי בדרום העיר והתקדמתי לכיוון המועדון שבו נערכה המסיבה, אמרתי לאשתי שאני מרגיש ש״זה הולך להיות ערב נהדר״. וזה באמת היה ערב נהדר ב-30 השניות שעברו מאז שנכנסתי למסיבה ועד שראיתי את השלט עם הצילום של שער העיתון, שהכריז על ״מאה הגברים הכי שווים בתל אביב״. לא האמנתי למראה עיני. מאה הגברים? אני חשבתי על משהו יותר בסגנון ״עשרת הגברים השווים בתל אביב״, אפילו הייתי מוכן להסתפק ב-50, אבל 100? עמדתי במקום, הבטתי על השלט העצוב והחלטתי לעשות חשבון. הוצאתי את הנייד והתחלתי לחשב באפליקציה. אם יש בתל אביב 414 אלף איש, מתוכם 50% (בהערכה גסה) הם גברים, ומתוכם 100 נחשבים להכי שווים, זה יוצא בעצם שאחוז השווים הוא 0.048. מה שאומר, שאם לוקחים את אותו אחוז ומחילים אותו על אוכלוסיית הגברים בישראל (4,119,150), יוצא שאני בין 1,977 הגברים השווים בארץ, שזה כבר הרבה פחות מגניב.
האכזבה אכלה אותי. רציתי לקחת את עצמי ולצאת משם, אבל אז נודע לי שאם אני רוצה לקבל את המתנה שמקבלים כל הגברים השווים שהגיעו לאירוע, לא אוכל לצאת כל כך מהר. נכון שבמצב הנוכחי הרגשתי שזה פרס ניחומים, אבל בכל זאת זו הייתה מתנה. יצאתי לפינת העישון וראיתי שם פרצופים של כל מיני אנשי ברנז׳ה שרבתי איתם בעבר ואני לא מדבר איתם. זה רק גרם לי להיות עוד יותר עצבני וממורמר.
בסוף הגיע הרגע שבו יכולתי ללכת סוף-סוף עם המתנה ביד, וזה מה שעשיתי. כבר במונית פתחתי את השקית עם המתנות לגבר השווה. סקרתי לעומק כל פריט בשקית - את הבושם היוקרתי, את הקרם המטפח, את הדיאודורנט ואת המצית האיכותי. האמת היא שמכל המתנות, המצית היה הדבר שהכי אהבתי. זה היה מצית ״קליפר״ כסוף מסדרה מוגבלת. באמת שהיה במצית הזה משהו מאוד יוקרתי וייחודי. אפילו הלכתי וקניתי במיוחד מילוי גז למציתים, כדי שאוכל לתדלק אותו בכל פעם שייגמר בו הגז.
שלושה ימים אחר כך קפצתי לעיר מסויימת במזרח התיכון לצורך עבודתי העיתונאית. ״סלאם עליכום״, אמרתי לנהג המונית שתפסתי באחד הרחובות. הדבר הנפלא במוניות בעולם הערבי הוא שתמיד מותר לעשן בהן. כשהתכוונתי להדליק את הסיגריה, נפל לי המצית הכסוף בצד המושב (בין הדלת למושב). כמה שניסיתי להשחיל את ידי מתחת למושב, לא הצלחתי להוציא אותו. הנהג ראה שאני בטירוף וניסה לעזור לי לאתר את האבידה. כשלא הצליח, אמר לי באנגלית משובשת ״הנה מתנה עבורך", והושיט לי את המצית שלו. רציתי להסביר לו שיש ערך סנטימנטלי חשוב למצית הזה, ולכן ממש חשוב לי להוציא אותו מתחת למושב, אבל אז שאלתי את עצמי אם זו תהיה טעות, שכן הוא ירצה לדעת מדוע המצית סנטימנטלי, ואז איאלץ להסביר לו שמדובר במתנה שקיבלתי בתור אחד ממאה הגברים השווים של העיר העברית הראשונה (וזה יהיה מהלך אידיוטי שעלול להסב לי נזקים פיזיים של ממש). לקחתי את המצית שהגיש לי ואמרתי לו בערבוב של ערבית ואנגלית ״שוקרן, מיי פרנד״.
לא קל להיות גבר שווה, חשבתי לעצמי, ומדי פעם ניסיתי להשחיל את כף היד שלי שוב בין המושב לדלת, כדי לאתר את האבידה.