שרת התרבות מירי רגב מואשמת בסתימת פיות, בפשיזם ובאנטי-תרבות. דא עקא, התמקדות ברגב מפספסת את העיקר מכיוון שהיא רק סימפטום לתופעה רחבה בהרבה, אשר יש לה בהחלט מוטיבים של עריצות. המבקרים את רגב יוצאים מהנחת יסוד שתפקידה של המדינה הוא לממן תרבות, ולא רק זאת אלא גם שאסור לה למדינה להתנות את התקציב בביטוי של השקפת עולם זו או אחרת. שתי הנחות יסוד אלה רחוקות מלהיות נכונות או מוסכמות.
ראשית, עצם העובדה שמשרד התרבות הנו משרד ממשלתי ועליו ממונה שר, הרי שכבר ברי כי מדובר במנגנון פוליטי אשר המדיניות של העומד בראשו היא נגזרת של הבחירה הדמוקרטית של האזרחים כולם. שר אינו פקיד, ותפקידו הוא אכן פוליטי – לקדם השקפת עולם הרצויה לבוחריו. מי שלא מאושר מהחלטותיו של שר זה או אחר, מוזמן בבחירות הבאות לבחור במפלגה אחרת אשר לה תפיסת עולם שונה.
הסוגיה המהותית יותר היא: מדוע בכלל המדינה מעורבת בתרבות? בהגדרתה, המדינה איננה מינקת כל יכולה, אשר מספקת את מלוא צורכיהם של האזרחים מינקות ועד שיבה. תפקיד המדינה הוא להיות תשתית חוקתית אשר שומרת על ביטחון האזרחים, והם אלה שאמורים לדאוג כל אחד לעצמו ולמשפחתו וסביבתו באמצעות עבודה ומסחר עם אזרחים אחרים.
מקובל גם להסכים שתפקידה של המדינה הוא לספק את השירותים אשר אין אפשרות ריאלית להשיגם באמצעות השוק החופשי, ולכן המדינה מספקת שירותי ביטחון, שיפוט ושיטור, כמו גם תשתיות, תחבורה וחינוך. נערכו כבר ניסויים רחבי היקף בשיטות ממשל שבהן המדינה מקבלת אחריות מקיפה על חיי הפרט. כך היה בקומוניזם, שבו המדינה סיפקה הכל, כולל מזון, לבוש, מגורים, בילויים ועוד.
התוצאות של ניסויים אלה עצובות מאוד. הם נגמרו תמיד במחסור וברעב המוני המלווים ברודנות ובמדינה משטרה – פשיזם. הוכח כי מדינה לא יודעת לנהל עסקים כמו השוק החופשי, וכשניסתה לעשות זאת, סבלו המערכות מיעילות נמוכה, משחיתות מובנית, מנפוטיזם ומשוק שחור רחב יחד עם ניצול הכוח בידי השלטון.
כיום יש הסכמה ש"אחריות רחבה" של המדינה היא מתכון לפיגור כלכלי ודמוקרטי, ולכן מדינות המערב שכוננו מדיניות רווחה צמצמו את "אחריותה" משמעותית וביססו את הכלכלה על שוק חופשי. כך בבריטניה, שוודיה, גרמניה ועוד. המדינה נשארה מעורבת בתחומים שבהם הייתה הסכמה (לפחות לדעת הרוב) כי השוק החופשי לא יוכל לתת מענה יעיל באותה מידה.
כשמאשימים את השרה מירי רגב בפשיזם משום שהיא מסרבת לתת מימון מדינה לתיאטראות ולפעילויות תרבות שאינם תואמים את רוחה הפוליטית, הרי שזו טעות בתפיסה. הבעיה לא נוצרה כשרגב השתמשה בסמכות המוקנית לה בחוק, אלא כאשר מלכתחילה נטל השלטון מעורבות וסמכות בתרבות. סממני העריצות מתקיימים כבר כאשר המדינה מלכתחילה פנתה לממן את תחום התרבות ולא אפשרה לשוק החופשי לעשות זאת.
מעורבותה הרחבה של המדינה בתחום שבו אינה נצרכת והכרחית היא כבר מתכון לפוליטיזציה של המערכת, לעיוותים כלכליים ולהטיות שונות. בדיוק כפי שהמדינה אינה מספקת מזון ולבוש לכל אחזר, כך גם אין שום צורך שתספק תרבות.
חובה לזכור כי מדינה היא כלי חברתי וארגוני מסוכן למדי, וכוח גדול מדי למדינה הוא פוטנציאל לרודנות. כשמבקשים יותר חופש ביטוי ומחשבה, יש לשאוף לצמצם ככל האפשר את סמכותה ואת מעורבותה של המדינה. אמנות שאיננה תלויה במדינה היא אמנות חופשית באמ תאשר יכולה לבעוט בלי דין וחשבון. כאשר האזרחים יבחרו מרצונם החופשי לצרוך אמנות – אזי ביטויה ותעוזתה יהיו בלתי מוגבלים.
הכותב הוא חבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה