מעניין מה היה קורה אם במקום הצעיר מאשקלון היה חוצה את הגבול לרצועת עזה וייס מתל אביב, ארנון מגבעתיים, להב מעומר, מזרחי מארסוף או אנג׳ל מירושלים
בכל אחד מהמקרים ההיפותטיים הללו, אל"מ במיל' ליאור לוטן, גיבור וצל"שניק, לא היה מדבר אל בני משפחתו כאילו היו חלקי חילוף בחברה הישראלית.
כי ללא שום קשר למצבה הסוציו־אקונומי של משפחת מנגיסטו האומללה, הם לא חטאו ולא פשעו. הם בסך הכל ביקשו מהשלטון להתייחס אליהם. אולי לוטן הוא מקצוען בתפקידו כראש המערך לטיפול בנעדרים ושבויים, אבל הוריו של אברה, שאינם שולטים בעברית, לא היו צריכים לראות אותו ולשמוע ממנו איומים ותוכחה. הם הורים לילד נעדר, נקודה.

יש בצה"ל קצינים ממוצא אתיופי בדרגת אל"מ בשירות קבע, דוברים אמהרית רהוטה, שהיו עושים את הג׳וב הזה של קשר עם המשפחה בצורה הרבה יותר טובה. ואם ההליך דורש חיסיון, אולי קצין דובר אמהרית היה משכנע את המשפחה שזה חיוני להחזרת בנם לישראל. אומנם לוטן התנצל בכל דרך אפשרית אחרי הפרסום בערוץ 10 של תמליל השיחה שניהל עם המשפחה, אבל במדינה מתוקנת ראש הממשלה היה מודה לו על עבודתו הנפלאה ועל תרומתו לעם היהודי, ומורה לו להתפטר לאלתר.
ככלל, המושג "מתנדב" עבר מהעולם. יש לנו מספיק מקצוענים (אולי גם אל"מ לוטן), שאפשר לשלם להם ולצוות שכר הולם לתפקיד. "מתנדב/ים" שכשלו או טעו זה תמיד כיב קיבה ציבורי. איך אפשר לפגוע בהם? הם הרי התנדבו!
אבל זו הציפייה להליכים במדינה מתוקנת. בישראל, סוג של דיקטטורה דמוקרטית, מרשה לעצמו ראש הממשלה הנוכחי להסתיר את הפרשייה מחברי הקבינט הביטחוני־מדיני, מוועדת חוץ וביטחון (למעט חברים בתת־הוועדה לשירותים חשאיים), בניגוד מוחלט להליך מקובל - כאשר רבבות אזרחים מהעדה האתיופית יודעים כל פרט על היעלמותו של מנגיסטו.
בעידן שבו המרשתת מנהלת את העולם, חיסיון כזה או אחר, מסיבות כאלה ואחרות, כבר לא מצדיק את עצמו. עובדה, כולם יודעים.
בקואליציה רגילה, בניגוד לנוכחית שבה כולם חושבים רק על כסף ואיך לסחוט את הקופה, דרך פעולה כזו של ראש ממשלה ושר ביטחון, שמתעלמים מהבלמים והאיזונים הפרלמנטריים הקבועים בחוק, הייתה עילה לפירוק כנסת. אבל לא בכנסת ה־20.
כאן נכנסים לפעולה כל העיתונאים מטעם המערכת, באמצעות האסטרטגים של ראש הממשלה ולהקתו, כדי להודיע לציבור שלא יהיה משא ומתן להחלפת אסירים בתמורה למנגיסטו, בכל מצב צבירה אנושי שבו הוא נתון. אם הנעדר היה קצין מילואים, בוגר המכינה בעלי או מכל מוצא עדתי שקיים, הציבור היה מזדעק, איך מפקירים אזרח בעזה. התגובה של השלטון, הייתה בהתאם, כבר שלושה ימים אחרי ההיעלמות ולא עשרה חודשים.
מדינת ישראל מתאמצת להיראות בעולם כהומנית. היא שיגרה משלחות רפואיות לרואנדה כאשר הטוטסי וההוטו טבחו אלה באלה; היא שלחה את כל מקצועני פיקוד העורף לרעידת אדמה באיסטנבול, והם הצליחו לחלץ את שירן מתוך ההריסות; היא הזדרזה לעזור לסייע לבוסנים כאשר הסרבים טבחו בהם; שלחה בתי חולים שדה אחרי האסון בטהיטי; וכמובן הצילה את נפאל, שלא לדבר על עשרות שנים שבהן תושבי הגדה ועזה, כולל ילדים, מקבלים את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שבנמצא בישראל.
נכון, זה הומני, זה מצטלם נפלא, והאנושות נאלצת להודות שאולי ביהודים האלה יש גם משהו טוב. הנה, הם לא באו לגנוב לנו את הכסף, הם מצילים את החיים שלנו.
אבל למרבה הצער, אנחנו משתדלים להיות טובים רק ביחסי ציבור בינלאומיים. כאן, אצלנו בארץ, מזניחים ומתעלמים במפגיע ממצוקת מגזרים שלמים: יהדות אתיופיה, ניצולי שואה ועניים בכלל.
אברה מנגיסטו ומשפחתו מוגדרים בשני משתנים בתוך המשוואה העצובה הזאת. אז כאשר תל אביב תשתאה בקרוב לנוכח המחאה בהפגנה הבאה של הצעירים האתיופים שטוענים לקיפוח, לפחות נדע מדוע. כי המחאה שלהם צודקת - הם מקופחים.