אחת ההתפתחויות הדרמטיות והחשובות ביותר הצפויות לצוף אל פני השטח בעקבות הסכם הגרעין שהושג אתמול בוינה הוא מה יעלה בגורלו של מוחסיין פחריזאדה, מדען גרעין מרכזי, בכיר במשמרות המהפכה, נאמן ללא גבול למהפכה האסלאמית. אם הייתה איראן מגיעה אי פעם לנשק גרעיני, הוא היה יכול להיחשב כ״אבי פצצת הגרעין השיעית". פחריזאדה היה אחראי על ״קבוצת הנשק״ - חבורת המדענים והמהנדסים שעוסקת זה עשור בלימוד התהליכים כיצד לייצר נשק גרעיני וכיצד למזערו כדי שיהיה אפשר להרכיבו כראש חץ על טיל ״שיאהב״. פחריזאדה, לפי פרסומים זרים, היה היעד הראשי לתוכניות של המוסד הישראלי לחסלו, במסגרת מסע ההתנקשויות במדעני גרעין איראנים. אך הוא ירד למחרת וידם של מבקשיו לא הגיעה אליו.
גם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא״א) ביקשה לתשאל את פחריזאדה, בניסיון להבין מה בדיוק תכננה ועשתה איראן כדי להיות מדינת־סף גרעינית, אך הרפובליקה האסלאמית, כחלק משקריה ומהתחמקויותיה, סירבה לשתף פעולה ולא נענתה לבקשה. כעת, על פי ההסכם, אם יבקשו אנשי סבא״א לשוחח עמו, ואין סיבה שלא יעשו זאת, איראן תהיה מחויבת להיענות לבקשתם. אלא אם כן יטענו כי הוא כבר לא בחיים.
נשף המסכות הסתיים
כמו באהבה, היחס להסכם הגרעין שהושג בין שש המעצמות הגדולות לאיראן הוא בעיני המתבונן. שום פרט ב־100 עמודי ההסכם על נספחיו, גם אם הוא בלתי צפוי ומפתיע, לא ישכנע את המשוכנעים ולא ישנה את דעתם. הוויכוח על איכות ההסכם חדל להיות נושא לדיון הגיוני ויסודי והפך כבר מזמן למאבק אידיאולוגי מוטה. למרות הקושי, פרטי ההסכם, כפי שנחשפים כעת, מאפשרים לסיים את נשף המסכות שהכל עטו על עצמם, לקלף את האיפור ולחשוף את המנטרות, את הססמאות ואת הסלוגנים.
בניגוד לטענות של דוברים רשמיים של ישראל בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו, ההסכם לא מקרב את איראן לנשק גרעיני, להפך, הוא מרחיק אותה. מדובר בהסכם שלא מעט מסעיפיו מפתיעים לטובה. זאת, בין השאר, גם משום שלא נוצרו פערים גדולים מדי בין מה שכבר סוכם בהסכם הביניים שנחתם ב־2013 והמתווה להסכם כולל של אפריל 2014, להסכם המקיף הנוכחי. מובן שבמרוצת הזמן שחלף מאז נעשו ויתורים ופשרות, אך הם לא משמעותיים.
ההסכם מפתיע לטובה גם משום שכמעט בכל היבט הוא מרע את מצבה של תוכנית הגרעין של איראן לעומת מעמדה כיום. מבחינת מספר הסרכזותשיהי ה מותר לאיראן להפעיל -6,000 - היא מוסגת שש שנים לאחור, ומדובר בסרכזות ישנות מדגמים שיוצרו בשנות ה־60 המאוחרות. ההסכם אוסר עליה להתקין סרכזות חדשות. נכון שהאתר להעשרת אורניום פורדו החפור ומבוצר כ־60 מ' במעבה האדמה, לא ייסגר כפי שהתבטא נשיא ארה״ב ברק אובמה בעבר. עם זאת, מספר הסרכזות שבו יצומצם ל־1,000 בלבד, מהדור הישן, ולא תורשה בו כל פעילות להעשרת אורניום.
ההסכם גם אוסר על איראן להעשיר אורניום לרמה של יותר מ־3.67% - רמה שמתאימה רק לדלק גרעיני להפעלת כור להפקת חשמל. מלאי האורניום המועשר שלה יידלדל מעשרה טון, שהיו יכולים לאפשר ייצור של עשר פצצות גרעין אם היה חומר זה עובר העשרה, לרמה של 93%, לכ־300 ק״ג. חלומה של איראן להפיק פלוטוניום נגוז גם הוא משום שכור המים הכבדים באראק יהונדס לאחור, יהיה מבוסס על מים קלים ולא יוכל להפיק פלוטוניום כחומר בקיע לנשק גרעיני. על איראן גם נאסר לבנות כורים של מים כבדים במשך 15 שנה.
מגבלות אלה ואחרות מרחיקות את הרפובליקה האסלאמית לטווח של שנה מהיכולת ״לפרוץ״ אל הפצצה. וזו הרחקה לעשר שנים. בהקשר זה, שתי עובדות: איראן הייתה עוד לפני הסכם הביניים מדינת־סף גרעינית. כשאיראן חתמה על הסכם הביניים בנובמבר 2013, היא הייתה קרובה מרחק של חודשיים־שלושה מהיכולת להרכיב פצצת גרעין.
כדי לוודא שאיראן עומדת בכל המגבלות והמטלות שהוטלו עליה יהודק משטר הפיקוח הבינלאומי עליה. היא תחתום על ״פרוטוקול משלים״ שיאפשר לפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לקיים משטר פיקוח חודרני ולדרוש להגיע לכל אתר, גם לאתרים צבאיים חשודים כמו פרצ׳ין, בהתראת זמן קצרה.
לא פחות חשוב, ובוודאי סמלי, היא החובה של איראן לשתף פעולה עם סבא״א ולחשוף בפניה את כל פרטי תוכנית העבר של העשור האחרון. זו תוכנית שבדוחות סבא״א מוגדרת כ״היבטים צבאיים״. במסגרת זו איראן חייבת להשיב על כל השאלות, לאפשר לבדוק כל מתקן - כולל בסיסים צבאיים - ולאפשר לפקחי סבא״א לתשאל כל איראני שירצו, כולל את פחריזאדה.
רק כשיעניקו מפקחי סבא״א לאיראן ״תעודת הכשר״ כי היא עומדת בהסכם, יוסרו מעליה בהדרגה הסנקציות. התהליך יימשך קרוב לתשעה חודשים, עד לאביב 2016. אם תגלה סבא״א שאיראן חזרה לסורה והיא מנסה להונות ולשטות, היא תדווח על כך לשש המעצמות ולאיראן. משם יחל תהליך שיימשך עד 65 ימים, שיביא להחלטה ברוב קולות במועצת הביטחון, ללא זכות וטו לאף מדינה אחת, להחזיר את הסנקציות על איראן. מעניין לציין כי בניגוד לחששות ולטענות בישראל, הסנקציות על יצוא נשק קונבנציונלי לאיראן יוסרו רק בהדרגה בפרק של חמש שנים, והאיסור על אספקת רכיבים וטכנולוגיה לתעשיית הטילים באיראן יישאר בתוקף לשמונה שנים.
שותפה למאבק בדאע"ש
צריך גם להבין את האסטרטגיה הרחבה שמאחורי ההסכם. המערב רוצה להחזיר את איראן לקהילה הבינלאומית. יש לו אינטרסים כלכליים, והוא רואה ברפובליקה האסלאמית שותפה למאבק בסכנת דאע״ש. ההסכם גם אמור לצמצם את סכנת מרוץ החימוש במזרח התיכון. מכל הסיבות האלה היה המערב, בראשות הנשיא אובמה, נחוש להגיע להסכם גם במחיר ויתורים ופשרות. זה, אגב, לא אומר שלאובמה לא צפוי מאבק קשה בקונגרס, שיבחן את ההסכם ויכול גם לבטלו, אף שהסיכוי לכך לא רב.
נתניהו ושר הביטחון משה יעלון רמזו בימים האחרונים כי ישראל תדע להגן על עצמה. זו עוד אחת מהססמאות שאין מאחוריהן דבר. ההסכם אינו מגדיל את הסכנה האיראנית על ישראל, הוא מקטין אותה. ובכל מקרה, האופציה הצבאית של ישראל פחתה עוד יותר.
זהו מהלך היסטורי, שההנהגה הישראלית החליטה להתנגד לו בכל מחיר, גם כשידעה שאין לה סיכוי לשנות את מהלכו. במקום להצטרף לקדמת ההיסטוריה, גם אם מאחורי הקלעים, היא העדיפה להיות מוטלת בשוליה. ישראל של נתניהו אולי צודקת, אך לא חכמה.